תומאס מלתוס

עקרון האוכלוסין

בשנת 1798 פרסם מלתוס את ספרו "על עקרון האוכלוסייה", שבו טען כי אוכלוסיית העולם נוטה לגדול בקצב מהיר – הנדסי, בעוד ייצור המזון גדל בקצב איטי יותר – חשבוני. כתוצאה מכך, טען מלתוס, צפויים רעב המוני, עוני, מגפות ומלחמות שיגבילו את הצמיחה הדמוגרפית. השקפותיו גובשו כריאקציה לאופטימיות של הוגים בני זמנו כמו ז'אן-ז'אק רוסו וויליאם גודווין.

השפעה על מדיניות אוכלוסין ורווחה

תפיסתו של מלתוס שינתה את ההסתכלות על פוריות וילודה: בעבר נתפס ריבוי ילדים כברכה כלכלית, אולם מלתוס טען כי אוכלוסייה עודפת עלולה לפגוע בתוצר לנפש ולהעמיק את העוני. רעיונות אלה השפיעו על מחוקקים בריטים, ובמיוחד על הויגים, שבשנות ה־30 של המאה ה־19 הנהיגו את חוק העניים של 1834, שנועד לצמצם את התמיכה הציבורית בעוני ולעודד אחריות אישית.

איפוק מוסרי ותכנון ילודה

במהדורה השנייה של ספרו, מלתוס הציע פתרון מוסרי לריבוי האוכלוסין: דחיית נישואין והתנזרות מינית. רעיון זה השפיע על פרנסיס פלייס ותומכים נאו-מלתוסיאניים, שהיו הראשונים לקדם באופן פומבי שימוש באמצעי מניעה. תפיסה זו סללה את הדרך לתכנון משפחה והיוותה בסיס להמשך התפתחות דמוגרפיה כתחום מחקר מדעי.

תרומה להתפתחות הדמוגרפיה והסטטיסטיקה

הדיון הציבורי והמדעי שעורר מלתוס הוביל להכרה בחשיבות איסוף נתונים שיטתי על אוכלוסיות, ובפרט על גידול אוכלוסין, עוני ותעסוקה. בעקבות פרסום הספר של מלתוס, גבר הלחץ על ממשלת בריטניה להעריך באופן מדויק את קצב גידול האוכלוסייה ואת השלכותיו הכלכליות והחברתיות. כתוצאה מכך, בריטניה קיימה את מפקד האוכלוסין הראשון שלה בשנת 1801, ביוזמתו של הכומר והסטטיסטיקאי ג'ון ריקמן (John Rickman), ובתמיכתם של כלכלנים ופוליטיקאים שהושפעו ממלתוס. המטרות העיקריות של המפקד היו להעריך את גודל האוכלוסייה, קצב הגידול הדמוגרפי, והרכב התעסוקה – מתוך דאגה ליכולתה של הממלכה לקיים את עצמה כלכלית, חקלאית וצבאית.

הנתונים שנאספו אפשרו למדינה לזהות אזורים מוכי עוני ואבטלה, ולתכנן טוב יותר את חלוקת המשאבים. בהמשך, מפקדי אוכלוסין הפכו לכלי מרכזי עבור מדינות רבות בזיהוי צרכים בתחומים כמו בריאות הציבור, תזונה, חינוך ודיור. כך, הדגם הבריטי התפשט למדינות נוספות באירופה ובעולם, והיווה תשתית להקמת לשכות סטטיסטיקה לאומיות, ששימשו לניתוח מגמות דמוגרפיות והשפעתן על מדיניות חברתית וכלכלית.

השפעה על האבולוציה ומדעי הטבע

תורתו של מלתוס חרגה הרבה מעבר לתחום הכלכלה, והטביעה חותם עמוק גם על מדעי הטבע ביולוגיה והאבולוציה. מלתוס תיאר את התופעה לפיה אוכלוסיות גדלות בקצב מהיר מהיכולת של המשאבים לגדול, מה שמוביל לתחרות קשה על מזון ומשאבים – תחרות שבעקבותיה שורדים רק חלק מהפרטים באוכלוסייה. רעיון זה של מאבק קיומי (struggle for existence) הפך לאבן יסוד בהגות של צ'ארלס דרווין.

דרווין העיד כי באוקטובר 1838, כאשר קרא לשם שעשוע את חיבורו של מלתוס על עקרון האוכלוסייה, הבריקה במוחו ההבנה כי באותו אופן שבו רעב וקשיי מחיה מגבילים את האוכלוסייה האנושית, כך פועלים כוחות דומים גם בטבע: האורגניזמים מתחרים על משאבים מוגבלים, ואלו בעלי התכונות המתאימות ביותר לסביבה הם בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לשרוד ולהתרבות. רעיון זה הוביל את דרווין לגבש את עקרון הברירה הטבעית, המופיע באופן בולט בספרו "מוצא המינים" (1859), שם הוא מתאר את התאוריה האבולוציונית שלו כ"יישום של תורת מלתוס, אלא שבמקום האדם – מדובר בבעלי חיים וצמחים, ולא בהכוונה מוסרית אלא בתוצאה טבעית". גם אלפרד ראסל וואלאס, שגיבש במקביל לדרווין תאוריה דומה של אבולוציה, העיד כי קריאת מלתוס הייתה נקודת מפנה בהבנתו את המנגנון האבולוציוני. שני המדענים, שפעלו בנפרד, ציינו את מלתוס כמקור השראה מכריע.

השפעה זו הפכה את מלתוס, מבלי שהתכוון לכך, לדמות מפתח בהתפתחות תורת האבולוציה, ולגשר בין כלכלה פוליטית לבין ביולוגיה אבולוציונית. בכך הפכה תורתו לאחת הדוגמאות הבולטות להשפעה בין־תחומית של רעיונות תאורטיים.

ביקורת ודיון כלכלי מודרני

החל מהמאה ה־20, תאוריית מלתוס זכתה לביקורת גוברת מצד כלכלנים, דמוגרפים והיסטוריונים. מבקרים אלו, בהם הכלכלן האמריקאי ג'וליאן סימון, טענו כי הצמיחה באוכלוסייה לא הובילה לקריסה או לרעב עולמי, אלא דווקא לעידוד המצאות, חדשנות טכנולוגית, ועלייה בפריון החקלאי — בעיקר הודות לפיתוחים במדע החקלאות והבריאות. הם הצביעו, למשל, על המהפכה הירוקה במאה ה־20 כגורם מרכזי בהכפלת התפוקה החקלאית ובהאכלת מאות מיליונים.

עם זאת, חוקרים אחדים טוענים כי ביקורת זו מתעלמת מהשפעה עקיפה אך חיובית של מלתוס עצמו: ייתכן שדווקא התחזיות הפסימיות שהציג תרמו ליצירת הפתרונות שמנעו את התממשותן. לדוגמה, הכלכלן ג. נ. פון טונצלמן (G. N. von Tunzelmann) טען שמלתוס היה "הוגה אבולוציוני", במובן שהוא עורר תודעה לצורך בחדשנות כלכלית ומדעית, במיוחד בתחומים כמו חקלאות, תכנון ילודה ובריאות הציבור. גם החוקרת אסתר בוסרופ פיתחה תזה הפוכה לזו של מלתוס: היא טענה שדווקא גידול אוכלוסייה מביא לחדשנות חקלאית, ולא לקטסטרופה – כלומר, לחץ דמוגרפי מניע שינוי, ולא בהכרח מוביל למשבר.

במילים אחרות, ייתכן שהתחזיות של מלתוס לא התגשמו — דווקא משום שלקחו אותן ברצינות. המחשבה שהעולם עלול לסבול מרעב המוני הניעה ממשלות, ארגונים בינלאומיים וקרנות מחקר להשקיע במאמצים למניעת המשבר: בפיתוח דשנים, זני גידול חדשים, השקיה מודרנית, אמצעי מניעה ותוכניות של תכנון אוכלוסין. כך הפכה תורתו של מלתוס לגורם משמעותי, גם אם בלתי מתוכנן, בהנעת תהליכים שהובילו לעולם עם יותר מזון מצד אחד ומצד שני הסתכלות קדימה על תחומים כמו דמוגרפיה ועידוד הפחתת הילודה באמצעים ישירים או עקיפים.

השפעה על כלכלת פיתוח ומדיניות בינלאומית

הדיון על גבולות הצמיחה, הפיתוח הכלכלי, והקשר בין עוני, מזון, וחלוקת משאבים, נמשך גם במאה ה־21. כלכלנים כמו אמרטיה סן פיתחו גישות חלופיות לרעב ולרווחה, והראו כי רעב אינו תמיד תוצאה של מחסור פיזי, אלא של כשלים מוסדיים, פוליטיים וחברתיים. בנוסף, תחומים כמו כלכלת פיתוח, כלכלה אבולוציונית, כלכלה ניסויית ותכנון אסטרטגי בינלאומי, הושפעו מהשיח המלתוסיאני גם אם הם דחו את מסקנותיו.

מורשת נאו-מלתוסיאנית

על אף הביקורת, הרעיונות של מלתוס ממשיכים לעורר עניין. גישות נאו-מלתוסיאניות עוסקות כיום בשאלות של קיימות סביבתית, משבר האקלים, דלדול משאבים, והאם קיימת מגבלת נשיאה לכדור הארץ. רבים מהדיונים בנוגע לרעב, במיוחד במדינות מתפתחות, נוגעים בשאלות של חלוקה צודקת ולא של מחסור אבסולוטי – אך עדיין שואבים השראה או מתפלמסים עם מלתוס. ניתן לראות זאת ברבות ממדינות אפריקה הנמצאות על סף רעב, או בהתפרצויות רעב ידועות באתיופיה, צ'אד ועוד.