אמנות מצרים העתיקה

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
אמנות מצרים העתיקה
מסכת תות ענח' אמון; 1327 לפנה"ס לערך; זהב, זכוכית ואבנים יקרות למחצה; גובה: 54 סנטימטרים; המוזיאון המצרי (קהיר)
מנה ומשפחתה בציד בביצות, קבר מנה, המאה ה-14 לפני הספירה
הפירמידה הגדולה של גיזה, שנבנתה בין השנים 2580–2560 לפנה"ס בערך בתקופת הממלכה הקדומה

אמנות מצרים העתיקה מתייחסת לאמנות שנוצרה במצרים העתיקה בין האלף ה-6 לפני הספירה למאה ה-4 לספירה, החל ממצרים הפרהיסטורית ועד לנצרות (אנ') מצרים הרומית. היא כוללת ציורים, פסלים, רישומים על פפירוס, פיאנס, תכשיטים, שנהבים, אדריכלות ומדיה אמנותית אחרת. זו הייתה מסורת שמרנית שסגנונה השתנה מעט מאוד לאורך זמן. חלק ניכר מהדוגמאות ששרדו מגיעות מקברים ומאנדרטאות, ומספקות תובנות לגבי אמונות החיים שלאחר המוות במצרים העתיקה.

בשפה המצרית העתיקה לא הייתה מילה ל"אמנות". יצירות אמנות שירתו מטרה פונקציונלית במהותה, שהייתה קשורה לדת ולאידאולוגיה. יצירת נושא באמנות הייתה להעניק לו קביעות; לפיכך, אמנות מצרית עתיקה תיארה גרסה אידיאלית ולא מציאותית של העולם. לא הייתה מסורת משמעותית של ביטוי אמנותי אינדיבידואלי מכיוון שאמנות שירתה מטרה רחבה יותר וקוסמית של שמירה על הסדר (מאעת).

אמנות מצרים הקדם-שושלתית (6000–3000 לפנה"ס)

ממצאי מצרים מהתקופה הפרהיסטורית, 4400–3100 לפנה"ס: עם כיוון השעון משמאל למעלה: פסלון שנהב בדרי, צנצנת נקאדה, פסלון בת, לוח שחיקה (אנ'), סכין צור (אנ') ואגרטל דיוריט.

מצרים הקדם-שושלתית, המקבילה לתקופה הניאוליתית של מצרים הפרהיסטורית, נמשכה בין 6000 לפנה"ס לערך ועד תחילת התקופה השושלתית הקדומה, בסביבות 3100 לפנה"ס.

התפשטות מתמשכת של המדבר אילצה את אבותיהם הקדומים של המצרים להתיישב סביב הנילוס ולאמץ אורח חיים יושבני יותר במהלך התקופה הניאוליתית. התקופה שבין 9000 ל-6000 לפנה"ס הותירה מעט מאוד ראיות ארכיאולוגיות, אך בסביבות 6000 לפנה"ס החלו להופיע יישובים ניאוליתיים בכל רחבי מצרים.[1] מחקרים המבוססים על נתונים מורפולוגיים,[2] גנטיים[3] וארכאולוגיים[4] ייחסו יישובים אלה למהגרים מהסהר הפורה שחזרו במהלך המהפכה הנאוליתית, והביאו את החקלאות לאזור.[5]

תרבות מרימד (5000–4200 לפנה"ס)

בין השנים 5000 ל-4200 לפני הספירה לערך, תרבות מרימד (אנ'), הידועה רק מאתר התיישבות גדול בקצה דלתת הנילוס המערבית, שגשגה במצרים התחתונה.[6] לתרבות קשרים חזקים לתרבות פיום א' כמו גם ללבנט. בני אדם גרו בבקתות קטנות, ייצרו כלי חרס פשוטים ולא מעוטרים והיו להם כלי אבן. גודלו בקר, כבשים, עיזים וחזירים, ונשתלו חיטה, סורגום ושעורה. אנשי תרבות מרימד קברו את מתיהם בתוך תחומי ההתיישבות וייצרו פסלוני חרס.[7] הראש המצרי הראשון בגודל טבעי העשוי מחימר מגיע ממרימד.[8]

תרבות בדרי (4400–4000 לפנה"ס)

התרבות הבדרית, משנת 4400 עד 4000 לפנה"ס בערך,[9] נקראת על שם אתר בדרי (ערבית: بداري) ליד דר טאסה. היא באה בעקבות התרבות הטאסית (אנ') (בערך 4500 לפנה"ס) אך הייתה כה דומה עד שרבים רואים בהן תקופה רציפה אחת. התרבות הבדרית המשיכה לייצר כלי חרס שחורים (אם כי איכותם השתפרה משמעותית) וקיבלה את מספרי תיארוך רצף (SD) 21–29.[10] ההבדל העיקרי המונע מחוקרים למזג את שתי התקופות הוא שבאתרים בדריים נמצאה נחושת בנוסף לאבן ולכן הם יישובים כלקוליתיים, בעוד שהאתרים הטאסיים הנאוליתיים עדיין נחשבים לתקופת האבן.[10]

תרבות נקאדה (4000–3000 לפנה"ס)

תרבות נקאדה היא תרבות ארכאולוגית של מצרים הכלקוליתית הקדם-שושלתית (בערך 4400–3000 לפנה"ס), הקרויה על שם העיר נקאדה (אנ'), במחוז קינא. היא מחולקת לשלוש תקופות משנה: תרבות עמרה (נקאדה I), תרבות גרזה (נקאדה II) ותרבות סמאינה (נקאדה III).

תרבות עמרה (נקאדה I)

אגרטל עם דמות אדם מנצחת, ודמויות קטנות יותר המחוברות בחבל בצוואר. נקאדה IC-IIA (בערך 3800-3600 לפנה"ס). המוזיאונים המלכותיים לאמנות והיסטוריה, E3002.[11][12]

תרבות נקאדה I (העמרתית) נמשכה בין השנים 4000 ל-3500 לפנה"ס לערך.[9] כלי חרס בעלי חלק עליון שחור ממשיכים להופיע, אך גם כלי חרס לבנים בעלי קווים צולבים - סוג של כלי חרס המעוטרים בקבוצות מצטלבות של קווים לבנים מקבילים קרובים - נמצאים בתקופה זו. התקופה העמרתית קיבלה מספרי תיארוך רצף (SD) שבין 30 ל-39.[13]

תרבות גרזה (נקאדה II)

אמנות מצרים העתיקה
ידית שנהב מצרית פרהיסטורית של סכין גבל אל-עראק (אנ') (גב), אבידוס, מצרים. מוזיאון הלובר.[14]
מלך מסופוטמי כאדון בעלי החיים (אנ') על סכין גבל אל-עראק (אנ'). יצירת אמנות זו מראה הן את השפעת מסופוטמיה על מצרים בתקופה מוקדמת, בתקופה של יחסי מצרים-מסופוטמיה, והן את מצב האיקונוגרפיה המלכותית המסופוטמית בתקופת אורוק.[14][15]

תרבות נקאדה II (גרזה) משנת 3500 עד 3200 לפנה"ס בערך,[9] נקראת על שם אתר גרזה. תרבות זו מהווה את השלב הבא בהתפתחות התרבותית המצרית, ובתקופה זו הונחו היסודות של מצרים השושלתית. תרבות נקאדה II היא במידה רבה התפתחות רציפה של תרבות נקאדה I, שהתרחבה מאזור הנילוס העליון לכיוון דלתת הנילוס ולכיוון נוביה.[16] כלי חרס של תרבות נקאדה II קיבלו מספרי תיארוך רצף (SD) של 40 עד 62, והם שונים באופן מובהק מכלי חרס לבנים עם שורות צולבות או כלי חרס שחורים של נקאדה I.[13] הם נצבעו בעיקר באדום כהה עם תמונות של בעלי חיים, אנשים וספינות, כמו גם סמלים גיאומטריים שנראים כמי שנגזרו מבעלי חיים.[16] ידיות גליות, שהיו נדירות לפני תקופה זו (אם כי לעיתים נמצאו כבר בשנת SD 35), הפכו נפוצות ומורכבות יותר עד שהן הפכו כמעט לחלוטין לקישוטים.[13]

במהלך תקופה זו נכנסו למצרים חפצים זרים וצורות אמנות מובהקות, דבר המצביע על קשר עם מספר חלקים באסיה, ובמיוחד עם מסופוטמיה. חפצים כמו ידית סכין גבל אל-עראק (אנ'), שעליה גילופים מסופוטמיים בולטים, נמצאו במצרים,[17] והכסף המופיע בתקופה זו יכול להיות שהושג רק מאסיה הקטנה.[16] בנוסף, נוצרו חפצים מצריים המחקים בבירור צורות מסופוטמיות.[18] חותמות גליל הופיעו במצרים, כמו גם אדריכלות פאנלים שקועה. התבליטים המצריים על לוחות שחיקה (אנ') עוצבו באותו סגנון כמו תרבות ארך (אנ') המסופוטמית בת זמנה, וראשי אלה טקסיים מתקופת גרזה המאוחרת ומתקופת סמאינה המוקדמת עוצבו בסגנון "אגס" מסופוטמי, במקום בסגנון הילידי המצרי.[19]

קשה לקבוע את נתיב הסחר הזה, אך הקשר עם כנען לא התקיים לפני התקופה השושלתית הקדומה, ולכן בדרך כלל מניחים שקרה דרך המים.[20] בתקופה בה תיאוריית המירוץ לשושלת הייתה פופולרית, הועלתה התיאוריה כי יורדי ארך הקיפו את חצי האי ערב, אך נתיב ים תיכוני, ככל הנראה על ידי מתווכים דרך גבל, סביר יותר, כפי שמעידה נוכחותם של חפצים גבליים במצרים.[20]

העובדה שאתרי נקאדה II רבים כל כך נמצאים בפתחי ואדיות המובילים לים סוף עשויה להצביע על כמות מסוימת של סחר דרך ים סוף (אם כי הסחר מגבל יכול היה לחצות את סיני ואז להגיע לים סוף).[21] כמו כן, הגעה של רעיון מורכב כמו ארכיטקטורת פאנלים שקועה שיכלה להגיע למצרים באמצעות שליח נחשבת כלא סבירה, ולעתים קרובות עולה ההשערה שהגיעה דרך לפחות קבוצה אחת קטנה של מהגרים.[20]

למרות עדויות אלה להשפעה זרה, אגיפטולוגים מסכימים בדרך כלל כי תרבות נקאדה II היא בעיקר ילידית ממצרים.

התקופה הקדם-שושלתית המאוחרת (תרבות סמאינה; נקאדה III)

הייצוגים העתיקים ביותר הידועים של שליטים מצריים קדומים, מתל אל-פארקה (אנ'). נקאדה IIIB, בערך 3200–3000 לפנה"ס.[22][23][24]

תקופת נקאדה III, משנת 3200 עד 3000 לפני הספירה בערך,[9] נחשבת בדרך כלל זהה לתקופה הקדם-שושלתית, שבמהלכה אוחדה מצרים.

נקאדה III בולטת בהיותה התקופה הראשונה בה נכתבו הירוגליפים (אם כי זה שנוי במחלוקת), השימוש הקבוע הראשון בסרכים, ההשקיה הראשונה וההופעה הראשונה של בתי קברות מלכותיים.[25] האמנות של תקופת נקאדה III הייתה מתוחכמת למדי, כפי שהודגם על ידי לוחות שחיקה (אנ'). אלה שימשו במצרים הקדם-שושלתית לטחינה ולמריחת מרכיבי קוסמטיקה לפנים או לגוף. עד לתקופה הקדם-שושלתית, נראה כי לוחות השחיקה איבדו את תפקיד זה והיו במקום זאת לציון, נוי ואולי גם לטקסים. הם יוצרו כמעט אך ורק מאבן טין, שמקורה במחצבות בואדי חמאמאת (אנ'). רבות מהפלטות נמצאו בנח'ן, מרכז כוח במצרים העליונה בתקופה הקדם-שושלתית. לאחר איחוד המדינה, פלטות הצבעים חדלו להיכלל במכלולי קברים.

אמנות מצרים השושלתית

התקופה השושלתית הקדומה (3100–2685 לפנה"ס)

 ראו גם – התקופה השושלתית הקדומה
לוח השחיקה של נערמר

התקופה השושלתית הקדומה של מצרים הגיעה מיד לאחר איחוד מצרים העליונה והתחתונה, בסביבות שנת 3100 לפנה"ס. היא נחשבת בדרך כלל ככוללת את השושלות הראשונה והשנייה, שנמשכו מסוף התקופה הארכאולוגית של נקאדה III ועד לסביבות שנת 2686 לפנה"ס, או תחילת תקופת הממלכה הקדומה.[9]

עיצוב לוחות השחיקה (אנ') הגיע לרמה חדשה של תחכום בתקופה זו, שבה גם מערכת הכתב המצרית עברה התפתחות נוספת. בתחילה, הכתב המצרי הורכב בעיקר ממספר סמלים שציינו כמויות של חומרים שונים. בלוחות השחיקה נעשה שימוש בסמלים יחד עם תיאורים ציוריים. עד סוף תקופת השושלת השלישית הורחבה וכללה יותר מ-200 סמלים, הן פונוגרמות (אנ') והן אידיאוגרמות.[28]

הממלכה הקדומה (2686–2181 לפנה"ס)

ערך מורחב – הממלכה הקדומה (מצרים)
הנסיכה נפרת-יאבת, ככל הנראה בתו של ח'ופו, מקברה בגיזה (2590-2565 לפנה"ס). מוזיאון הלובר מזרח 15591.[30]

הממלכה הקדומה של מצרים היא התקופה המשתרעת בין השנים 2686–2181 לפנה"ס בקירוב. היא ידועה גם כ"עידן הפירמידות" או "עידן בוני הפירמידות", שכן היא מקיפה את שלטונם של בוני הפירמידות הגדולים של השושלת הרביעית. המלך סנפרו שכלל את אמנות בניית הפירמידות והפירמידות בגיזה נבנו תחת השליטים ח'ופו, חעפרע ומנכאורע.[31] מצרים הגיעה לשיאה הראשון של הציוויליזציה, הראשונה מבין שלוש תקופות המכונות "ממלכה" (אחריה הממלכה התיכונה והממלכה החדשה) המסמנות את שיאי הציוויליזציה בעמק הנילוס התחתון.

הממלכה התיכונה (2055–1650 לפנה"ס)

ערך מורחב – הממלכה התיכונה (מצרים)
חדר מקברו של סרנפות השני (אנ'), באסואן (מצרים). התרגום הגס של הקיר הוא "ברוכה בשירותה של סאטט, פילגשו של הפילנטין ושל נחבת, נבור-נאכת". נבור-נאכת היה שם נוסף של סרנפות.

הממלכה התיכונה של מצרים (הידועה גם כ"תקופת האיחוד מחדש") מאופיינת בסיום הפילוג פוליטי המכונה תקופת הביניים הראשונה. תקופת הממלכה התיכונה נמשכה מסביבות שנת 2050 לפנה"ס ועד לסביבות שנת 1710 לפנה"ס, מאיחוד מצרים תחת שלטונו של מנטוחותפ השני (אנ') מהשושלת האחת-עשרה ועד סוף השושלת השתים-עשרה. השושלת האחת-עשרה שלטה מתבאי והשושלת השתים עשרה שלטה מאל-לישת. בתקופת הממלכה התיכונה הפך אוסיריס לאל החשוב ביותר בדת העממית.[33] לאחר תקופת הממלכה התיכונה באה תקופת הביניים השנייה של מצרים, תקופה נוספת של פילוג שכללה פלישות זרים למדינה כדוגמת החיקסוס ממערב אסיה.

לאחר איחוד מצרים לממלכה התיכונה הצליחו שליטי השושלות האחת-עשרה והשתים-עשרה להחזיר את תשומת ליבם לאמנות. בשושלת האחת-עשרה נבנו אנדרטאות לשליטים בסגנון שהושפע מהמודלים הממפיטיים של השושלת החמישית והשישית המוקדמת ומסגנון התבליטים התבאני, שלפני איחודה כמעט ונעלם. לשינויים אלה הייתה מטרה אידיאולוגית, שכן שליטי השושלת האחת-עשרה הקימו מדינה ריכוזית וחזרו לאידיאלים הפוליטיים של הממלכה הקדומה.[34] בתקופת השושלת השתים-עשרה המוקדמת הייתה לאמנות אחידות בסגנון בשל השפעת הסדנאות המלכותיות. בנקודה זו הגיעה איכות הייצור האמנותי עבור חברי האליטה בחברה לשיא שלא היה מעולם, אם כי הוא השתווה בתקופות אחרות.[35] שגשוגה של מצרים בסוף השושלת השתים-עשרה בא לידי ביטוי באיכות החומרים ששימשו לאנדרטאות מלכותיות ופרטיות.

תקופת הביניים השנייה (1650–1550 לפנה"ס)

ערכים מורחבים – תקופת הביניים השנייה של מצרים, חיקסוס
"ספינקסי חיקסוס" (אנ') המכונים ספינקסים ייחודיים של אמנמחת השלישי, אשר נחקקו מחדש על ידי מספר שליטי חיקסוס, כולל אפפי (אנ'). אגיפטולוגים קודמים סברו שאלה היו פניהם של שליטי חיקסוס בפועל.[41]

לא נראה כי החיקסוס, שושלת שליטים שמקורה בלבנט, יצרו אמנות חצר כלשהי,[42] במקום זאת הם השתלטו על מונומנטים משושלות קודמות על ידי כתיבת שמותיהם עליהם. רבות מאלה חרוטות בשמו של השליט כיאן (אנ').[43] באווריס נחשף ארמון גדול, שנבנה בסגנון הלבנטיני ולא בסגנון מצרי, ככל הנראה על ידי כיאן.[44] ידוע כי השליט אפפי (אנ') היה כפטרון לתרבות הסופרים המצרית והזמין את העתקת הפפירוס המתמטי של רינד.[45] הסיפורים שנשמרו בפפירוס ווסטכר עשויים להיות מתוארכים גם לתקופת שלטונו.[46]

"ספינקסי החיקסוס" (אנ') או "ספינקסי הטאניטים" הם קבוצה של ספינקסים מלכותיים המתארים את הפרעה הקדום אמנמחת השלישי (השושלת השתים-עשרה) עם מספר תכונות יוצאות דופן בהשוואה לפסלים קונבנציונליים, למשל עצמות לחיים בולטות ורעמה עבה של אריה, במקום נמס (אנ') - כיסוי ראש מסורתי. השם "ספינקסי החיקסוס" ניתן בשל העובדה שאלו נחקקו מחדש מאוחר יותר על ידי מספר שליטי החיקסוס, ותחילה נחשבו כמייצגים את שליטי החיקסוס עצמם. חוקרים מהמאה התשע-עשרה ניסו להשתמש בתכונות הפסלים כדי לייחס מקור גזעי לחיקסוס.[47] ספינקסים אלה נתפסו על ידי החיקסוס מערי הממלכה התיכונה ולאחר מכן הועברו לבירתם אווריס, שם נחקקו מחדש בשמות בעליהם החדשים ועיטרו את ארמונם.[41] ידועים שבעה מהספינקסים הללו, כולם מטאניס, וכיום רובם ממוקמים במוזיאון קהיר.[41][48] פסלים נוספים של אמנמחת השלישי נמצאו בטאניס ומקושרים לחיקסוס באותו אופן.

הממלכה החדשה (1550–1069 לפנה"ס)

ערך מורחב – הממלכה החדשה

הממלכה החדשה, המכונה גם "האימפריה המצרית", היא התקופה שבין המאות ה-16 וה-11 לפני הספירה, והיא משתרעת על פני השושלות ה-18, ה-19 וה-20 של מצרים. הממלכה החדשה באה לאחר תקופת הביניים השנייה, ולאחריה הגיעה תקופת הביניים השלישית. הייתה זו התקופה המשגשגת ביותר של מצרים וסימנה את שיא כוחה.[58] ניתן לייחס עושר עצום זה לריכוזיות הכוח הביורוקרטי ולמסעות צבאיים מוצלחים רבים שפתחו נתיבי סחר. עם התרחבות האימפריה המצרית, פרעונים זכו לגישה לסחורות חשובות כמו ארז מלבנון וחומרי יוקרה כמו לפיס לזולי וטורקיז.

יצירות האמנות שנוצרו במהלך תקופת הממלכה החדשה מתחלקות לשלוש תקופות רחבות: תקופת טרום-עמארנה, תקופת עמארנה ותקופת רעמסס. למרות התרחשות שינויים סגנוניים כתוצאה מתזוזות כוח ושינויים באידיאלים דתיים, עבודות הפסלים והתבליטים ברחבי הממלכה החדשה המשיכו לגלם את העקרונות העיקריים של האמנות המצרית: חזיתיות וציריות, היררכיה של קנה מידה וקומפוזיציה מורכבת.

טרום-עמארנה

תקופת טרום-עמארנה החלה עם כינונה של השושלת השמונה-עשרה של הממלכה החדשה והתאפיינה בכוחה הגובר של מצרים כאימפריה רחבת ידיים. יצירות האמנות משקפות שילוב של טכניקות ונושאים מתקופת הממלכה התיכונה עם חומרים וסגנונות חדשים שהגיעו מארצות זרות.[59] חלק גדול מהאמנות והאדריכלות של תקופת טרום-עמארנה נוצרו על ידי המלכה חתשפסות, שהובילה מסע בנייה נרחב לכל האלים במהלך שלטונה בין השנים 1473 ל-1458 לפנה"ס. המלכה ביצעה תוספות משמעותיות למקדש בכרנך, התחייבה לבנות מקדש מתים נרחב בדיר אל-בחרי, ויצרה כמות נרחבת של פסלים ותבליטים מאבן קשה. היקף פרויקטי הבנייה הללו התאפשר הודות לריכוז הכוח בתבאי ופתיחתם מחדש של נתיבי הסחר על ידי שליט הממלכה החדשה הקודם יעחמס הראשון.[60]

מקדש המתים המפואר של המלכה בדיר אל-בחרי מספק דוגמאות רבות, שמורות היטב, של יצירות האמנות שנוצרו בתקופת טרום-עמארנה. המקדש העצום בן שלוש הקומות, בעל העמודים, נבנה בתוך צוקי תבאי ועוטר בתבליטים מצוירים רבים. נושאי התבליטים הללו נעו בין תמונות קבורה מסורתיות והכרה בדמותה של חתשפסות כשליטה האלוהית של מצרים ועד סצנות קרב ומשלחות בארצות זרות. המקדש הכיל גם פסלים רבים של המלכה והאלים, ובמיוחד של אמון-רע, שחלקם היו עצומים בגודלם. יצירות האמנות מתקופת שלטונה של חתשפסות מסמנות שילוב מחדש של התרבות והסגנון הצפוניים כתוצאה מאיחוד מצרים. תחותמס השלישי, השליט הקודם למלכה, הזמין גם כן כמויות אדירות של יצירות אמנות בקנה מידה גדול ועד מותו מצרים הייתה האימפריה החזקה ביותר בעולם.[60]

מקדשים בחסות המדינה

בתקופת הממלכה החדשה – ובמיוחד בתקופת השושלת השמונה-עשרה – היה מקובל ששליטים הזמינו את בנייתם של מקדשים גדולים ומורכבים המוקדשים לאלים העיקריים של מצרים. מבנים אלה, שנבנו מאבן גיר או אבן חול (חומרים קבועים יותר מלבני הבוץ ששימשו למקדשים קודמים) ומלאים בחומרים נדירים ובציורי קיר ססגוניים, מדגימים את העושר והגישה למשאבים מהם נהנתה האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. מקדש כרנך, המוקדש לאמון-רע, הוא אחת הדוגמאות הגדולות והטובות ביותר ששרדו לסוג זה של אדריכלות בחסות המדינה.[59]

אמנות עמארנה

פסל נפרתיתי; 1352–1336 לפנה"ס; אבן גיר, טיח וצבע; גובה: 48 סנטימטרים; מעמארנה (מצרים); המוזיאון המצרי בברלין (גרמניה)

אמנות עמארנה נקראת על שם האתר הארכיאולוגי הנרחב בתל אל-עמארנה, לשם העביר פרעה אחנתון את הבירה בסוף השושלת השמונה-עשרה. תקופה זו, והשנים שקדמו לה, מהוות את ההפרעה הדרסטית ביותר בסגנון האמנות המצרית בממלכות הקדומה, ​​התיכונה והחדשה, כתוצאה מהעלייה בבולטות של התאולוגיה השמשית החדשה והמעבר הסופי לכיוון אתוניזם תחת שלטון אחנתון.[63] אמנות עמארנה (אנ') מאופיינת בתחושת תנועה ו"תפיסה סובייקטיבית וחושנית" של המציאות כפי שהופיעה בעולם. סצנות כוללות לעתים קרובות דמויות חופפות היוצרות תחושה של קהל, דבר שהיה פחות נפוץ בתקופות קדומות יותר.

יצירות האמנות שנוצרו תחת אחנתון היו השתקפות של השינויים הדרמטיים בתרבות, בסגנון ובדת שהתרחשו תחת שלטונו של אחנתון. הדת החדשה, המכונה לעיתים "התיאולוגיה השמשית החדשה", הייתה פולחן מונותאיסטי לאל השמש, אתון. אחנתון הדגיש את עצמו כ"שותף-עוצר", יחד עם אתון, כמו גם השופר של אתון עצמו. מאחר שדיסקת השמש זכתה לסגידה ככוח החיים האולטימטיבי בתאולוגיה חדשה זו, כל דבר שקרני השמש נגעו בו התברך על ידי כוח זה. כתוצאה מכך, הקורבנות והפולחן ככל הנראה נערכו בחצרות פתוחות, וטכניקת התבליט השקוע, שעבדה בצורה הטובה ביותר עבור גילופים חיצוניים, שימשה גם עבור עבודות פנים.

תיאור גוף האדם (אנ') השתנה באופן דרסטי תחת שלטונו של אחנתון. לדוגמה, תיאורים רבים של גופו של אחנתון מעניקים לו תכונות נשיות מובהקות, כגון ירכיים גדולות, שדיים בולטים ובטן וירכיים גדולים יותר. ייצוגי פנים של אחנתון, כמו בפסל אבן החול של אחנתון (אנ'), מציגים אותו עם סנטר מוארך, שפתיים מלאות ולחיים שקועות. מאפיינים סגנוניים אלה התרחבו מעבר לייצוגים של אחנתון והיו בשימוש נוסף בתיאור כל דמויות המשפחה המלכותית, כפי שנצפה בדיוקן מריתתן (אנ') ובשבר של פני מלכה. זוהי סטייה מהאמנות המצרית המוקדמת יותר, שהדגישה עבור דמויות גבריות את הנעורים והגבריות האידיאליים של אותה עת.

חידוש בולט מתקופת שלטונו של אחנתון היה התעלות דתית של משפחת המלוכה, כולל אשתו של אחנתון, נפרתיתי, ושלוש בנותיהם.[64] בעוד שתקופות מוקדמות יותר של האמנות המצרית תיארו את המלך כקשר העיקרי בין האנושות לאלים, תקופת עמארנה הרחיבה את הכוח הזה לאלו של משפחת המלוכה.[64] כפי שמודגם בתבליט של משפחה מלכותית ובגושי התלאתאת השונים, קרני אתון נגעו בכל דמות של משפחת המלוכה. נפרתיתי נחשבת כמי שמילאה תפקיד פולחני משמעותי בתקופה זו.[65]

מבנים מעטים מתקופה זו שרדו, בין היתר משום שנבנו מבלוקים בגודל סטנדרטי, המכונים תלאתאת, שקל מאוד להסירם לשימוש חוזר. בעקבות מגמה זו לא פעלו מקדשים בעמארנה לפי המנהגים המצריים המסורתיים והיו פתוחים לשמיים ללא תקרות וללא דלתות סגורות. בדורות שלאחר מותו של אחנתון חזרו אמנים לסגנונות המצריים המסורתיים של תקופות קודמות. עדיין נותרו עקבות לסגנון של תקופה זו באמנות מאוחרת יותר, אך ברוב המובנים, האמנות המצרית, כמו הדת המצרית, חזרה למאפייניה הרגילים כאילו תקופה זו מעולם לא התרחשה. עמארנה עצמה ננטשה ונעשו מאמצים ניכרים להשחית מונומנטים מתקופת שלטון אחנתון, כולל פירוק מבנים ושימוש חוזר בבלוקים כאשר עיטוריהם פונים פנימה, כפי שהתגלה לאחרונה בבניין שנבנה מאוחר יותר.[66] השליט האחרון של השושלת השמונה-עשרה, חרמחב, ביקש לבטל את השפעת האמנות והתרבות של עמארנה ולהשיב את המסורת העוצמתית של פולחן אמון.[67]

תקופת רעמסס

דיוקן רעמסס התשיעי (שלט בין השנים 1129–1111 לפנה"ס), מקברו KV6. השושלת העשרים.

במאמץ מרוכז מצד חרמחב, השליט האחרון של השושלת השמונה-עשרה, למגר את כל האמנות וההשפעה של עמארנה עבר סגנון האמנות והאדריכלות של האימפריה לתקופת רעמסס למשך שארית תקופת הממלכה החדשה (שושלות תשע-עשרה ועשרים).[60] בתגובה למהפכה הדתית והאמנותית של תקופת עמארנה, עבודות שהוזמנו על ידי המדינה מדגימות חזרה ברורה לצורות המסורת ומסירות מחודשת לאמון-רע. עם זאת, נשארו מספר מרכיבים של פרופורציות גופניות של עמארנה; הגב התחתון אינו חוזר לגובהו התחתון, הממלכה התיכונה, וגפיים אנושיות נותרות מוארכות במידה מסוימת. עם מספר שינויים המשיכו שליטי השושלות ה-19 וה-20 לבנות את מקדשי הקבורה שלהם, שהוקדשו לאמון-רע וממוקמים בתבאי, בסגנון קודמיהם. שליטי רעמסס המשיכו גם לבנות פסלים קולוסאליים כמו אלה שהוזמנו על ידי חתשפסות.[59]

במהלך תקופת רעמסס תרמו השליטים תרומות נוספות למקדש בכרנך. האולם ההיפוסטילי הגדול, שהוזמן על ידי סתי הראשון (השושלת ה-19), כלל 134 עמודי אבן חול בגובה 20 מטרים שתמכו בתקרה ושטחו הכולל היה דונם של אדמה. סתי הראשון עיטר את רוב המשטחים בתבליטים מורכבים, בעוד יורשו, רעמסס השני, הוסיף עבודות תבליטים שקועים לקירות ולעמודים בצד הדרומי של האולם הגדול. הגילופים הפנימיים מראים יחסי גומלין בין שליט לאל, כגון לגיטימציה מסורתית של סצנות כוח, תהלוכות וטקסים. תיאורים נרחבים של מסעות צבאיים מכסים את הקירות החיצוניים של האולם ההיפוסטילי. סצנות קרב הממחישות אויבים כאוטיים ומבולבלים הפזורים על פני הארץ הכבושה והשליט המנצח כדמות הבולטת ביותר הן אלו המאפיינות את תקופת הרעמסס.[59]

התקופה האחרונה של הממלכה החדשה מדגימה חזרה לצורה ולסגנון המצרי המסורתי, אך התרבות אינה אך ורק חזרה לעבר. האמנות של תקופת רעמסס מדגימה את השילוב של צורות מצריות קנוניות עם חידושים וחומרים מודרניים. התקדמויות כמו קישוט כל משטחי הקברים בציורים ותבליטים והוספת כתבים חדשים של קבורה לתאי הקבורה מדגימות את האופי הדינמי של תקופה זו.[59]

תקופת הביניים השלישית (1650–1550 לפנה"ס)

ערכים מורחבים – תקופת הביניים השלישית של מצרים, הפרעונים השחורים
תהרקה
תנות אמון
סנקאמניסקן (אנ')
פסלי "הפרעונים השחורים" (שליטי השושלת ה-25 וממלכת כוש), במוזיאון הלובר (צבעי הזהב שוחזרו באמצעות ניתוח פיגמנט צבע)

תקופת הביניים השלישית הייתה תקופת דעיכה וחוסר יציבות פוליטית, במקביל לקריסתן של הציוויליזציות במזרח הקרוב ובמזרח הים התיכון (אנ') (כולל תקופת המעבר ביוון). היא התאפיינה בחלוקה של המדינה במשך רוב התקופה ובכיבוש ושלטון על ידי זרים.[68] לאחר תקופת שבר אוחדה המדינה מחדש על ידי השושלת העשרים ושתיים שנוסדה על ידי שושנק הראשון בשנת 945 לפנה"ס (או 943 לפנה"ס) והורכבה מצאצאי מהגרים של שבט המשווש, שהגיעו במקור מלוב העתיקה. בתקופת השושלת העשרים וארבע (אנ') גברה ההשפעה של ממלכת הנובים בדרום, שניצלה במלואה את החלוקה הזו ואת חוסר היציבות הפוליטית שנוצרה בעקבותיה. לאחר מכן, בסביבות 732 לפנה"ס צעד פ-ענח'י צפונה והביס את כוחם המשולב של מספר שליטים מצרים ילידים: פדיבאסטט (אנ'), אוסורכון הרביעי (אנ') מטאניס, איופוט השני (אנ') מליאונטופוליס ותפנ אח'ת (אנ') מסאיס. הוא ייסד את השושלת העשרים וחמש של "הפרעונים השחורים" שמקורם בנוביה.

תקופת הביניים השלישית מתאפיינת, בדרך כלל, בחזרה לסגנונות מצריים ארכאיים, עם התייחסות מיוחדת לאמנויות הממלכה הקדומה והתיכונה.[69] אמנות התקופה מורכבת בעיקרה מסגנונות מצריים מסורתיים, שהוצגו מחדש מסיבות לא ידועות כבר בתקופת שלטונו של שושנק החמישי (אנ') או אוסורכון השלישי (אנ'),[70] לעיתים עם הכללת מאפיינים זרים, כגון האיקונוגרפיה המיוחדת של פסלי השליטים הנובים של השושלת העשרים וחמש.[69] למרות שהשושלת העשרים וחמש שלטה במצרים העתיקה במשך 73 שנים בלבד, היא משובצת במקום חשוב בהיסטוריה המצרית בזכות שיקום הערכים, התרבות, האמנות והאדריכלות המצריים המסורתיים, בשילוב עם מספר יצירות מקוריות כמו העמוד המונומנטלי של תהרקה בכרנך.[71][72] במהלך השושלת העשרים וחמש נשלטה מצרים מנפאטה בנוביה, כיום בסודן המודרנית, והשושלת בתורה אפשרה את התרחבות סגנונות האדריכלות המצריים למצרים התחתונה ונוביה.[69]

התקופה המאוחרת (בערך 664–332 לפנה"ס)

ערך מורחב – התקופה המאוחרת של מצרים העתיקה
פסל מצרי של הקיסר האחמני דריוש הראשון (אנ'), כפרעה השושלת העשרים ושבע של מצרים (אנ');[73] 522–486 לפנה"ס; אבן גריווק (אנ'); גובה: 2.46 מטרים;[74] המוזיאון הלאומי של איראן (טהרן)

בשנת 525 לפנה"ס נכבשה המדינה הפוליטית של מצרים על ידי הפרסים, כמעט מאה וחצי לאחר תחילת התקופה המאוחרת של מצרים. עד שנת 404 לפנה"ס גורשו הפרסים ממצרים והחלה תקופה קצרה של עצמאות. 60 שנות שלטון מצרי אלו התאפיינו בשפע של תפיסות שלטון קצרות ושלא כחוק. לאחר מכן נכבשה מצרים מחדש על ידי האחמנים עד שנת 332 לפנה"ס עם בואו של אלכסנדר הגדול. מקורות מציינים כי המצרים הריעו עת אלכסנדר נכנס לבירה וגירש את הפרסים, שלא היו אהובים במיוחד. התקופה המאוחרת מתוחמת במותו של אלכסנדר הגדול ובתחילת שושלת בית תלמי.[75] למרות שתקופה זו מאופיינת בסערה פוליטית ובשינוי עצום עבור מצרים, האמנות והתרבות שלה המשיכו לשגשג.

ניתן לראות זאת במקדשים המצריים החל מהשושלת השלושים (אנ'), השושלת החמישית בתקופה המאוחרת, ועד לתקופה בית תלמי. מקדשים אלה השתרעו מהדלתא ועד לאי פילה (אנ').[75] בעוד שמצרים עברה השפעות חיצוניות באמצעות סחר וכיבוש על ידי מדינות זרות, מקדשים אלה נותרו בסגנון המצרי המסורתי עם השפעה הלניסטית מועטה מאוד.

תבליט נוסף שמקורו בשושלת השלושים היה העיצוב המעוגל של הגוף והגפיים,[75] אשר נתן לדמויות אפקט בשרני או כבד יותר. לדוגמה, עבור דמויות נשיות, שדיהן היו מנופחים וחופפים את הזרוע העליונה בציור. בתיאורים ריאליסטיים יותר, גברים היו שמנים או מקומטים.

סוג נוסף של אמנות שהפך נפוץ יותר ויותר בתקופה זו היה אסטלות הורוס.[75] מקורן בסוף תקופת הממלכה החדשה ובתקופה הביניים השלישית, אך נפוצו יותר ויותר במהלך המאה הרביעית ועד התקופה התלמית. פסלים אלה תיארו לעתים קרובות את הורוס הצעיר אוחז בנחשים ועומד על חיה מסוכנת כלשהי. תיאור הורוס מגיע מהמיתוס המצרי שבו הורוס הצעיר ניצל מעקיצת עקרב, וכתוצאה מכך צבר כוח על כל החיות המסוכנות. פסלים אלה שימשו "להדוף התקפות מצד יצורים מזיקים, ולרפא עקיצות נחש ועקיצות עקרב".[75]

התקופה התלמית (305–30 לפנה"ס)

ערך מורחב – ממלכת בית תלמי
אסטלה; אבן גיר; 52.4 × 28 × 4 סנטימטרים; מוזיאון הלובר. כתובת קודש שהוקדשה על ידי יווני בשם אונופריס, המתארת ​​פרעה זכר המגיש מנחות לאלה איסיס, אך מכבדת בטקסט שלה את המלכה קלאופטרה (כנראה קלאופטרה השביעית).[א]

תגליות מסוף המאה ה-19 סביב העיר המצרית העתיקה הרקליון באלכסנדריה (השקועה כיום) כוללות תיאור מפורט, חושני ופמיניסטי של האלה איסיס מהמאה ה-4 לפנה"ס (בניגוד לתיאור אל), המסמן שילוב של צורות מצריות והלניסטיות שהחל בסביבות זמן כיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול בשנים 332-331 לפנה"ס. ערבוב זה לא אופייני לפיסול תלמי, שבדרך כלל נמנע מערבוב סגנונות מצריים עם הסגנון ההלניסטי ששימש באמנות החצר של שושלת בית תלמי,[77] בעוד שמקדשים בשאר המדינה להיות מעוטרים בגרסאות מאוחרות של נוסחאות מצריות מסורתיות.[78] חוקרים הציעו "סגנון אלכסנדרי" בפיסול ההלניסטי, אך למעשה יש מעט דוגמאות הקושרות אותו לאלכסנדריה.[79]

שימוש בשיש באמנות החצר היה נפוץ מאוד על אף שיובא והיה יקר. עקב כך נעשה שימוש בטכניקות שונות המפחיתות את כמותו הכוללת בפיסול. לדוגמה שימוש במספר חלקים המחוברים בסטוקו; ראש יכול לכלול את הזקן, החלק האחורי של הראש והשיער בחלקים נפרדים.[80] בניגוד לאמנות של ממלכות הלניסטיות אחרות, דיוקנאות מלכותיים של תלמי הם כלליים ואידיאליים, עם הקפדה מועטה להשגת דיוקן אינדיבידואלי, אם כי מטבעות מאפשרים לזהות חלק מפסלי הדיוקן כאחד מחמישה-עשר שליטי תלמי.[81] דיוקנאות מאוחרים רבים עברו בבירור עיבוד מחדש של הפנים כדי להראות שליט מאוחר יותר.[82] מאפיין מצרי אחד היה מתן בולטות רבה יותר למלכות מאשר שושלות יורשות אחרות של אלכסנדר, כאשר הזוג המלכותי הוצג לעתים קרובות כזוג. זה קדם למאה ה-2 לספירה, כאשר סדרה של מלכות הפעילו כוח אמיתי.[83]

במאה ה-2 לספירה החל שימוש חוזר בפניהם של פסלי מקדש מצריים, ופסלי כוהנים נעשו לעתים קרובות בסגנון הלניסטי כדי להשיג ראשי דיוקן ייחודיים באופן אינדיבידואלי.[84] יוצרו פסלונים קטנים רבים, כאשר הסוגים הנפוצים ביותר הם אלכסנדר, "המלך תלמי" הכללי, ואפרודיטה עירומה. פסלוני חרס כללו גרוטסקאות ונשים אופנתיות בסגנון פסלוני טנגרה (אנ').[78] קבוצות ארוטיות הציגו פאלי גדול באופן אבסורדי. חלק מהאביזרים לעיצוב פנים מעץ כוללים בזים צבעוניים בדוגמאות עדינות מאוד עשויות פאיאנס.

התקופה הרומית (30 לפנה"ס–619 לספירה)

ערך מורחב – פרובינקיה מצרים
פסל רומי של איסיס, מהמאה הראשונה או השנייה לספירה. היא מחזיקה סיסטרום וכד מים, אם כי אלה נוספו בשיפוץ מהמאה ה-17.[85]
הקיסר הרומי טראיאנוס (שלט בין השנים 98-117 לספירה) מקריב קורבנות לאלים המצריים, על המאמיסי (אנ') הרומית במתחם מקדש דנדרה, מצרים.[86]

דיוקנאות המומיות מפיום הן כנראה הדוגמה המפורסמת ביותר לאמנות מצרית בתקופה הרומית במצרים. הן היו סוג של דיוקן נטורליסטי מצויר על לוחות עץ שהוצמדו למומיות מהמעמד העליון ממצרים הרומית. הן שייכות למסורת ציור על לוח (אנ'), אחת מצורות האמנות הנחשבות ביותר בתקופה הקלאסית. דיוקנאות פיום הן גוף האמנות הגדול היחיד ממסורת זו ששרד.

דיוקנאות מומיות נמצאו ברחבי מצרים, אך הן נפוצות ביותר באגן פיום (אנ'), במיוחד מחווארה (אנ') (ומכאן השם הנפוץ) ומהעיר הרומית האדריאנית אנטינופוליס (אנ'). "דיוקנאות פיום" משמשים בדרך כלל כתיאור סגנוני ולא גיאוגרפי. בעוד שקופסאות קרטון (אנ') למומיות מצוירות מתוארכות לתקופה הפרעונית, דיוקנאות מומיות מפיום היו חידוש המתוארך לתקופת הכיבוש הרומי של מצרים.[91]

הדיוקנאות מתוארכים לתקופה הרומית הקיסרית מסוף המאה ה-1 לפני הספירה או תחילת המאה ה-1 לספירה ואילך. לא ברור מתי הסתיים ייצורם, אך מחקרים עדכניים מצביעים על אמצע המאה ה-3 לספירה. הם נמנים עם הקבוצות הגדולות ביותר מבין השורדים המעטים של מסורת ציור על לוח (אנ') של העולם הקלאסי, אשר נמשכה למסורות הביזנטיות והמערביות בעולם הפוסט-קלאסי, כולל המסורת המקומית של איקונוגרפיה קופטית (אנ') במצרים.

מאפיינים

האמנות המצרית ידועה בקונבנציית הדמויות הייחודית שלה המשמשת לדמויות הראשיות הן בתבליטים והן בציורים, עם רגליים פשוקות (כאשר אינן יושבות) וצדודית ראש אך פלג הגוף העליון כפי חזיתי. לדמויות יש גם סט סטנדרטי של פרופורציות, המודד 18 "אגרופים" מהקרקע ועד לקו השיער במצח.[88] הופעה זו החלה כבר בלוח השחיקה של נערמר מתקופת השושלת הראשונה, אך קונבנציית דמויות אידיאלית זו אינה בשימוש בתצוגת דמויות משניות המוצגות כעוסקות בפעילות כלשהי, כגון שבויים וגופות.[89] קונבנציות אחרות מציגות פסלי גברים כהים יותר מאלה של נשים. פסלי דיוקן קונבנציונליים מאוד מופיעים כבר מהשושלת השנייה (לפני 2,780 לפנה"ס),[90] ולמעט האמנות של תקופת עמארנה (אנ') של אחנתון[91] ותקופות אחרות כמו השושלת השתים-עשרה, התכונות האידיאליות של שליטים, כמו קונבנציות אמנותיות מצריות אחרות, השתנו מעט עד לכיבוש היווני.[92] האמנות המצרית משתמשת בפרופורציות היררכיות (אנ'), שבהן גודל הדמויות מצביע על חשיבותן היחסית. האלים או הפרעה האלוהי בדרך כלל גדולים יותר מדמויות אחרות, בעוד שדמויות של פקידים בכירים או בעל הקבר בדרך כלל קטנות יותר, ובקנה המידה הקטן ביותר נמצאים משרתים, בדרנים, בעלי חיים, עצים ופרטים אדריכליים.[93]

אלמוניות

תיאור של בעלי מלאכה במצרים העתיקה

אמנים מצריים קדמונים כמעט ולא הותירו את שמם על יצירות. יצירות האמנות המצריות אנונימיות גם משום שרוב הזמן הן היו קולקטיביות. דיודורוס מסיציליה, שנסע וחי במצרים, כתב: "לכן, לאחר שהאומנים החליטו על גובה הפסל, כולם הלכו הביתה כדי לייצר את החלקים שבחרו" (I, 98).[94]

סמליות

סמליות התפשטה לאמנות המצרית ומילאה תפקיד חשוב ביצירת תחושת סדר. למשל, בגדיו של פרעה ייצגו את כוחו לשמור על הסדר. בעלי חיים היו גם דמויות סמליות מאוד באמנות המצרית. צבעים מסוימים היו אקספרסיביים.[95]

בשפה המצרית העתיקה היו ארבעה מונחי צבע בסיסיים: קם (שחור), הדג' (לבן/כסף), וודג' (ירוק/כחול) ודשר (אדום/כתום/צהוב). כחול, למשל, סימל פוריות, לידה ומימי החיים של הנילוס.[96] כחול וירוק היו צבעי הצמחייה ולכן סימלו של התחדשות. אוסיריס יכול היה להיראות עם עור ירוק; בשושלת העשרים ושש (אנ'), פני ארונות קבורה נצבעו לעתים קרובות בירוק כדי לסייע בלידה מחדש.[97]

סמליות צבע זו מסבירה את הפופולריות של טורקיז ופאיאנס בציוד קבורה. השימוש בשחור עבור דמויות מלכותיות ביטא באופן דומה את אדמת הסחף הפורייה[95] של הנילוס, שממנה נולדה מצרים, ונשא קונוטציות של פוריות והתחדשות. לפיכך, פסלים של השליט הנראה בהם כאוסיריס לעתים קרובות עם עור שחור. שחור נקשר גם לחיים שלאחר המוות, והיה צבעם של אלוהויות קבורה כמו אנוביס.

זהב ציין אלוהות בשל מראהו הלא טבעי ונקשר עם חומרים יקרים.[95] יתר על כן, זהב נחשב על ידי המצרים הקדמונים כ"בשר האל".[98] כסף, שכונה "זהב לבן" על ידי המצרים, נקרא גם "עצמות האל".[98]

אדום, כתום וצהוב היו צבעים אמביוולנטיים. הם נקשרו, באופן טבעי, לשמש; אבנים אדומות כמו קוורציט היו מועדפות להכנת פסלים מלכותיים שהדגישו את ההיבטים השמשיים של המלוכה. לקרנליאן יש קשרים סמליים דומים בתכשיטים. דיו אדום שימש לכתיבת שמות חשובים על מסמכי פפירוס. אדום היה גם צבע המדבריות, ולכן נקשר לסת.

חומרים

פאינס

זכוכית

כחול מצרי

ערך מורחב – כחול מצרי

מתכות

עץ

לפיס לזולי

ערך מורחב – לפיס לזולי

חומרים נוספים

פיסול

אסטלה

ערך מורחב – אסטלה

פירמידיה

ערך מורחב – פירמידיון

ציור

אדריכלות

ערך מורחב – אדריכלות מצרים העתיקה
 ראו גם – הפירמידות במצרים, מקדש מצרי

תכשיטנות

קמעות

קמעות בצורת חרפושית

ערך מורחב – חרפושית

כלי חרס

קליגרפיה

ריהוט

לבוש

ערך מורחב – לבוש במצרים העתיקה

קוסמטיקה

מוזיקה

סיסטרום

ערך מורחב – סיסטרום

אמנות קבורה

ארונות קבורה

כדים קנופיים

ערך מורחב – כד קנופי

מסכות

אושבתי

ערך מורחב – אושבתי

אמנות מרואה

ערך מורחב – מרואה

אמנות התחייה המצרית

ראו גם

ביאורים

  1. ↑ קיימת מחלוקת האם קלאופטרה תוארה במכוון כגבר או שמא מצבה שנבנתה תחת אביה עם דיוקנו נחרטה מאוחר יותר עם כתובת לקליאופטרה. על כך ועל אי ודאויות אחרות בנוגע לאסטלה זו, ראו Pfeiffer (2015, pp. 177–181).

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות מצרים העתיקה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Redford 1992, p. 6.
  2. ↑ Brace, C. Loring; Seguchi, Noriko; Quintyn, Conrad B.; Fox, Sherry C.; Nelson, A. Russell; Manolis, Sotiris K.; Qifeng, Pan (2006). "The questionable contribution of the Neolithic and the Bronze Age to European craniofacial form". Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America. 103 (1): 242–247. Bibcode:2006PNAS..103..242B. doi:10.1073/pnas.0509801102. PMC 1325007. PMID 16371462.
  3. ↑ Genetic data:
  4. ↑ Archaeological data:
    • Bar Yosef, Ofer (1998). "The Natufian Culture in the Levant, Threshold to the Origins of Agriculture". Evolutionary Anthropology. 6 (5): 159–177. doi:10.1002/(sici)1520-6505(1998)6:5<159::aid-evan4>3.0.co;2-7. S2CID 35814375.
    • Zvelebil, M. (1986). Hunters in Transition: Mesolithic Societies and the Transition to Farming. Cambridge, UK: Cambridge University Press. pp. 5–15, 167–188.
    • Bellwood, P. (2005). First Farmers: The Origins of Agricultural Societies. Malden, MA: Blackwell.
    • Dokládal, M.; Brožek, J. (1961). "Physical Anthropology in Czechoslovakia: Recent Developments". Current Anthropology. 2 (5): 455–477. doi:10.1086/200228. S2CID 161324951.
    • Zvelebil, M. (1989). "On the transition to farming in Europe, or what was spreading with the Neolithic: a reply to Ammerman". Antiquity. 63 (239): 379–383. doi:10.1017/S0003598X00076110. S2CID 162882505.
  5. ↑ Diamond, Jared (1999). Guns, Germs, and Steel. New York: Norton Press. ISBN 0-393-31755-2.
  6. ↑ "The Rise of Egyptian Civilization - World Civilization". courses.lumenlearning.com. Retrieved 2025-08-23.
  7. ↑ Eiwanger, Josef (1999). "Merimde Beni-salame". In Bard, Kathryn A. (ed.). Encyclopedia of the Archaeology of Ancient Egypt. London/New York. pp. 501–505.
  8. ↑ "picture of the Merimde head" (in German). Auswaertiges-amt.de. Archived from the original on 2 March 2012. Retrieved 1 May 2012.
  9. 1 2 3 4 5 Shaw, Ian, ed. (2000). The Oxford History of Ancient Egypt. Oxford University Press. p. 479. ISBN 0-19-815034-2.
  10. 1 2 Gardiner, Alan, Egypt of the Pharaohs (Oxford: University Press, 1964), p. 389.
  11. ↑ "Vase". Royal Museums of Art and History, Brussels.
  12. ↑ Campagno, Marcelo (2005). [Campagno, Marcelo (2005). "On the Post-Firing Incised Potmarks with Human Figures from Naqada". Journal of Serbian Archaeology Society. 21 (125–132): 127, fig.8. "On the Post-Firing Incised Potmarks with Human Figures from Naqada"]. Journal of Serbian Archaeology Society. 21 (125–132): 127, fig.8.
  13. 1 2 3 Gardiner, Alan, Egypt of the Pharaohs (Oxford: University Press, 1964), p. 390.
  14. 1 2 "Site officiel du musée du Louvre". cartelfr.louvre.fr.
  15. ↑ Cooper, Jerrol S. (1996). The Study of the Ancient Near East in the Twenty-first Century: The William Foxwell Albright Centennial Conference. Eisenbrauns. pp. 10–14. ISBN 9780931464966.
  16. 1 2 3 Redford 1992, p. 16.
  17. ↑ Shaw, Ian. & Nicholson, Paul, The Dictionary of Ancient Egypt, (London: British Museum Press, 1995), p. 109.
  18. ↑ Redford 1992, p. 18.
  19. ↑ Redford 1992, p. 17.
  20. 1 2 3 Redford 1992, p. 22.
  21. ↑ Redford 1992, p. 20.
  22. ↑ "tell el-farkha". Egypt Museum.
  23. ↑ Ciałowicz, Krzysztof M. (2012). "Votive figurines from Tell el-Farkha and their counterparts". Archéo-Nil. 22 (1): 88–90. doi:10.3406/arnil.2012.1044.
  24. ↑ The Wisdom of Thoth: Magical Texts in Ancient Mediterranean Civilisations. Archaeopress Publishing Ltd. 2016. p. 27. ISBN 978-1784912475. Golden figures depicting most probably a Pre-dynastic ruler and his son and heir, which are the oldest known in Egypt.
  25. ↑ "Naqada III". Faiyum.com. Retrieved 1 May 2012.
  26. ↑ Baqué-Manzano, Lucas (2002). "Further arguments on the Coptos colossi". Bulletin de l'Institut français d'archéologie orientale (102): 17–61.
  27. ↑ "Exhibit notice". Ashmolean Museum.
  28. ↑ Kinnaer, Jacques. "Early Dynastic Period" (PDF). The Ancient Egypt Site. Retrieved 4 April 2012.
  29. ↑ Campbell, Price (2018). Ancient Egypt - Pocket Museum. Thames & Hudson. p. 31. ISBN 978-0-500-51984-4.
  30. ↑ "Stèle de Néfertiabet". Louvre Museum. 2025.
  31. ↑ "Old Kingdom of Egypt". World History Encyclopedia. Retrieved 2017-12-04.
  32. ↑ "Statue of Menkaure with Hathor and Cynopolis". The Global Egyptian Museum.
  33. ↑ David, Rosalie (2002). Religion and Magic in Ancient Egypt. Penguin Books. p. 156
  34. ↑ Robins 2008, p. 90.
  35. ↑ Robins 2008, p. 109.
  36. ↑ "Guardian Figure". www.metmuseum.org. Metropolitan Museum of Art. Retrieved 9 February 2022.
  37. ↑ Bard 2015, p. 188.
  38. ↑ Van de Mieroop 2010, p. 131.
  39. ↑ Kamrin, Janice (2009). "The Aamu of Shu in the Tomb of Khnumhotep II at Beni Hassan". Journal of Ancient Egyptian Interconnections. 1 (3): 22–36. S2CID 199601200.
  40. ↑ Curry, Andrew (2018). "The Rulers of Foreign Lands – Archaeology Magazine". www.archaeology.org.
  41. 1 2 3 el-Shahawy 2005, p. 160.
  42. ↑ Bietak 1999, p. 379.
  43. ↑ Müller 2018, p. 212.
  44. ↑ Bard 2015, p. 213.
  45. ↑ Van de Mieroop 2021, pp. 151–153.
  46. ↑ Redford 1992, p. 122.
  47. ↑ Candelora 2018, p. 54.
  48. ↑ Sayce, A. H. (1895). The Egypt of the Hebrews and Herodotos. Books on Demand. p. 17. ISBN 978-3-7347-3964-4.
  49. ↑ Candelora, Danielle. "The Hyksos". www.arce.org. American Research Center in Egypt.
  50. ↑ Roy 2011, pp. 291–292.
  51. ↑ "The Rulers of Foreign Lands". Archaeology Magazine. A head from a statue of an official dating to the 12th or 13th Dynasty (1802–1640 B.C.) sports the mushroom-shaped hairstyle commonly worn by non-Egyptian immigrants from western Asia such as the Hyksos.
  52. ↑ Potts, Daniel T. (2012). A Companion to the Archaeology of the Ancient Near East. John Wiley & Sons. p. 841. ISBN 978-1-4443-6077-6.
  53. ↑ Weigall, Arthur E. P. Brome (2016). A History of the Pharaohs. Cambridge University Press. p. 188. ISBN 978-1-108-08291-4.
  54. ↑ "Statue". The British Museum.
  55. ↑ O'Connor 2009, pp. 116–117.
  56. ↑ Wilkinson, Toby (2013). Lives of the Ancient Egyptians. Thames and Hudson Limited. p. 96. ISBN 978-0-500-77162-4.
  57. ↑ Daressy 1906, pp. 115–120.
  58. ↑ Shaw, Ian, ed. (2000). The Oxford History of Ancient Egypt. Oxford University Press. p. 481. ISBN 978-0-19-815034-3.
  59. 1 2 3 4 5 Robin, Gay (2008). The Art of Ancient Egypt. Cambridge, MA: Harvard University Press. pp. 127–193.
  60. 1 2 3 Aldred, Cyril (1951). New Kingdom Art in Ancient Egypt during the Eighteenth Dynast. London: Alec Tiranti.
  61. ↑ Hawass, Zahi A.; Vannini, Sandro (2009). The lost tombs of Thebes: life in paradise. Thames & Hudson. p. 120. ISBN 9780500051597. The foreigners of the fourth register, with long hairstyles and calf-length fringed robes, are labeled Chiefs of Retjenu, the ancient name tor the Syrian region. Like the Nubians, they come with animals, in this case horses, an elephant, and a bear; they also offer weapons and vessels most likely filled with precious substance.
  62. ↑ Zakrzewski, Sonia; Shortland, Andrew; Rowland, Joanne (2015). Science in the Study of Ancient Egypt. Routledge. p. 268. ISBN 978-1-317-39195-1.
  63. ↑ Hornung, Erik (2001). Akhenaten and the Religion of Light. Cornell University Press. pp. 19–30. ISBN 0801436583.
  64. 1 2 Fazzini, Richard (October 1973). "ART from the Age of Akhenaten". Archaeological Institute of America. 26 (4): 298–302.
  65. ↑ Williamson, Jacqueline (2015). "Alone before the God". Journal of the American Research Center in Egypt. 51: 179–192. doi:10.5913/jarce.51.2015.a008 (inactive 11 July 2025).
  66. ↑ Brand, Peter (September 25, 2010). "Reuse and Restoration". UCLA Encyclopedia of Egyptology. 1 (1) – via Escholarship.
  67. ↑ Aldred, Cyril (1951). New Kingdom Art in Ancient Egypt. New Kingdom: Alec Tiranti.
  68. ↑ Egyptian Art in the Age of the Pyramids. Metropolitan Museum of Art. 1999. p. 20. ISBN 978-0-87099-907-9.
  69. 1 2 3 Leahy, Anthony (1992). "Royal Iconography and Dynastic Change, 750–525 BC: The Blue and Cap Crowns". The Journal of Egyptian Archaeology. 78: 239–240. doi:10.2307/3822074. ISSN 0307-5133. JSTOR 3822074.
  70. ↑ Leahy, Anthony (1992). "Royal Iconography and Dynastic Change, 750–525 BC: The Blue and Cap Crowns". The Journal of Egyptian Archaeology. 78: 238–329. doi:10.2307/3822074. ISSN 0307-5133. JSTOR 3822074.
  71. ↑ Robins 2008, p. 216.
  72. 1 2 3 "Taharqa et Hémen". Louvre Collections. 690.
  73. ↑ Razmjou, Shahrokh (1954). Ars orientalis; the arts of Islam and the East. Freer Gallery of Art. pp. 81–101.
  74. ↑ Manley, Bill (2017). Egyptian Art. Thames & Hudson. p. 280. ISBN 978-0-500-20428-3.
  75. 1 2 3 4 5 Gay., Robins (1997). The art of ancient Egypt. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. ISBN 0674046609.
  76. ↑ "The long skirt shown wrapped around this statue’s body and tucked in at the upper edge of the garment is typically Persian. The necklace, called a torque, is decorated with images of ibexes, symbols in ancient Persia of agility and sexual prowess. The depiction of this official in Persian dress may have been a demonstration of loyalty to the new rulers." "Egyptian Man in a Persian Costume". www.brooklynmuseum.org. Brooklyn Museum.
  77. ↑ Smith 1991, pp. 206, 208–209.
  78. 1 2 Smith 1991, p. 210.
  79. ↑ Smith 1991, p. 205.
  80. ↑ Smith 1991, p. 206.
  81. ↑ Smith 1991, p. 207.
  82. ↑ Smith 1991, p. 209.
  83. ↑ Smith 1991, p. 208.
  84. ↑ Smith 1991, pp. 208–209, 210.
  85. ↑ Tiradritti 2005, pp. 21, 212.
  86. ↑ Stadter, Philip A.; Van der Stockt, L. (2002). Sage and Emperor: Plutarch, Greek Intellectuals, and Roman Power in the Time of Trajan (98–117 A.D.). Leuven University Press. p. 75. ISBN 978-90-5867-239-1. Trajan was, in fact, quite active in Egypt. Separate scenes of Domitian and Trajan making offerings to the gods appear on reliefs on the propylon of the Temple of Hathor at Dendera. There are cartouches of Domitian and Trajan on the column shafts of the Temple of Knum at Esna, and on the exterior a frieze text mentions Domitian, Trajan, and Hadrian
  87. ↑ Campbell, Price (2018). Ancient Egypt - Pocket Museum. Thames & Hudson. p. 266. ISBN 978-0-500-51984-4.
  88. ↑ Smith & Simpson 1998, p. 33.
  89. ↑ Smith & Simpson 1998, pp. 12–13 and note 17.
  90. ↑ Smith & Simpson 1998, pp. 21–24.
  91. ↑ Smith & Simpson 1998, pp. 170–178, 192–194.
  92. ↑ Smith & Simpson 1998, pp. 102–103, 133–134.
  93. ↑ The Art of Ancient Egypt. A resource for educators (PDF). New York: The Metropolitan Museum of Art. p. 44. Archived from the original (PDF) on June 7, 2013. Retrieved July 7, 2013.
  94. ↑ Constantin Daniel (1980). Arta Egipteană și Civilizațiile Mediteraneene (in Romanian). Bucharest: Editura Meridiane. p. 54.
  95. 1 2 3 Historical Atlas of Ancient Egypt, Bill Manley (1996) p. 83
  96. ↑ "Color in Ancient Egypt". World History Encyclopedia. Retrieved 2018-10-04.
  97. ↑ Wilkinson 2008, p. 55.
  98. 1 2 Lacovara, Peter; Markowitz, Yvonne J. (2001). "Materials and Techniques in Egyptian Art". The Collector's Eye: Masterpieces of Egyptian Art from the Thalassic Collection, Ltd. Atlanta: Michael C. Carlos Museum. pp. XXIII–XXVIII.
זרמים באמנות
אמנות העת העתיקה יוון העתיקה • רומא העתיקה • מצרים העתיקה • הסהר הפורה
אמנות ימי הביניים אמנות מרובינגית • אמנות קרולינגית • אמנות רומנסקית • אמנות גותית • ביזנטיון
הרנסאנס מנייריזם
אמנות מזרחית אמנות סינית • אמנות יפנית
אמנות העת החדשה בארוק • רוקוקו
אמנות מודרנית אקדמיזם • נאו-קלאסיציזם • רומנטיציזם • פרה-רפאליטים • אר נובו • אר דקו • ריאליזם (אמנות) • פוינטיליזם • אימפרסיוניזם • פוסט-אימפרסיוניזם • נאו-אימפרסיוניזם
אמנות המאה ה-20 וה-21 אמנות מופשטת • קוביזם • אקספרסיוניזם • פוטוריזם • קונסטרוקטיביזם • סוריאליזם • אקספרסיוניזם מופשט • פוביזם • פופ ארט • אופ ארט • נאו-גאו • דאדא • אסתטיקת יחסים
פורטל האמנות