יהושע סובול

מחזאי וסופר ישראלי

יהושע סובול
יהושע סובול
יהושע סובול
לידה 24 באוגוסט 1939 (בן 86)
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי תל מונד, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
יצירות בולטות גטו, ליל העשרים, כפר, אלמה
השכלה
תקופת פעילות מ-1963
עיסוק מחזאי, במאי וסופר
מפלגה מרצ עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג עדנה סובול עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים יהלי סובול, נטע סובול עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה

פרס כינור דוד על המחזות גטו, נפש יהודי, אחרון הפועלים, הביתה הביתה, וליל העשרים. פרס היצירה לסופרים עבריים.

פרס התיאטרון הישראלי, דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יהושע סוֹבּוֹל (נולד ב-24 באוגוסט 1939) הוא מחזאי, במאי תיאטרון, תסריטאי, סופר, עיתונאי, שחקן ופזמונאי ישראלי. סובול כתב מעל 95 מחזות שהוצגו בישראל וברחבי העולם.

ביוגרפיה

סובול גדל בתל מונד. למד בתיכון חדש בתל אביב. שרת בנח"ל והיה חבר קיבוץ שמיר בגליל העליון בין השנים 1958–1965. באמצע שנות ה-60 כתב סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "קשת". שלח מחזות לתיאטרוני ישראל, אך לא זכה לכל תגובה מצדם. הסיפור הראשון שפורסם בקשת בשנת 1964 הוא "מעשה אבות".[1] למד ספרות והיסטוריה בסמינר אורנים ופילוסופיה בסורבון בפריז. הוא בעל תואר בניתוח-מערכות, המכללה הלאומית לאינפורמטיקה, פריז. כשלמד בפריז שמע על עלילת דם שהתפתחה נגד סוחרים יהודים בעיר. הוא כתב על הנושא וכתוצאה מכך החל להיות כתב "על המשמר" בפריז. כשחזר לארץ כעבור שנה החל לעשות כתבות שטח לאותו עיתון. כתבותיו על שכונות מצוקה בשנות ה-70, שימשו מאוחר יותר כחומר רקע לכתיבת המחזה "קריזה".[2]

מחזהו הראשון היה "הימים הבאים" (1971) בתיאטרון חיפה. לאחר מכן עבד שם כמחזאי וכעוזר למנהל האמנותי של התיאטרון. בשנת 1984 נבחר למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה ובעקבות זאת פרש מכתיבה עיתונאית והחל בפרסום מאמרים פובליציסטיים. מחזהו "גטו" מ-1983 זכה להצלחה בינלאומית. המחזה תורגם לעשרים שפות, הוצג בתיאטראות המובילים בעשרים וארבע מדינות, כולל הפקות של התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון,[3] בברודוויי בניו יורק,[4] בבריסל, בנורווגיה, בשווייץ, בגרמניה, באוסטריה, בהולנד ובפריז,[5][6] וזכה לביקורות משבחות ובשלל פרסים.[7]

ב-1988 לאחר המחאה הציבורית שעורר מחזהו "סינדרום ירושלים", התפטר מתפקידו כמנהל אמנותי של תיאטרון חיפה והחל להתמקד יותר בכתיבת מחזות ובבימוי.[8]

סובול לימד את תחום הדרמה והמחזאות, בין השנים 1972- 2019 באקדמיה ובבתי ספר שונים, כגון: אוניברסיטת תל אביב, בית ספר סם שפיגל לקולנוע, אוניברסיטת בן-גוריון, בצלאל, בית צבי, סמינר הקיבוצים, אוניברסיטת חיפה, בית ספר יורם לוינשטיין ועוד.

בשנים 1995–2000 עבד באירופה, בין השאר על המחזות "אלמה" ו"פלקו" שזכו להצלחה.

כתב מספר פזמונים להצגותיו, בהם "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא" בביצוע להקת הברירה הטבעית (למחזה "קריזה"), ו"השיר על הארץ" אותו ביצעה נורית גלרון, המוחה על אובדן ערכי החברה ("איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת? ..איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות?"). בנוסף, שירו "והחיים" הולחן על ידי ערן צור והוקלט לאלבומו "חותך בחתך הזהב" בשנת 2006.

בשנת 2006, בגיל 67, עלה סובול לראשונה על הבמה כשחקן במחזהו של אנטון צ'כוב.[9]

בשנת 2007 כתב את התסריט לסרט "אסקימוסים בגליל".[10] באותה שנה גם כתב עבור אלכס אנסקי את הצגת היחיד שלו "אני לא דרייפוס",[11] שהועלתה גם בבולגריה.[12]

בשנת 2023 שיחק בסרט "טור פרידה" בבימויו של רוני ניניו, לצד דרור קרן וג'יטה מונטה.

ֿבשנת 2024, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, כתב סובול שני מחזות חדשים:[13] "אשמים בלי אשמה" ו"פשע ורשע". הראשון עוסק בטייס/ת שמבקש/ת להישפט בעקבות משימות שביצע/ה; השני עוסק בצעירים שנחטפו ממסיבת הנובה. המחזות הוצעו לתיאטראות רפרטואריים אך נדחו, ו"פשע ורשע" מתוכנן לעלות ב"המרץ2"[13][14] – מרכז תרבות עצמאי בתל אביב, ולא באחד התיאטראות הוותיקים יותר.

חיים אישיים

הוא נשוי למעצבת הבמה עדנה סובול. בנו הוא הזמר יהלי סובול, ובתו נטע סובול הייתה שחקנית והיא מרצה לפילוסופיה. סובול מתגורר בתל אביב.

פעילות פוליטית ודעותיו

סובול כתב מאמרים פובליציסטים רבים בעיתונות, בעיקר בנושאים חברתיים וכנגד השליטה הישראלית בשטחים.

בשנת 2005 יצא לאור ספרו "ויסקי זה בסדר" וב-2006 יצא ספרו "כאן ועכשיו - עמיר פרץ והמצב הישראלי", בו ניתח סובול את המצב החברתי הקשה בישראל דרך סיפורם של אנשי מעמד הפועלים בימינו ודרך סיפורו של עמיר פרץ, בו הביע תמיכה. הספר יצא לאחר מסע במפעלים ובערי הפריפריה ובו מותווה עמיר פרץ כתקווה הגדולה של השמאל הישראלי. בשנת 2008 הצטרף להנהגה הרעיונית של מפלגת אור.[15] בעשור הראשון של המאה ה-21 נמנה עם העותרים לשינוי הלאום שלהם מ"יהודי" ל"ישראלי", עתירה שנדחתה בבית המשפט העליון בפסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים. בשנת 2010 נמנה עם החותמים על עצומת השחקנים ויוצרי התיאטרון שטענו כי יסרבו להופיע בעיר אריאל "כמו גם בכל התנחלות אחרת". ביוני 2018 אמר שאם היה ילד פלסטיני ברצועת עזה גם הוא היה משלח עפיפוני תבערה על ישראל.[16]

סובול הוצב במקומות סמליים ברשימת מפלגת מרצ לכנסת, בבחירות לכנסת ה-19 במקום 107, ובבחירות לכנסת ה-20 במקום ה-111. הוא חבר במועצה הציבורית של יש דין.

פרסים והוקרה

יהושע סובול זכה בפרסים רבים ותעודות הוקרה בישראל ובעולם

פרסים והוקרה בישראל

פרסים והוקרה בינלאומיים

  • 2013 – פרס עיריית וינה למצוינות על תרומה לתרבות.[21]
  • 1999 – פרס ג'פרסון למחזה הטוב ביותר על המחזה "גטו", (שיקגו, ארצות הברית).[26][21]
  • 1996 – פרס יושיקו יואסה (אנ') למחזה הזר הטוב ביותר, על המחזה "גטו" (יפן).[21]
  • 1996 – פרס יומיורי שימבון גראנד-פרייז למחזה הטוב ביותר, על המחזה "גטו" (יפן).[21]
  • 1995 – העיתון היפני העניק את פרס מאייניצ'י לאמנויות למחזה הטוב ביותר, על "גטו".[21]
  • 1990 – המחזה "גטו" נבחר לרשימה הסופית של פרס לורנס אוליבייה למחזה השנה, (לונדון, בריטניה).[21]
  • 1989 – פרס המבקרים למחזה הטוב של השנה, לונדון, בריטניה (על המחזה "גטו").[27]
  • 1989 – פרס איבנינג סטנדרד למחזה הטוב של השנה, לונדון, בריטניה (על המחזה "גטו").[21]
  • 1987 – המחזה "גטו" נבחר לרשימה הסופית של פרס מולייר למחזה השנה (פריז, צרפת).[21]
  • 1985 – פרס המבקרים הגרמנים במגזין תיאטר הויטה בגרמניה (Theater Heute) למחזה הזר הטוב ביותר, על המחזה "גטו" (ברלין, גרמניה).[28]

מחזותיו

אפיון המחזות

מחזותיו של סובול עוסקים בשלושה נושאים עיקריים:

רשימת המחזות שכתב

  • הימים הבאים, הוצג בתיאטרון חיפה, 1971
  • המושבה שלנו (עיבוד עברי למחזה "העיירה שלנו" מאת תורנטון ויילדר), הוצג בתיאטרון חיפה, 1972.[31]
  • סטטוס קוו ואדיס, הוצג בתיאטרון חיפה, 1973
  • סילווסטר 1972, הוצג בתיאטרון חיפה, 1974
  • ג'וקר, הוצג בתיאטרון חיפה, 1975
  • ליל העשרים, הוצג בתיאטרון חיפה, 1976, בבימוי נולה צ'לטון.[32] בהבימה, בספטמבר 1990, בבימוי אופירה הניג.
  • קריזה (במקור "עצבים"), הוצג בתיאטרון חיפה, 1976[33]
  • חזרה בתשובה, הוצג בתיאטרון צוותא, 1977
  • גוג ומגוג שואו, הוצג בתיאטרון חיפה, 1977
  • דיירים, הוצג בתיאטרון חיפה, 1978
  • הביתה, הביתה, בימוי עמרי ניצן, מוזיקה פולדי שצמן, תפאורה אלי סיני, הוצג בתיאטרון הבימה, 1978. ההצגה הועלתה 163 פעמים.
  • ליל כלולות, מתוך "ימי בית קפלן", טרילוגיה. במאי עמרי ניצן, תפאורה אלי סיני, הוצג בתיאטרון הבימה, 1978, ההצגה הועלתה 76 פעמים.
  • ויהי חור, צוותא, 1979 (נכתב עם הלל מיטלפונקט)
  • סטריפטיז אחרון , צוותא, 1980 (נכתב עם הלל מיטלפונקט).
  • אחרון הפועלים, הוצג בתיאטרון בית לסין, 1980
  • מלחמות היהודים, הוצג בתיאטרון החאן, 1981
  • נפש יהודי, הוצג בתיאטרון חיפה, 1982
  • עמוד העץ, צוותא, 1983 (נכתב עם הלל מיטלפונקט)
  • מרד הימאים, תיאטרון בית לסין, 1983[34]
  • גטו, הוצג בתיאטרון חיפה, 1984[35]
  • פאסודובלה, הוצג בתיאטרון צוותא, 1984
  • הפלשתינאית, הוצג לראשונה בתיאטרון חיפה, 1985 בכיכובם של סלווה נקארה וליאורה ריבלין.[36] המחזה הוצג שוב בתיאטרון הטכניון ב-1998 והפקה זו הופיעה בפסטיבל בקלן באותה שנה. המחזה הוצג פעמים רבות במדינות שונות באירופה, ביפן ובארצות הברית. לרוב בבימויו של יהושע סובול.
  • ספירה לאחור, הוצג בתיאטרון צוותא, 1986
  • מלך ישראל, הוצג בתיאטרון חיפה, 1986
  • סינדרום ירושלים, הוצג בתיאטרון חיפה, 1987[37]
  • אדם, הוצג בתיאטרון הבימה, 1989.
  • במרתף, הוצג ב-Yola Rep (ארצות הברית), 1991
  • סולו, הוצג בתיאטרון הבימה, 1991.
  • אלף בית, הוצג בדורטמונד (גרמניה), 1991
  • עין בעין, הוצג במנהיים (גרמניה), 1994
  • טוני היפה, הוצג בתיאטרון החאן, 1994
  • אהבה בגרוש, הוצג בתיאטרון יידישפיל, 1994
  • שניידר ושוסטר, הוצג בבזל (שווייץ), 1994
  • מושל פולין, הוצג בווינה (אוסטריה), 1995
  • חתום בדם, הוצג בווינה (אוסטריה), 1996
  • כפר, הוצג בתיאטרון גשר, 1996
  • אלמה, הוצג בווינה (אוסטריה) ב-1996, וב-2009 בירושלים.[38]
  • לצלצל פעמיים, אוסלו (נורווגיה), 1996
  • דבש, הוצג בתיאטרון חיפה, 1977
  • מה ני מה ממה, הוצג בתיאטרון צוותא, 1977
  • זרים, 1999. הוצג בהבימה, במאית נולה צ'לטון, תפאורה עדנה סובול, מוזיקה שלמה יידוב, מאי 1999
  • נשף מסיכות, הוצג בתיאטרון חיפה, 2001[39]
  • עד ראייה, הוצג בתיאטרון הקאמרי ב-2003 ואחר כך ברחבי העולם[40]
  • מחזה לילה, פסטיבל תיאטרון קצר, 2003[41]
  • כל נדרי, הוצג בתיאטרון הרצליה, 2005,[42] ובתיאטרון הקאמרי ב-2020[43]
  • זמן אמת, הוצג בתיאטרון הבימה, 2005[44]
  • גיבור מעמד הפועלים, הוצג בתיאטרון הקאמרי, 2006[45]
  • 17 גג, הוצג בתיאטרון בהולנד ב-2001,[46] ובמסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, 2006
  • חיים כפולים, הוצג בתיאטרון תמונע, 2007[47]
  • שעתו האחרונה של קול, הוצג בתיאטרון תמונע, 2008.[48] עובד ב-2019 לסרט על ידי דורון ערן.[49]
  • דארפור בבית, הוצג בתיאטרון אוניברסיטת תל אביב, 2009[50]
  • קולות בלילה, הוצג בתיאטרון הקאמרי, 2009[51]
  • חוזרים על סינדרום ירושלים, גרסה מעודכנת של "סינדרום ירושלים" שעלתה בתיאטרון תמונע, 2010[52]
  • בעל למופת, עיבוד למחזהו של אוסקר ויילד, הוצג בתיאטרון הקאמרי, 2011[53]
  • חוטאים, הוצג בתיאטרון הקאמרי, 2011[54]
  • כוכבים תועים (על פי שלום עליכם), הוצג בתיאטרון יידישפיל, 2016[55]
  • אהבות דוד, אופרה, הוצג בצוותא, 2022[56]

גלריה

ספריו

מחזותיו בספרים

  • "ליל העשרים", הוצאת במעגל, תל אביב 1978, הוצאת אור-עם 1990
  • "נפש יהודי - הלילה האחרון של אוטו ויינינגר", הוצאת אור-עם, תל אביב 1982
  • "גטו", הוצאת אור-עם תל אביב 1984
  • "הפלשתינאית", הוצאת אור-עם תל אביב 1985
  • "עד ראייה" (בהשראת פרשת פרנץ יגרשטטר) הוצאת אור-עם תל אביב 2004
  • "גיבור מעמד הפועלים", הוצאת אור-עם תל אביב 2006
  • "אני לא דרייפוס", (מונודרמה), הוצאת אור-עם תל אביב 2008
  • "שעתו האחרונה של קול" (מונודרמה), הוצאת אור-עם תל אביב 2008
  • "דבש: הלילה השלישי", הוצאת אור-עם תל אביב 2008
  • "קולות בלילה" (Libera Me), הוצאת אור-עם תל אביב 2009
  • "הביתה הביתה", הוצאת אור-עם תל אביב 2010
  • "בעל למופת", הוצאת אור-עם תל אביב 2011 (בהשראת An Ideal Husband מאת אוסקר ויילד)
  • ״איש המאה״, הוצאת אור-עם תל אביב 2018

ספרות, רומנים, סיפורים, פוליטיקה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ כתב העת קשת (עמ' 5-19), באתר פרויקט בן יהודה, ‏1964
  2. ↑ ציפי שוחט, העיתונאים מנסים את מזלם בתיאטרון, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2010
  3. ↑ ויקטור לוי, שבחים להפקה הבריטית של "גטו", חדשות, 30 באפריל 1989
  4. ↑ הבכורה של "גטו" בברודוויי קיבלה ביקורות מעורבות, חדשות, 2 במאי 1989
  5. ↑ ציפי רום, "גטו" – בשבת בכורה בבריסל, חדשות, 15 בדצמבר 1986
  6. ↑ חיים נגיד, פריס אהבה את "גטו", מעריב, 18 במאי 1986
  7. ↑ מיכאל הנדלזלץ, "גטו": הרשע בהתגלמותו, באתר הארץ, 23 במרץ 2010
  8. ↑ ראובן בן-צבי, יהושע סובול וגדליה בסר התפטרו מתפקידיהם בתיאטרון חיפה, מעריב, 12 בינואר 1988
  9. ↑ תמרה שרייבר, ‏למה לי פוליטיקה עכשיו, באתר גלובס, 19 בדצמבר 2006
  10. ↑ אורון שמיר, עכבר העיר, סבתא וסבא משתכשכים, באתר הארץ, 22 בפברואר 2007
  11. ↑ טלי רבן-הכט, עכבר העיר, אלכס אנסקי מאשים, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2007
    ציפי שוחט, הצגה חדשה: אני לא דרייפוס, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2007
  12. ↑ ציפי שוחט, "אני לא דרייפוס" של אלכס אנסקי תעלה בבולגריה, באתר הארץ, 17 במרץ 2008
  13. 1 2 האם מחזאים פורצי דרך יכולים לפרוץ את תקרת הזכוכית של התיאטרון הרפרטוארי?, באתר הארץ, ‏1 ביוני 2025
  14. ↑ אתר למנויים בלבד Avshalom Halutz, Will a New Play on October 7 Change the Way We See the War?, Haaretz, ‏February 23, 2025
  15. ↑ ההנהגה הרעיונית והנהלת מפלגת אור
  16. ↑ 103FM, ‏יהושע סובול: "ירינו ב-120 פלסטינים שבאו להפגין מול הגדר", באתר מעריב אונליין, 6 ביוני 2018
  17. ↑ חבר הנאמנים העניק 11 תוארי דוקטור לשם כבוד לחוקרות, חוקרים ומנהיגים מהארץ ומהעולם
  18. ↑ יקירי תל אביב 2022: שושיק שני, יהושע סובול ועוד 12 גיבורים, באתר "Time Out ישראל", 1 במרץ 2022
  19. ↑ אהבתיו: אות הוקרה ליהושע סובול, באתר ניוז חיפה והקריות, ‏12/07/22
  20. ↑ הזוכים בפרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית, באתר משרד התרבות והספורט
  21. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 יהושע סובול, מחזאי, סופר ובמאי, באתר מחזאי ישראל
  22. ↑ פרס על מפעל חיים למחזאי יהושע סובול, באתר גלובס, 12 באפריל 2010
  23. ↑ אייל דץ‏, פרס מפעל חיים לתיאטרון יוענק ליהושע סובול, באתר וואלה, 12 באפריל 2010
  24. ↑ הוכתרו בתואר דוקטור לשם כבוד, באתר מכון וייצמן למדע, הודעות עיתונות, ‏01.12.2008
  25. ↑ דויד גרוסמן, צרויה שלו, יהושע סובול, מירה מגן ואיריס לעאל מועמדים לפרס ספיר, באתר הארץ, 18 באפריל 2001
  26. ↑ גטו / יהושע סובול, באתר מחזאי ישראל
  27. ↑ Critics' Circle Award for Best New Play 1989, LibraryThing
  28. ↑ Joshua Sobol, alma-mahler
  29. ↑ יהושוע סובול, במרתף, באתר הספריה הלאומית, ‏1990
  30. ↑ ציפי הלמן, דילמות רפואיות בצל החיים בגטו, על פי המחזה במרתף מאת י' סובול, באתר הרפואה, עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל, כרך 138 חוברת י' עמ' 895–901, ‏15 במאי 2000
  31. ↑ משה בן שאול, איילת-השחר עולה על באר-חיים, מעריב, 24 בפברואר 1972
  32. ↑ חוה נובק, "ליל העשרים" בחיפה, דבר, 23 בינואר 1976
  33. ↑ גדעון עפרת, העוני כלהיט, דבר, 26 בנובמבר 1976
    עדית זרטל, פולקלור חביב במסווה מחאה, דבר, 29 בנובמבר 1976
  34. ↑ יהושע סובול, נס המרד, באתר כלבו – חיפה והצפון, 29 באוקטובר 2019
    ביקורת: שוש אביגל, בלי שרירים ובלי עמוד שדרה, כותרת ראשית, 26 באוקטובר 1983
  35. ↑ דיאנה שואף, האנשים שמחקו את עצמם, חדשות, 13 באפריל 1984
  36. ↑ ביקורות:
    מנחם פרי, יהודיה משחקת יהודיה שמשחקת ערביה, חדשות, 28 באוקטובר 1985
    אליקים ירון, נפש פלשתינאית, מעריב, 25 באוקטובר 1985
  37. ↑ יוסי עוזרד, בכורה - אין סיבה למהומה, חדשות, 11 בינואר 1988
    רחלה זנדבנק, תיאטרון - השקט שאחרי הסערה, כותרת ראשית, 13 בינואר 1988
  38. ↑ ביקורות:
    טל פרי, ‏שוברים מסך, באתר גלובס, 29 בספטמבר 2009
    ניר חסון, אלמה: ההצגה הופסקה, הקהל נשלח לביתו, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2009
    שרית פוקס, אלמה ולמה: ביקורת תיאטרון, באתר nrg‏, 9 באוקטובר 2009
    מיכאל הנדלזלץ, אלמה: הגרסה למאותגרי הליכה, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2009
  39. ↑ מיכאל הנדלזלץ, אפוקליפסה אתמול, באתר הארץ, 12 באפריל 2001
  40. ↑ ענת באלינט, "עד ראייה" לסיבוב הופעות בעולם, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2004
    ציפי שוחט, ביקורות משבחות ל"עד ראייה" של סובול בגרמניה, באתר הארץ, 22 במאי 2005
    ציפי שוחט, שבחים ל"עד ראייה" של סובול בלוס אנג'לס, באתר הארץ, 1 במאי 2006
  41. ↑ דוד שליט, ‏אל תיתנו לקונצנזוס לנצח, באתר גלובס, 20 בפברואר 2003
  42. ↑ ציפי שוחט, הרגע שבו מחליפים את הבגדים, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2005
  43. ↑ דוד רוזנטל‏, זה מחזה שלא יודע מה ומי הוא, אבל עדיין מספר סיפור מרתק, באתר וואלה, 6 בפברואר 2020
  44. ↑ מיכאל הנדלזלץ, אני אחזור לזמן השקר, באתר הארץ, 1 ביוני 2005
  45. ↑ מיכאל הנדלזלץ, על הקפיטליזם החזירי, באתר הארץ, 17 באפריל 2006
    איתן בר יוסף, עכבר העיר תל אביב, גיבור על חלשים, באתר הארץ, 26 ביוני 2006
  46. ↑ בכורה למחזה של סובול בהולנד, באתר הארץ, 14 במאי 2001
  47. ↑ ציפי שוחט, מחזה חדש של יהושע סובול יועלה בתמונע, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2008
  48. ↑ מיכאל הנדלזלץ, קול מאוב, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2008
  49. ↑ אתר למנויים בלבד נירית אנדרמן, "שעתו האחרונה של מר קול" מתקשה לשמור מתח עם שחקן בודד, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2019
  50. ↑ טל פרי, ‏"בשנים האחרונות הפכתי לסוג של יוצר שוליים", באתר גלובס, 8 בדצמבר 2009
    מרב יודילוביץ', סובול: "אפשר לומר קדיש על המוסר היהודי", באתר ynet, 9 בדצמבר 2009
  51. ↑ מיכאל הנדלזלץ, קולות בלילה: דרך החיים, באתר הארץ, 26 באפריל 2009
    קובי ניב, ‏תפקיד האב, באתר גלובס, 3 במאי 2009
  52. ↑ רון שוורץ, ‏הסינדרום של סובול, באתר גלובס, 27 בספטמבר 2010
    מיכאל הנדלזלץ, "חוזרים על סינדרום ירושלים": קשה מנשוא, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2010
  53. ↑ מיכאל הנדלזלץ, "בעל למופת", העיבוד של יהושע סובול למחזהו של אוסקר ויילד, כושל ולא מוצדק, באתר הארץ, 21 ביוני 2011
    טל פרי, ‏הדרך אל היושר, באתר גלובס, 20 באפריל 2011
  54. ↑ יובל בן-עמי, עכבר העיר, "חוטאים": איראן זה שם, באתר הארץ, 26 בינואר 2012
    מיכאל הנדלזלץ, סוקלת את צעדיה, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2011
  55. ↑ אתר למנויים בלבד מיכאל הנדלזלץ, "כוכבים תועים": די מוצלח, באתר הארץ, 8 בפברואר 2016
  56. ↑ אתר למנויים בלבד יהושע סובול, שיר | לִשְׁמֹעַ מָה־טוֹב מָה־נָעִים שִׁירֵי תְּהִלָּה לָרֶצַח, באתר הארץ, 22 במרץ 2022
הקודם:
2008 - יעקב בודו		 פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
2009 - יהושע סובול		 הבא:
2010 - עודד תאומי