ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות

מיסטר בִּין היא תוכנית טלוויזיה קומית בריטית בכיכובו של רואן אטקינסון, המציגה את עלילותיו של מר בין, דמות אקסצנטרית, ילדותית ומיזנתרופית. אטקינסון, בתפקיד שכמעט ואינו כולל דיבור, מופיע בתוכנית במעין מופע יחיד – מלבדו אין כמעט דמויות הממשיכות להופיע מפרק לפרק, ושאר התפקידים משניים.

פרק טיפוסי בתוכנית מורכב משלושה מערכונים שונים, המציגים את בין בסיטואציות יומיומיות שגרתיות, אלא שבין הופך אותן למצבי ביש שמהם הוא נחלץ בדרכים יצירתיות ומשעשעות אך בלתי יעילות.

התוכנית, ששודרה בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, זכתה להצלחה גדולה בבריטניה, ויותר מכך מחוץ לבריטניה – במדינות מכל רחבי העולם. עבור אטקינסון, דמותו של מר בין היא הדמות המזוהה עמו ביותר ברחבי העולם. מעבר לתוכנית הטלוויזיה שבכיכובו של בין, הופקו שני סרטי קולנוע, "בין" (1997) ו"החופשה של בין" (2007), ואף תוכנית אנימציה, המציגים את עלילותיה של הדמות. דמותו של מיסטר בין הפכה למותג מסחרי מצליח הנמכר במגוון מוצרים, והיא שמרה על פופולריות גם שנים רבות לאחר שהסתיימה הפקת התוכנית.

במוזיקה, פוּגָה היא טכניקת הלחנה מוזיקלית למספר קולות, וכך גם נקראת כל יצירה הכתובה בטכניקה זו. בפוגה מוצג נושא ראשי, אשר מושמע במהלך היצירה שוב ושוב כשהוא "עובר" בין קולות שונים, בדרך כלל בשינויים מלודיים וריתמיים לצורך התאמה לקולות האחרים או לסולמות שונים. מלבד ההתפתחויות השונות שעובר הנושא הראשי, מוצגים במהלך הפוגה גם נושאים משניים וקטעי מעבר. פוגה יכולה להיכתב להרכבים כליים, להרכבים קוליים של זמרים סולנים או מקהלה, ואף לכלי מקלדת יחיד. בין הפוגות המפורסמות ידועות הסימפוניה השלישית שכתב לודוויג ואן בטהובן לתזמורת מלאה, הרקוויאם שכתב וולפגנג אמדאוס מוצרט למקהלה, והפסנתר המושווה שכתב יוהאן סבסטיאן באך לכלי מקלדת יחיד.

ג'ורג' החמישי (3 ביוני 1865 – 20 בינואר 1936) היה מלך הממלכה המאוחדת והדומיניונים הבריטים, וקיסר הודו, החל מ-6 במאי 1910 ועד מותו ב-1936. ג'ורג' היה המונרך הבריטי הראשון מבית וינדזור, אותו הקים באמצעות הענף הבריטי של בית סקסה-קובורג-גותה הגרמני. הוא נישא לארוסתו של אחיו הבכור המנוח, מרי מטק. אף על פי שהרבה לנסוע עם אשתו ברחבי האימפריה הבריטית הוא נטה להישאר בביתו ולטפח את תחביביו השונים.

ג'ורג' הוכתר למלך-קיסר ב-1910 לאחר מות אביו, המלך אדוארד השביעי. הוא היה קיסר הודו היחיד שנכח בדורבר דלהי שלו, בו הופיע לפני נתיניו ההודיים כשעל ראשו הכתר האימפריאלי של הודו, שנוצר לכבוד האירוע. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא ויתר על כל תאריו הגרמניים בגלל קרובי משפחתו שהיו נתינים בריטיים, ושינה את שמו של בית המלוכה הבריטי לשם אנגלי. בתקופת שלטונו פוצלה המלוכה על ידי הפרלמנט הבריטי, כך שג'ורג' שלט בכל דומיניון כממלכה נפרדת, ובכך נסללה הדרך להתפתחותו של חבר העמים הבריטי. בתקופת שלטונו הוא התמודד עם עליית הסוציאליזם, קומוניזם, פשיזם, רפובליקניזם אירי וממשל הלייבור הראשון.

קלריסה "קלרה" הרלו ברטון (25 בדצמבר 1821 – 12 באפריל 1912) הייתה אשת חינוך ואחות צבאית אמריקאית, הידועה בעיקר כמייסדת הצלב האדום האמריקאי וכנשיאתו הראשונה.

ברטון נולדה בארצות הברית, ביישוב חקלאי קטן במסצ'וסטס. הייתה רווקה ובמשך כל חייה הקדישה את זמנה למען הזולת. היא כונתה "המלאכית בשדה הקרב של מלחמת האזרחים האמריקנית" בשל הסיוע האישי שהעניקה לחיילים פצועים בשדה הקרב. היא נודעה גם בזכות היותה בין הנשים הראשונות שנשאו משרה בכירה בממשל הפדרלי וכדמות פעילה במאבק למען שוויון זכויות לנשים ולשחורים. לברטון מיוחסת ההצהרה "אני מוכנה לעיתים ללמד בחינם, אך לעולם לא אסכים לבצע עבודה שגברים מבצעים, בשכר נמוך מזה שמשולם להם". אישיותה שימשה השראה לדורות של אחיות, רופאים, עובדים סוציאליים ומורים שאימצו את תפיסותיה הערכיות והקדישו את חייהם כמוה כדי לסייע לאחרים.

חור שחור הוא עצם בעל שדה כבידה כה חזק עד ששום גוף, לרבות אור, אינו יכול להתנתק ממנו. אם ננסה לחשב את מהירות המילוט מהחור השחור, נמצא שהיא עוברת את מהירות האור. אף על פי שהחור השחור עצמו אינו מקרין (ומכאן מגיע שמו), תהליך קוונטי המכונה קרינת הוקינג גורם לפליטת קרינה וחלקיקים מהגבול החיצוני של החור השחור, הקרוי אופק אירועים. מסתו של החור השחור גדלה כאשר גוף חוצה את אופק האירועים מבחוץ פנימה, ומאידך, מסתו קטנה בעקבות קרינת הוקינג.

קיימות שתי שאלות פתוחות מפורסמות הקשורות לחורים שחורים. ידוע כי מאחורי כל אופק אירועים נמצאת סינגולריות. השאלה הראשונה היא שאלת נכונותה של השערת הצנזורה הקוסמית, לפיה כל סינגולריות מוסתרת מאיתנו על ידי אופק אירועים. השאלה השנייה קשורה למציאת פתרון לפרדוקס המידע הנובע מכך שחורים שחורים "מתאדים" מבלי לאבד מידע.

משפט קנטור הוא משפט מתמטי יסודי בתורת הקבוצות. באופן פורמלי, המשפט קובע שהעוצמה של כל קבוצה קטנה מהעוצמה של קבוצת התת-קבוצות שלה. משמעות המשפט היא שלכל קבוצה, אפילו אינסופית, יש קבוצה גדולה ממנה (במובן מדויק שיוגדר בהמשך). מסקנה מיידית היא שיש אינסוף גדלים אינסופיים השונים זה מזה, ואין אינסוף גדול ביותר.

את המשפט הגה והוכיח אבי תורת הקבוצות, גאורג קנטור, בשנת 1891. שיטת האלכסון אותה המציא כדי להוכיח את המשפט ותוצאות דומות, מנצלת את הסתירות שביסוד פרדוקס הספר ופרדוקס השקרן, ומשמשת בתחומים רבים החורגים מתורת הקבוצות.

בשם תחיית הלשון העברית מכנים תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית בעיקרה ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעיקר השתלב במהפכה הלאומית הציונית ובהקמת היישוב העברי החדש בארץ ישראל, תהליכים שהביאו בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.

השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי מרבית ההגדרות לא הייתה העברית לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך נחשב ליחיד במינו, והבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן קצר של כמה עשרות שנים בלבד.

כלנית מצויה היא מין צמח ממשפחת הנוריתיים, אחד מכ-120 מינים של הסוג כלנית, והיחיד הצומח בר בארץ ישראל. הכלנית היא צמחים מוגנים בישראל וקטיפתו אסורה. לפי סקר שערכה החברה להגנת הטבע, הכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים.

הכלנית היא גאופיט רב-שנתי. בעולם היא נפוצה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, מספרד מזרחה ועד תוך אסיה וצפון אפריקה כאשר היא משגשגת בייחוד בארצות הים התיכון: יוון, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל. בארץ ישראל הכלנית נפוצה מצפון הארץ עד הר הנגב ופורחת בדרך כלל בחודשים ינואר עד אפריל. לעיתים מספר פרטים מקדימים ופורחים כבר בדצמבר.

פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים: אדום (הנפוץ ביותר), לבן או גוני סגול הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד. צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט. סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.

צ'אבייר ארננדס אי קְרֵאוּס, המכונה צ'אבי, הוא כדורגלן עבר ספרדי-קטלאני וכיום מאמן ברצלונה מהלה ליגה. ברוב שנותיו כשחקן שיחק צ'אבי בעמדת הקשר המרכזי בקבוצות ברצלונה איתה הוא מזוהה בה גם שימש בתור קפטן.

צ'אבי גדל במערכת הנוער של מועדון הכדורגל ברצלונה, אליה הצטרף ב-1991, כשהיה בן 11. את הקריירה המקצועית שלו החל במדי הקבוצה ב-1998. צ'אבי שותף במדי ברצלונה ב-767 משחקים, והוא שיאן ההופעות בהיסטוריית המועדון. עם ברצלונה זכה צ'אבי ב-25 תארים, הכוללים 8 אליפויות ספרד, 4 זכיות בליגת האלופות ו-3 זכיות בגביע המלך.

דרכו של צ'אבי במדי הנבחרות הלאומיות של ספרד החלה עם זכייה באליפות העולם עד גיל 20 ב-1999. כעבור שנה זכה עם הנבחרת האולימפית של ספרד במדליית כסף באולימפיאדת סידני. צ'אבי החל לשחק בנבחרת ספרד בשנת 2000 והיה שחקן מרכזי בה בתקופה המוצלחת ביותר בהיסטוריה שלה, עת זכתה ביורו 2008, מונדיאל 2010 ויורו 2012. הוא נבחר לשחקן המצטיין ביורו 2008. בנוסף, השתתף עם הנבחרת ביורו 2000 ו-2004 ובמונדיאל 2002, 2006 ו-2014. בסך הכול, לאורך תקופה של 14 שנים, הופיע צ'אבי 133 פעמים והבקיע 13 שערים במדי נבחרת ספרד.

יכולתו של צ'אבי הוכרה גם ברמה האישית, כשנבחר למקום השלישי בפרס כדורגלן השנה בעולם של פיפ"א ב-2009 ובכדור הזהב ב-2010 ו-2011.

הסופרנוס היא סדרת דרמה המשכית אמריקנית שנוצרה על ידי דייוויד צ'ייס והופקה עבור רשת הכבלים HBO. "הסופרנוס" מתארת את חייו של טוני סופרנו (אותו מגלם ג'יימס גנדולפיני), בוס מאפיה איטלקי-אמריקני מניו ג'רזי, ואת קורות משפחתו וסביבתו בפשע המאורגן. הסדרה בוחנת את קשייו של סופרנו בניסיונו המתמיד ליצור איזון בין חייו האישיים והקשר שלו עם אשתו (אידי פאלקו) וילדיו לבין תפקידו בארגון. קשיים אלו מנותחים ונידונים, בין היתר, במסגרת מפגשיו הקבועים של טוני עם הפסיכיאטרית ג'ניפר מלפי (לוריין בראקו).

בתוך מסגרת עלילתית זו, שמתאפיינת בריבוי רבדים, סמלים ומשמעויות, מציגה ועוסקת "הסופרנוס" במגוון רחב של נושאים כגון: מוות, דיכאון, משפחה, דת, אלימות, מעמד, מיניות, פשע, סטריאוטיפים אתניים (בעיקר של אמריקנים ממוצא איטלקי), גזענות ומאבק בין-דורי.

פרק הפיילוט של הסדרה שודר ברשת HBO ב-10 בינואר 1999. במהלך שש עונות הסדרה שודרו 86 פרקים, עד לפרק הסיום שהוקרן ב-10 ביוני 2007. סצנת הסיום המפורסמת והמדוברת של הסדרה, שהותירה רבות לדמיונו של הצופה, זכתה לאינספור פרשנויות שונות.

הסדרה זכתה להצלחה מסחרית גדולה ולשבחי המבקרים, כאשר אחוזי הצפייה שלה היו הגבוהים ביותר בתולדות רשת HBO. בשנת 2013, דורגה על ידי גילדת התסריטאים האמריקנית (WGA) כסדרה בעלת התסריט הטוב ביותר בכל הזמנים, כאשר הגרדיאן הבריטי הגדיר אותה כסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים. בנוסף, זכתה הסדרה בפרסים רבים, בהם 21 פרסי אמי ו-5 פרסי גלובוס הזהב.בנוסף זכתה הסדרה לכמות נכבדה של ניתוחים, מאמרים, ביקורת ופרודיה.

פסק דין יָרוּס-חקק נגד היועץ המשפטי לממשלה ניתן בבית המשפט העליון בישראל בינואר 2005, ובו נעתר בית המשפט לבקשתן של טל ואביטל ירוס-חקק, בנות זוג לסביות המקיימות יחד תא משפחתי, לאמץ זו את ילדיה של זו.

בפסק הדין התקבל ערעורן של בנות-הזוג ירוס-חקק על החלטת בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שסירב בשנת 1997 לפנייה של השתיים בבקשה לאימוץ הדדי של ילדיהן. ההליך המשפטי, מהגשת הבקשה הראשונה לבית המשפט לענייני משפחה ועד להכרעה בבית המשפט העליון, ארך שמונה שנים. בעת מתן פסק הדין חיו השתיים ביחד 15 שנה, והיו להן שלושה ילדים מתרומות זרע אנונימיות. בעקבות פסק הדין ניתנו בפברואר 2006 צווי אימוץ לבנות הזוג ירוס-חקק, והן הפכו לזוג ההורים החד-מיניים הראשון בישראל שקיבל צו אימוץ בפועל.

הניסוי בחיסון נגד גחלת (אנתרקס) בצה"ל, שקיבל את שם הקוד: עומר 2, היה ניסוי בבני אדם שערכו משרד הביטחון, חיל הרפואה והמכון הישראלי למחקר מדעי הביולוגיה, הכימיה והסביבה, בשנים 1998–2006, במטרה לבדוק את יעילותו, רעילותו ובטיחותו של תרכיב חיסון שפותח בישראל נגד חיידק הגחלת, לשימוש באוכלוסייה הכללית בישראל. הניסוי, אשר סווג כסודי, נעשה בגופם של 716 חיילים בשירות חובה שהתנדבו לשמש כנסיינים, וגרם לחלקם תופעות לוואי ומחלות כרוניות.

את דבר קיומו של הניסוי חשף במאי 2007 העיתונאי עמרי אסנהיים, בתוכנית התחקירים "עובדה" של ערוץ 2. זאת, לאחר שחיילים ששוחררו בינתיים משירות, התלוננו על בעיות רפואיות שהתגלו אצלם בעקבות הניסוי, ועל התנערות הצבא ומערכת הבריאות מאחריותם כלפיהם. החשיפה גררה תגובות חריפות במערכת הפוליטית, וחברי הכנסת דרשו לקיים דיון דחוף של ועדת חוץ וביטחון. כתבה נוספת של "עובדה" שודרה בדצמבר 2008, אחרי שבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) התיר לפרסם את מסמכי הניסוי. החשיפה זיכתה את אסנהיים בפרס סוקולוב לשנת 2009 לתחקיר עיתונאי מצטיין בתקשורת האלקטרונית.

ועדת בדיקה שהוקמה מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל, קבעה שלניסוי לא הייתה הצדקה מדעית, הוא לווה בכשלים ובליקויים, והמתנדבים גויסו בניגוד לכללי האתיקה של ניסויים בבני אדם. הוועדה לא הצליחה לאתר החלטה מתועדת רשמית על פיתוח החיסון, מלבד עדויות בעל-פה. בעקבות המלצת הוועדה, גיבשו חיל הרפואה ומשרד הבריאות הסדר שהכפיף ניסויים רפואיים בחיילים לפיקוח ובקרה של משרד הבריאות. בשנת 2014 נחתם הסכם פשרה, שבמסגרתו פוצו חיילים שהשתתפו בניסוי ותבעו את משרד הביטחון והוקמה קרן לתשלום פיצויים לחיילים נוספים.

ג'יימס ג'ויס (2 בפברואר 1882 – 13 בינואר 1941) היה סופר ומשורר אירי, נחשב לאחד מחשובי הסופרים של המאה העשרים והספרות המודרנית.

ג'ויס נולד בדבלין וגדל בה, אך בהיותו בן 22 עזב את אירלנד לצמיתות. הוא חי שנים רבות בתנאי דלות בערים שונות באירופה, שבהן כתב את יצירותיו הספרותיות החשובות, ובהן "דבלינאים", "דיוקן האמן כאיש צעיר", ו"יוליסס", יצירתו המונומנטלית שנחשבת חידוש באמנות הרומן יחד עם יצירותיהם של תומאס מאן ומרסל פרוסט.

יצירותיו של ג'ויס נכתבו כולן באנגלית, ונסבו ברובן סביב הווי עיר מולדתו דבלין, אף שאת מרבית חייו בילה מחוץ לה. בכתיבתו התייחס לאירועים, דמויות ואתרים אותנטיים, בעיקר כאלה מסביבתו הקרובה. הוא הרבה להשתמש בכתיבתו בסגנון זרם התודעה, תוך חדירה לתודעת הדמויות, ונחשב לאמן בשימוש בשפה. ביצירתו לא נרתע משחיטת פרות קדושות, ובהן הדת הקתולית והלאומיות האירית. חלק מיצירותיו של ג'ויס עמדו במרכזה של מחלוקת קשה, על רקע סגנונו המיוחד והבלתי מרוסן, שערער על מוסכמות חברתיות ודתיות בעת ההיא, והוצאתן לאור הייתה כרוכה במאבק משפטי וציבורי.

משנת 1920 התגורר ג'ויס בעיקר בפריז, עד שבשלהי 1940, בעקבות כיבוש העיר על ידי הנאצים, עקר לשווייץ. בינואר 1941 מת לאחר ניתוח ונקבר בציריך. חייו ויצירתו הונצחו ב"בלומסדיי", מעין יום חג חילוני למעריציו, הנחגג מדי שנה ב-16 ביוני.

ג'יימס גררד (14 בינואר 1749 – 19 בינואר 1822) היה פוליטיקאי ובעל אדמות אמריקאי, שכיהן כמושלה השני של קהיליית קנטקי בין השנים 1796–1804. בשל הגבלות הכהונה שנחקקו בחוקת קנטקי בשנת 1799, הוא היה מושל קנטקי האחרון שכיהן בתפקיד שתי קדנציות רצופות. בשנת 1992, בתיקון לחוקה, הוסרה ההגבלה, דבר שאפשר את המשך כהונתו של פול פטון כמושל.

בשנת 1795, לאחר מותו של מושלה הראשון של קנטקי, אייזק שלבי, גמלה בלבו ההחלטה להתמודד לתפקיד. לאחר הספירה הראשונה של הקולות זכה יריבו בנג'מין לוגן במספר הקולות הרב ביותר. כיוון שחוקת קנטקי לא הגדירה במפורש אם לתפקיד המושל ייבחר המועמד שזכה במספר הקולות הרב ביותר או זה שזכה ברוב מוחלט מבין כלל הקולות, התקיימה הצבעה נוספת בין שני המועמדים הראשונים. בהצבעה השנייה זכה גררד, ולוגן החליט לערער על התוצאה לתובע הכללי המדינתי ג'ון ברקינרידג' ולסנאט של קנטקי. ידו של גררד הייתה על העליונה – ברקינרידג' והסנאט דחו את ערעורו של לוגן.

גררד, חבר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, התנגד בתוקף לחוקי הזרים וההסתה ותמך במאבק של מדינתו ושכנתה, קהיליית וירג'יניה נגד חקיקות אלו. במהלך כהונתו הראשונה קידם חינוך ממלכתי במדינה, חוקק רפורמות חדשות במיליציה ובכלא האזרחי והציע חוקים לטובת המעמד הבינוני במדינה. בשנת 1798 הוקמה אחוזת מושל קנטקי הראשונה, ששימשה למקום מחייתו. בשנת 1799 נבחר בפעם השנייה לתפקידו. במרוצת כהונתו השנייה תמך ברכישת לואיזיאנה, וראה בפרויקט כאסטרטגי ובעל חשיבות רבה למעבר סחורות שוטף בנמל הראשי של ניו אורלינס. עם סיום תפקידו כמושל הקהילייה עבר להתגורר בפרוורי קנטקי, ועסק למחייתו בעשייה חקלאית עד למותו.

ארסנל הוא מועדון כדורגל אנגלי מצפון לונדון, המשחק בפרמייר ליג ונחשב לאחד המצליחים ביותר בכדורגל האנגלי. לאורך השנים זכה המועדון ב-13 אליפויות ועשר פעמים בגביע ה-FA, והוא מחזיק במספר שיא של עונות רצופות בליגה האנגלית הבכירה.

המועדון הוקם ב-1886, והצטרף לפוטבול ליג כעבור שבע שנים. אחת התקופות הטובות ביותר בתולדותיו הייתה בשנות ה-30 של המאה ה-20, בהן זכה בחמש אליפויות ובשני גביעי FA. ב-1971 זכה המועדון בדאבל הראשון שלו. בעשרים השנים האחרונות המועדון זכה להצלחות רבות שכללו זכייה באליפות ובגביעים, בנוסף להיותו המועדון הלונדוני הראשון שהעפיל לגמר ליגת האלופות.

לאוהדי ארסנל יש יריבות ספורטיבית ארוכת שנים עם אוהדיהם של מועדונים אחרים. היריבות הידועה ביותר היא עם טוטנהאם הוטספר, והמשחק בין שני המועדונים מכונה "הדרבי של צפון לונדון". ארסנל הוא אחד המועדונים העשירים ביותר בכדורגל האנגלי, ובשנת 2024 שוויו הוערך בכ-2.1 מיליארד לירות שטרלינג. באותה שנה עבר המועדון לאצטדיון האמירויות לאחר עשרות שנים שבהן השתמש באצטדיון הייבורי.

מחלקת הל"ה (נקראת גם שיירת הל"ה; כונתה גם מחלקת ההר על ידי חיים גורי בשירו "הנה מוטלות גופותינו"), הייתה מחלקה של 35 לוחמים, שכל אנשיה נפלו בקרב במלחמת העצמאות בדרכם לתגבר את גוש עציון הנצור. המחלקה כללה 20 אנשי פלמ"ח מחטיבת הראל ו-15 אנשי חי"ש מחטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. הל"ה יצאו לדרכם ביום שישי, ה' בשבט תש"ח, בלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה, וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. פרשת הל"ה הפכה לאחד המיתוסים החשובים ביותר של מלחמת השחרור ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החל ויכוח בין ההיסטוריונים על שאלות מרכזיות בפרשה זו.

משטרת המנדט או "כוח המשטרה הפלשׂתינאי" היה כוח משטרה שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, וקדם למשטרת ישראל. כוח משטרה זה היה אחד ממספר כוחות שיטור ואכיפת חוק בתקופת המנדט הבריטי, חלקם משטרות מקומיות כמשטרת תל אביב וחלקם ז'נדרמריות כחיל הספר העבר-ירדני, אך להבדיל מהם, המשטרה וכוחות הנוטרים הנספחים אליה, היוו את הארגון המרכזי של שלטונות המנדט הבריטי לאכיפת החוק בתקופת שלטונם. משטרת המנדט שימשה בתפקידים היסטוריים חשובים, כדיכוי מהומות ופרעות, ובאכיפת מדיניות הבריטים על היישוב, כולל מאבק כנגד המחתרות היהודיות. בנוסף עסקה בפעילות שיטור ואכיפת החוק על כלל האוכלוסייה. במשטרת המנדט שירת סגל מעורב; בריטים, ששימשו לרוב בתפקידי פיקוד, ערבים ויהודים. עם הקמת מדינת ישראל היוו 700 מן השוטרים הוותיקים של משטרת המנדט את היסוד שממנו הוקמה משטרת ישראל.

שנאת ישראל בעולם היווני-רומי היא שנאת ישראל שהייתה קיימת בעת העתיקה בשטחי הרפובליקה והאימפריה הרומית, ובשטחי העולם ההלניסטי בקרב הפגנים.

המגעים בין יהודים לעובדי אלילים צברו תאוצה בעקבות מלחמותיו של אלכסנדר הגדול, אשר הביאו את ארץ ישראל על יהודיה תחת שלטון הלניסטי. קהילות יהודיות גדולות חיו לצד עובדי אלילים בערים גדולות כמו אלכסנדריה ורומא. הסיבות לשנאת היהודים בעולם היווני-רומי שנויות במחלוקת בקרב החוקרים: יש הסוברים כי הייתה זו ההיבדלות היהודית ממגע עם נכרים שגרמה לתיוגם של היהודים כמיזנתרופים ועוינים, בעוד אחרים סוברים שהיו אלו סכסוכים פוליטיים כמו מרד החשמונאים וחיכוכים בין הקבוצות היהודיות והלא-יהודיות בארץ ישראל, סוריה ורומא.

היוונים והרומאים הביעו השתוממות ואף לעג כלפי מנהגים יהודיים כמו ברית מילה, הימנעות מאכילת בשר חזיר ושמירת שבת. כנגד היהודים הופצו עלילות שקריות כמו עלילת החמור ועלילת קורבן האדם, וכן עלילת המצורעים שהייתה חלק מגרסה אלטרנטיבית עוינת לסיפור המקראי על יציאת מצרים.

מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט היו אירועי דמים שהתרחשו בבוקרשט, בירת רומניה, בין 21 ל־23 בינואר 1941.

התנועה הלגיונרית בראשותו של הוריה סימה, שהייתה שותפה לממשלה השנייה של גנרל יון אנטונסקו במסגרת המדינה הלאומית-לגיונרית, ניסתה לתפוס את השלטון ולהדיח את אנטונסקו, ותוך כדי כך נערך פוגרום ביהודי בוקרשט. במהלך הפרעות נשרפו ונבזזו בתי כנסת ומוסדות יהודים אחרים, יהודים רבים נעצרו, עונו, נבזזו וחלקם נרצחו. המרד דוכא ביד קשה על ידי הצבא הרומני, אנטונסקו ביטל את המדינה הלאומית-לגיונרית, הקים דיקטטורה צבאית, והיה לשליט יחיד ללא מתחרים או מגבלות. מאתיים משאיות עמוסות ברכוש שנבזז מהיהודים, הכסף המזומן והתכשיטים, הוחרמו ולא הוחזרו ליהודים, שגם לא פוצו על הנזקים שנגרמו לרכושם ולמוסדותיהם.

קרב קורסון-צ'רקאסי היה קרב חשוב במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, שנערך בשטח אוקראינה המערבית בחודשים ינואר ופברואר 1944 בין כוחות הצבא האדום לבין צבא גרמניה הנאצית. במסגרת הקרב כיתרו כוחות משתי חזיתות סובייטיות, כוח שכלל כ-60 אלף חיילים, במבלט גרמני באזור הערים צ'רקאסי וקורסון בגדה המערבית של נהר דנייפר מדרום לקייב. הכוחות הסובייטיים ניסו להשמיד את הכוח הגרמני המכותר, ובמקביל נאלצו ללחום כדי למנוע מכוחות חילוץ גרמניים חזקים מקבוצת ארמיות דרום לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוחות המכותרים.

ב-17 בפברואר, לאחר למעלה משלושה שבועות של קרבות קשים, הצליח חלק מהכוח הגרמני המכותר לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוח החילוץ לאחר שנטש מאחור כמעט את כל ציודו הכבד. שני הצדדים היריבים ספגו אבדות כבדות במהלך הקרב, אך הוא שאב חלק גדול מהעתודות הניידות של קבוצת ארמיות דרום, החליש את כוחה, ויצר את התנאים, שאפשרו לצבא הסובייטי לפתוח בשורת מתקפות מוצלחות בשטח אוקראינה המערבית במהלך החודשים הבאים.

טביעת הצוללת דַּקָּר בינואר 1968 בדרכה מבריטניה לישראל, על 69 אנשי צוותה, הייתה אסון לאומי בישראל. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, ובדעת הקהל המקומית נותרה הטביעה בגדר תעלומה.

הצוללת שירתה במקור בצי הבריטי כצוללת הוד מלכותה תחת השם טוטם. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה שש בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והוכרזה כאבודה.

כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת דקר בחוף רצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומיקומו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, אך אלה לא העלו דבר. בתום המלחמה הקרה, ניאותה ארצות הברית להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית, לטובת המאמצים לאיתור הצוללת. החיפושים חזרו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי מערך החיפוש במים עמוקים של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בקרקעית הים בעומק של 3 קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה.

חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל, תש"ל-1970 מסדיר בחקיקה את עיטורי צה"ל, שניתנו מאז קום המדינה, כמקובל בצבאות רבים בעולם.

הצעה ראשונה למיסוד הנושא גובשה על ידי ועדה שבראשה עמד סגן אלוף נחום שדמי, אז ראש מחלקת הסגל במטה הכללי, ובה היו חברים סא"ל מרדכי מקלף (לימים הרמטכ"ל השלישי) וסא"ל שמעון אבידן. הוועדה בדקה 2,894 המלצות לציונים לשבח, והמליצה לאשר 1,704 מתוכן. בנוסף המליצה הוועדה על מדרג של עשרה אותות ועל הענקת אות מיוחד ליישובים שלחימתם התבלטה במיוחד. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, דחה את המלצות הוועדה, ולבסוף הוענקו 12 עיטורי גיבור ישראל בלבד.

ב-20 ביוני 1954 הגיש היועץ המשפטי למערכת הביטחון הצעת חוק ליועץ המשפטי לממשלה, שכללה שישה עיטורים. הצעה זו הוגשה לכנסת ב-9 בדצמבר 1954, אך הדיון לגביה לא הושלם. הצעת חוק נוספת הועלתה לדיון במליאת הכנסת ב-15 בינואר 1958, אך לא הייתה לחוק.

מייד לאחר מלחמת ששת הימים הוחל בצה"ל בהכנת חוק עיטורים חדש. ב-7 ביולי 1969 הונחה הצעת החוק הממשלתית על שולחן הכנסת השביעית, שאישרה אותו, והוא פורסם בספר החוקים ב-29 בינואר 1970.

החוק קובע שלושה עיטורים:

• עיטור הגבורה יוענק על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש". הוא מוענק על ידי שר הביטחון, על פי המלצת הרמטכ"ל.
• עיטור העוז יוענק על "מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש". הוא מוענק על ידי הרמטכ"ל.
• עיטור המופת יוענק על "מעשה שנעשה באומץ לב והוא ראוי לשמש מופת", וגם הוא מוענק על ידי הרמטכ"ל.

החוק קובע גם קריטריונים להענקת כל אחד מהעיטורים, אך לא ניתן לערער על החלטת שר הביטחון או הרמטכ"ל להעניקם. בנוסף קובע החוק הענקת אות מערכה, המציין את השתתפות נושא האות בקרב או במערכה מלחמתית.