ארמית גלילית

ניב של הלשון הארמית שדובר בארץ ישראל, בעיקר על ידי יהודים ובעיקר בגליל

ארמית גלילית הוא השם הרווח במחקר לניב של הלשון הארמית שדובר בארץ ישראל, בעיקר על ידי יהודים ובעיקר בגליל. הניב היה רווח בתקופה שבין דעיכת הדיבור העברי (במאה השנייה לספירה) ועד הכיבוש הערבי (במאה השביעית).

הארמית הגלילית, לצד הארמית הנוצרית והארמית השומרונית, שייכת לענף המערבי של הארמית המאוחרת, אשר דובר באזור ארץ ישראל. בזמנים שלפני הארמית המאוחרת דיברו בארץ ישראל בעיקר עברית (וארמית בינונית), ולאחריה – בעיקר ערבית.

שם הדיאלקט

חוקרי הארמית של יהודי ארץ־ישראל נחלקו בכינוייה, התלויים בדעותיהם על מוצאם הגאוגרפי של טיפוסי הלשון שלה ובמידת האחידות שהם מייחסים לה. היא כונתה בשמות שונים כגון ארמית גלילית, ארמית יהודית ארץ־ישראלית וארמית התלמוד הארץ־ישראלי. הכינויים מופיעים אצל חוקרים יהודים ונוצרים יחדיו.

השם המקובל לדיאלקט זה, "ארמית גלילית", בעייתי בכמה מובנים. ראשית, הוא מתעלם מקיומם של מסמכים שנכתבו בארמית בידי יהודים בדרומה של ארץ־ישראל, ומכל מקום הוא משקף רק את התקופה שהועתק בה מרכז הפעילות היהודית אל הגליל. אולם שם חלופי מקובל, "ארמית יהודית", אינו פותר את הבעיה לחלוטין שכן גם יהודי בבל השתמשו בארמית בניב אחר, שונה מאוד מהניב ששימש את יהודי ארץ־ישראל. שם מדויק יותר, הוא "ארמית יהודית ארץ ישראלית של תקופת האמוראים".

המקורות להכרת הניב

המקורות שמהם ידועה לנו הארמית הגלילית הם:

לכך יש להוסיף גם חיבורים הלכתיים מסוימים מתקופת הגאונים, פיוטים ארמיים, כתוּבות שנכתבו בארץ ישראל ובמצרים, וכן מספר מצומצם של פפירוסים וקמעות. יש הכוללים בניב זה גם את התרגומים הארמיים המאוחרים למקרא: תרגום נאופיטי, תרגום הקטעים וקטעי התרגום מגניזת קהיר.

דקדוק

תורת הכתיב

הרצף של שתי אותיות יו"ד ("יי") מציין או יו"ד כעיצור או הדו-תנועה /ay/.[1] הרצף של שתי אותיות ו"יו ("וו") מציין או וי"ו כעיצור או הדו-תנועה /aw/.[1]

תורת ההגה

מערכת העיצורים כללה 20 עיצורים: בּ [b], גּ [g], דּ [d], ו [w], ז [z], ח [ħ], ט [tˤ], י [j], כּ [k], ל [l], מ [m], נ [n], ס [s], ע [ʕ], פּ [p], צ [sˤ], ק [q], ר [r], שׁ [ʃ], תּ [t], וכן את מקביליהם הלא דגושים של עיצורי בג"ד כפ"ת, אשר לא היה להם מעמד פונמטי (כלומר, לא היו בעלי מעמד עצמאי).

שׂ נהגתה כסמ"ך; הגיית העיצורים א ו-ה נתערערה מאוד, וייתכן שהם נעלמו כליל.

ממעט המקורות המנוקדים (בעיקר קטעי גניזה של תלמוד ומדרש) עולה כי הארמית הגלילית כללה חמש תנועות (a e i o u) וכן שווא נע, שלגבי אופן הגייתו יש עדויות סותרות.

חילופי עיצורים

קיימים כללים לחילופי עיצורים באותיות הגרוניות א, ה, ח, ע.[2]

  • א בתחילת מילה. האות אל"ף אובדת בתחילת מילה. כאשר נמצא קידומת לפני אל"ף כזה, תנועת האל"ף מתאחדת עם תנועת הקידומת. בלי קידומת, אל"ף בראש מילה נעלם, והמילה כולה מתאחדת עם המילה הקודמת.
  • א באמצע מילה. באמצע מילה, אל"ף מאבדת את ערכה כעיצור בסוף הברה, ולפעמים בראש הברה. כאשר יש מילה עם קידומת לפני שורש שמתחיל באל"ף, האל"ף נעלם ומוחלף בדגש בעיצור הקודם. כתוצאה מכך באה צורת בניין אִתַפְעַל מן קידומת "את-" + "אפעל".
  • א בסוף מילה. אל"ף בסוף מילה נעלם, והמילה כולה מתאחדת עם המילה הבאה. אל"ף בניב הגלילית מתחלף לפעמים עם ה"א, ו"ו, יו"ד, ועי"ן. כתוצאה מכך מדובר בבניינים בצורת "אתפעל" בארמית גלילית לעומת, למשל, בניינים בצורת "התפעל" בארמית תנכית.[3]

קיימים כללים לחילופי עיצורים בעיצורים השפתיים ב, ו, מ, פ.[4]

  • האות ב. באופן כללי, האות בי"ת ניתן להתחלף עם "וו", מי"ם, ופ"א. בסוף הברה הבי"ת מתחלף ל-ō, וגם יכול להתחלף ל-ā. בי"ת עשוי להיעלם בסוף מילה.
  • האות פ. האות פ"א מתחלף עם "וו", ובי"ת, ועשוי להיעלם בסוף מילה.

תורת הצורות לשמות עצם

הכינויים

כינוי הגוף
עבריתארמיתהגייה משוערת
אניאנהana
אתהאתat
הואהואu
היאהיאi
אנחנואנןanan
אתםאתוןattun
הםאינוןinnun
הןאיניןinnin
כינוי הרמז[5]
עבריתארמיתהגייה משוערת
זהדיןden
האלההדיןaden
ההןa'en
זאתדאda
זאת/ זההדאada
זההאa
אלואיליןillen
ההואההואa'u
אותה[6]ההיאa'i
ההםהאינוןa'innun
ההןהאיניןa'innin
כינוי זיקה

כינוי הזיקה הוא הקידומת "ד-" שבמקור הוא "די" (דלמן עמ' 116). הכינוי ד-\די עשוי להתייחס לשם עצם קודם במשפט או לא, ואם לא, יש משמעות של "מי ש-", "מה ש-", או כדומה (דלמן עמ' 117). לעיתים קרובות כינויים אחרים מקושרים לכינוי ד-\די (למשל הדין ד-, מה ד-, מאן ד-, וכדומה) כאשר אין שם עצם קודם (דלמן עמ' 117).

כינויים סתמיים

כינוי הסתמי לבן אדם הוא "חדא\חד" או "אינש\בר נש". לדברים כינוי הסתמי הוא "מילה" (דלמן עמ' 121–122).

נטיית שם העצם

זכר:

נטיית היחידנטיית הרבים
צורת נפרדיוֹםיוֹמִין
צורת נסמךיוֹם-יוֹמֵי-
צורה מיודעתיוֹמָאיוֹמָיַּא

נקבה:

נטיית היחידנטיית הרבים
צורת נפרדמַלְכָּהמַלְכָּן
צורת נסמךמַלְכַת-מַלְכָת-
צורה מיודעתמַלְכְתָאמַלְכָתָא

מספרים סודרים

  • מספרים 1-10.[7] חד, תרי\תרתי,[8] תלתא, ארבעה, חמשה, אשיתא, שבעה, תמניא, תשעה, עשרה. יש לשים לב שהצורות "תרי\תרתי" ו"אשיתא" הן ראויות לציון מכיוון שבניבים אחרים הצורות המקבילות הן "תרין\תרתין" ו"שיתא".
  • מספרים 11-19[9]. חד עשר, תרין עשר, תלת עשר, ארבעת עשר, חמשת עשר, שית עשר, שובעת עשר, תמני עשר, תשעה עשר
  • מספרים 20-90[10]. עשרין, תלתין, ארבעין, חמשין, שיתין, שובעין, תמנין, תשעין.

תורת הצורות לפעלים

נטיית הפועל

לפועל שישה בניינים, שלושה אקטיביים ושלושה פסיביים בהתאמה:

  • פְּעַל (מקביל לבניין קל בעברית)
  • פַּעֵל (מקביל לבניין פִּעֵל בעברית)
  • אַפְעֵל (מקביל לבניין הפעיל בעברית)
  • אֶתְפְּעֵל (סביל של פעל)
  • אֶתְפַּעַל (סביל של פעל)
  • אֶתַּפְעַל, נדיר מאוד (סביל של אפעל)
בניין ארמיתבניין עבריתארמיתעבריתהגייה משוערת
פְּעַל Pe'al קַל Qal/Pa'al כְּתַב כָּתַבk'tav
אִתְפְּעֵל itpe'el[11] נִפְעַל Niphal אִתְכְּתֵיב נִכְּתַבitktev
אַפְעֵל Aph'el הִפְעִיל Hiphil אַפְקֵד הִפְקִידaphqed
אִתַפְעַל Ittaph'al[11] הָפְעַל Hophal אִתַפְקַד הָפְקַדitaphqad
פַּעֵל Pa'el פִּעֵל Pi'el קַדֵיש קִדֵשqadesh
אִתְפַּעַל Itpa'al[11] נִתְפַּעַל Nitpa'al וְיִתְקַדַּשׁ נִתְקַדַּשׁitqadash


להלן נטיית בניין קל, גזרת השלמים:

עבר

עבריתארמיתהגייה משוערת
(אני) קטלתיקטליתqatlet
(אתה) קטלתקטלתqtalt
(הוא) קטלקטלqtal
(אנחנו) קטלנוקטלנןqtalnan
(אתם) קטלתםקטלתוןqtaltun
(הם) קטלוקטלוqtalu

בינוני

עבריתארמיתהגייה משוערת
קוטלקטלqatel
קוטלתקטלהqatla
קוטליםקטליןqatlin
קוטלותקטלןqatlan

עתיד

עבריתארמיתהגייה משוערת
(אני) אקטולנקטולneqtol
(אתה) תקטולתקטולteqtol
(הוא) יקטוליקטולyeqtol
(אנחנו) נקטולנקטולneqtol
(אתם) תקטלותקטלוןteqtelun
(הם) יקטלויקטלוyeqtelu

בצורת ההווה\עתיד בגוף ראשון יחיד, מופיעה גם את הצורה אֶקְטוֹל והצורה נֶקְטוֹל, והשניה מאלה זהה עם צורת גוף הראשון הרבים.[12] לפי דלמן, הצורה היא אכן צורת הרבים, אך שימוש שכיח בצורה הפך אותה לצורה מקובלת גם ליחיד בלי מובן הרבים (דלמן עמ' 266).

נטיית פועלי ל"ו, ל"י, ול"א

נטיית פועלי ל"ו, ל"י, ול"א זהים למעט לעיתים בצורת הבינוני (דלמן פסקה 72). בעבר, יש נו"ן בסוף צורת הנסתרים (-ון/ōn-), הנסתרות (-ין/yān-), והרבים של גוף הראשון (-נן/ēnan-) (דלמן עמ' 338).

בניינים נדירים

יחסית לבניינים פְעל, פַעל, אפעל, אתפְעל ואתפַעל הבניינים אתַּפעַל, פועל, פעל (pāel), פַעלל, פְעלל, פלפל, שפעל, וספעל הם נדירים (דלמן עמ' 250–251).

ציטוטים בספרות חז"ל

מובאות בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב' כמה דוגמאות של הניב הגלילי של ארמית ומידת השוני בינו לבין ניבים אחרים.

  • "ההוא בר גלילא [דהוה קאזיל] ואמר להו 'אמר למאן? אמר למאן?' אמרו ליה 'גלילאה שוטה! חמר למירכב, או חמר למישתי, עמר למילבש, או אימר לאיתכסאה?!' "
  • "ההיא איתתא דבעיא למימר לחברתה 'תאי דאוכליך חלבא' אמרה לה 'שלוכתי תוכליך לביא'."
  • "ההיא אתתא דאתיא לקמיה דדיינא אמרה ליה 'מרי כירי תפלא הוית לי וגנבוך מין וכדו הוות דכד שדרו לך עילויה לא מטי כרעיך אארעא'." לפי ביאור שטיינזלץ, האשה הזאת התכוונה למשפט הזה במחצית הראשונה של אמירתה: "מרי קירי, טבלא הוית לי וגנבוה מיני".[13]

חקר הארמית הגלילית

הדקדוק המדעי המלא של הארמית הגלילית נכתב לראשונה על ידי גוסטף דלמן בעשור הראשון של המאה ה־20 בחיבור שנקרא "Grammatik des jüdisch-palästnischen Aramäisch". מאז פרסומו, טרם נכתב דקדוק טוב ממנו לדיאלקט זה. ההתעניינות בדיאלקט היהודי מצד דלמן וכן חוקרים נוצרים רבים שבאו אחריו מבוסס על הנחה שהארמית הגלילית מייצגת באופן כלשהו את לשונו של ישו ושל תלמידיו, ועל כן יש בהכרת הניב כדי לסייע בהבנת הנוסח של הברית החדשה.

כמחצית המאה לאחר פרסום הדקדוק של דלמן, קבע יחזקאל קוטשר כי ספר זה לוקה בשתי מגרעות עיקריות: הראשונה, התבססות על לשון אונקלוס והתרגום לנביאים לצד הארמית הגלילית, על אף שניקודם מקורו בבבלי; השנייה, התבססות על טקסטים משובשים שתוקנו בהתאם לארמית הבבלית.[14]

לקריאה נוספת

  • אברהם טל, "הארמית בארץ־ישראל", בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, תשע"ח (2018), כרך שני, עמ' 635–663.
  • יחזקאל קוטשר, "מחקרים בארמית גלילית", תרביץ כא (תש"י), עמ' 205-192; כב (תשי"א), עמ' 53–63, 192-185; כג (תשי"ב), עמ' 35–60.
  • יחזקאל קוטשר, "ביצוע תנועות U I בתעתיקי העברית המקראית בארמית הגלילית ובלשון חז"ל", בתוך: ספר זיכרון לבנימין דה-פריס (ערוך בידי ע"צ מלמד), ירושלים תשכ"ט, עמ' 251-218. ראו בפרט עמ' 227–233 ("בארמית הגלילית").
  • ק' לויאס, דקדוק הארמית הגלילית, ניו יורק תשמ"ו.
  • מאיר בר-אילן, "פיוטים ארמיים מארץ-ישראל ואחיזתם במציאות", י' יהלום ומ' סוקולוף, שירת בני מערבא, מהות, כג (תשס"א), עמ' 167–188.
  • Gustaf Dalman, Grammatik des jüdisch-palästnischen Aramäisch, 2nd ed. Leipzig, 1905
  • Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period, 2nd ed., Ramat Gan, 2002
  • E.Y. Kutscher, "Aramaic" in Encylopedia Judaica, vol. 3, cols. 270-274 (1973).
  • Caspar Levias, ,A Grammar of Galilean Aramaic, New York, 1986
  • Michael Sokoloff, "The Current State of Research on Galilean Aramaic", Journal of Near Eastern Studies Vol. 37, No. 2, Colloquium on Aramaic Studies (Apr., 1978), pp. 161-167.
  • Michael Sokoloff, "Jewish Palestinian Aramaic" in The Semitic Languages, ed. Stefan Weninger, et al. Berlin/Boston: Walter de Gruyter GmbH & Co. KG, 2011. Pp. 610-619.
  • S. E. Fassberg, A Grammar of the Palestinian Targum Fragments from the Cairo Genizah, Atlanta 1990

הערות שוליים

  1. 1 2 סוקולוף (2011) עמ' 612
  2. ↑ Gustaf Dalman, §15. Konsonantveränderungen. 1. Die Gutturalen., Grammatik des Jüdisch-Palästinischen Aramäisch nach den Idiomen des palästinischen Talmud und Midrasch, des Onkelostargum, Leipzig: J. C. Hinrichs'sche Buchhandlung, 1905, עמ' 96-99 Error in Webarchive template: Timestamp not a number.
  3. ↑ Frederick E. Greenspahn, An Introduction to Aramaic, 2d, Atlanta, Georgia: Society of Biblical Literature, 2007, עמ' 135
  4. ↑ דלמן עמ' 104-106
  5. ↑ אברהם טל, בירורים בארמית של ארץ־ישראל - הכינוי הרומז, לשוננו מד, עמ' 43-65
  6. ↑ כמו "ההיא שעתא" ובעברית = אותה שעה
  7. ↑ דלמן עמ' 126
  8. ↑ דלמן עמ' 102
  9. ↑ דלמן עמ' 126-127.
  10. ↑ דלמן עמ' 127.
  11. 1 2 3 Gustaf Dalman: Grammatik des jüdisch-palästinischen Aramäisch, 2nd ed. Leipzig 1905, p. 402.
  12. ↑ סוקולוף (2011) עמ' 615
  13. ↑ עדין שטיינזלץ, ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ג ב, באתר ספריא
  14. ↑ י' קוטשר, מחקרים בארמית גלילית, תרביץ כא