ביטוח חיים

ביטוח חיים הוא הסכם ביטוח בין חברת ביטוח למבוטח, המקנה הטבה כספית במקרה של פגיעה בגופו של המבוטח, ובעיקר במקרה מותו. ההטבה הכספית ניתנת בצורה של סכום חד-פעמי, או בצורה של קצבה חודשית. בתמורה לביטוח משלם המבוטח פרמיה חד-פעמית או תקופתית (לרוב חודשית).

היסטוריה של ביטוח חיים

מקורות קדומים

שורשיו של ביטוח החיים מצויים במוסדות עזרה הדדית שפעלו בעת העתיקה. במצרים, בהודו ובסין פעלו אגודות שסיפקו מימון להוצאות קבורה של חברים שנפטרו. ברומא פעלו אגודות בשם קולגיות, שהוסדרו בחקיקה וקיבלו סמכויות רשמיות. אגודות אלה סייעו הן במימון הקבורה והן במענקים לחולים ולקשישים. בתקנונים עתיקים נזכרו הוראות מפורשות לשלילת זכויות מחברים שלא שילמו דמי חבר או שהתאבדו.

בימי הביניים באירופה פעלו גילדות מקצועיות שהחזיקו קופה משותפת למטרות סיוע. כך למשל, בלונדון נקבע כי בעלי מלאכה שאיבדו את יכולתם לעבוד יקבלו קצבה שבועית מהקרן, וכן גם אלמנות חברים כל עוד נותרו באלמנותן.[1]

ראשית הפוליסות

באנגליה של המאות ה־16 וה־17 הופיעו פוליסות ביטוח חיים קצרות טווח. הפוליסות נועדו בעיקר לסוחרים או ללווים שהיו זקוקים לערובה כלפי מלווי כספים. הפוליסה הקדומה ביותר המתועדת נחתמה בשנת 1583 על חייו של וויליאם גיבונס, שנפטר במהלך תקופת הביטוח, והחתמים חויבו לשלם את סכום הביטוח.

במאה ה־17 התקיימו מועדוני ביטוח הדדיים שחילקו מדי שנה את הכספים שנצברו בין משפחות הנפטרים מקרב החברים. בשנת 1774 אסר הפרלמנט הבריטי בחוק את ההימורים על חיי אדם, שהיו נפוצים באותה עת, בין היתר בבתי קפה בלונדון.

המאה ה־18 וה־19

בשנת 1706 קיבלה החברה הראשונה לביטוח חיים בבריטניה היתר פעולה מהמלכה אן, אולם התפתחותו של הביטוח המודרני החלה רק עם הקמת החברה Equitable בשנת 1762. חברת Norwich Union, שהוקמה ב־1797, צמחה בהמשך לאחת החברות הגדולות בתחום ופעלה גם בישראל בביטוח כללי עד 1982.

בשנת 1693 פרסם האסטרונום אדמונד האלי לוחות תמותה ראשונים שהתבססו על נתונים דמוגרפיים מלונדון וברסלאו. לוחות אלה נחשבים ליסוד המדעי לתמחור ביטוח חיים.

בגרמניה הנהיג הקנצלר אוטו פון ביסמרק מערכות ביטוח סוציאליות ממלכתיות: ביטוח בריאות (1883) וביטוח זקנה (1889). בארצות הברית נערכה פוליסת ביטוח חיים ראשונה בשנת 1776 בפילדלפיה, אך הענף התפתח באופן משמעותי רק במאה ה־19 לאחר דעיכת ההתנגדות הדתית לתחום.[1]

ביטוח חיים בארץ ישראל ובישראל

בארץ ישראל החלה פעילות ביטוח חיים בראשית המאה ה־20. חברת "יהודה" סיפקה פוליסות חיים, ומסמכים מהתקופה מעידים כי כבר אז היו מוכרים מוצרים כגון ביטוח מעורב (חיים וריסק), ביטוח אובדן כושר עבודה ושחרור מתשלום פרמיות. זאב ז'בוטינסקי, שכיהן כסגן נשיא וגזבר החברה, חיבר בשנת 1929 חוברת הסבר בנושא.

חוק הביטוח העות'מאני משנת 1904 לא כלל התייחסות לביטוח חיים, על רקע השקפה דתית כי חיי אדם אינם בני־ביטוח.

ב־1957 החלו בישראל פוליסות חיים צמודות למדד, שהתבססו תחילה על אג"ח צמודות של חברת החשמל ובהמשך על אג"ח ממשלתיות. בשנת 1989 הושקו פוליסות משתתפות ברווחים. בשנת 2001 בוצעה רפורמה משמעותית: לוחות התמותה עודכנו, מרכיב הסיכון הוזל, רכיב הקצבה התייקר, והעמלות נפרסו לאורך חיי הפוליסה במקום תשלום חד־פעמי בתחילת התקופה.[1]

מאפיינים

ביטוח חיים בא להגן מפני הסיכון של אובדן היכולת להתפרנס, ובהתאם לכך, ההטבה הכספית למבוטח (או למוטבים שבחר) משולמת כאשר קורה אחד המקרים הבאים (הפירוט המדויק משתנה בהתאם לסוג הביטוח):

  • מות המבוטח.
  • הגעת המבוטח לגיל שנקבע בפוליסה (בדרך כלל גיל פרישה).
  • הפיכת המבוטח לנכה, כך שנפגעת יכולתו לפרנס את עצמו.

פוליסות ביטוח חיים הן משלושה סוגים:

  • פוליסת ריסק: פוליסה שבה התשלום החודשי משמש לביטוח מפני סיכון מוות בלבד (או מוות ונכות), ללא מרכיב של חיסכון. פוליסה זו אינה מבטיחה כלל פרנסה לעת זקנה. בין פוליסות הריסק ניתן למצוא גם את ביטוח החיים למשכנתא.
  • פוליסת חיסכון: פוליסה שבה התשלום החודשי משמש לחיסכון בלבד, ללא התייחסות לסיכוני מוות ונכות. במקרה של מוות או נכות מקבל המבוטח (או מוטביו) את הסכום שנצבר בפוליסה (כך שלמעשה אין בה מרכיב של ביטוח). עד לסוף 2007 יכול היה מבוטח בישראל במסלול זה למשוך את כספו, בבוא העת, בבת אחת (מסלול הוני) או בתשלומים חודשיים (מסלול קצבתי). מתחילת 2008 ניתן להפקיד כספים במסלול קצבתי בלבד.
  • ביטוח מעורב: זהו הדגם הנפוץ של ביטוח חיים, הכולל מענה לכל שלושת הסיכונים: מוות, נכות וזקנה. הוא למעשה תערובת של שני הסוגים הקודמים - יש בו מרכיב של ריסק ומרכיב של חיסכון. כאשר ביטוח זה נרכש במסגרת מקום העבודה נהוג לכנותו "ביטוח מנהלים", אך אין בינו ובין ניהול ולא כלום, והוא נמכר גם לעובדים זוטרים.

סוג שונה של ביטוח חיים הוא ביטוח אריכות ימים, שבו מבוטח שהגיע לגיל פרישה, ומתכנן לחיות מחסכונותיו במשך עשרים שנה, למשל, מבטח עצמו מפני הסיכון שיאריך ימים גם לאחר שיכלה את כל חסכונותיו.

ביטוח חיים בספרות ההלכה

ביטוח החיים נדון בספרות השו"ת במאה העשרים. הדיונים נדונו סביב השאלות:

  • האם ביטוח חיים מצביע על חוסר ביטחון באל מבחינה כלכלית;
  • האם חתימה על ביטוח חיים יש בה פתיחת פה לשטן. בנוסף נידונו השאלות:
  • איזה סוג ביטוח חיים מועדף לפי היהדות;
  • התמודדות עם סעיף בביטוח המחייב ניתוח בגופה לאחר המוות.

פוסקים שונים הצביעו על כך שחובת ההשתדלות לפרנסה מצדיקה אף רכישת ביטוח חיים, כשלדעתם ההשתדלות אינה סותרת את הביטחון באל[2]; אחרים ציינו לפי התלמוד[3] שמעלה גדולה יותר היא להימנע מביטוח חיים אף שאין איסור בכך.

ביחס למושג פתיחת פה לשטן בשו"ת לחם שלמה[4] קבע שמותר לאדם להכין את עצמו למוות; כשהוא מציין שגם דודו שהיה בקיא בחכמת התורה ביטח את עצמו.

הרב משה פיינשטיין[5] טוען שאף שאין זו הלכה, לפי השקפת היהדות מומלץ שאדם ירכוש ביטוח חיים אשר התגמולים מתקבלים לאחר מותו יותר מאשר ביטוח המעניק את התגמולים בגיל מסוים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יהודה כהנא, ספר ביטוח החיים, הפנסיה והגמל בישראל, הוצאת עתרת, 1988, חלק ו': הסדרי ביטוח חיים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ביטוח חיים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. 1 2 3 ההיסטוריה של ביטוח חיים, באתר www.igudbit.org.il
  2. ↑ שו"ת אגרות משה, או"ח חלק ב, סימן קיא; שו"ת יחווה דעת, חלק ג סימן פה
  3. ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד ב'
  4. ↑ חלק ב, ערך יורה-דעה סימן סז
  5. ↑ שו"ת אגרות משה, או"ח חלק ד, סימן מח