גידול דגי נוי הוא תחביב פופולרי.
תוחלת החיים של דגי נוי קטנים לרוב היא כ־שנתיים עד שלוש שנים, במקרים מסוימים דגים קטנים חיים מעט יותר, תלוי בזן ובתנאי הגידול,[1] אולם דגי נוי גדולים יותר, למשל קרפיונים (goldfish), עשויים לחיות כ־20 שנים ואף יותר בתנאים טובים.[2]
מקורות גידול דגי הנוי
בני האדם מגדלים דגים בבריכות כבר אלפי שנים, תחילה לצורכי מזון ובהמשך גם לצורכי נוי. לעיתים הפכו הדגים הצבעוניים, שגודלו למאכל, לחיות מחמד ולמקור קישוט. תרבויות רבות עתיקות ומודרניות, עסקו בגידול דגים לשם יופי והנאה.
בימי קדם גידלו השומרים דגים בבריכות השקיה עוד לפני ששימשו אותם כמקור מזון. במצרים העתיקה נמצאו תיאורים של גידול דגים באמנות ובכתבים, למשל בחפירות בעיר אוקסירינכוס, שבה התגלו בריכות דגים בתוך אחד המקדשים.
במזרח אסיה שולבו דגי מים מתוקים בשדות אורז, ושימשו הן כמקור חלבון והן לשמירה על האיזון הביולוגי במים. בין הדגים שגודלו נמנו מיני שפמנון וקרפיון. כבר לפני יותר מ־2,000 שנה החלה הרבייה הסלקטיבית של קרפיון ליצירת דגי קוי ביפן ודגי זהב בסין. בתקופת שושלת סונג (המאה ה־10–13) נהגו סינים עשירים לגדל דגי זהב בביתם בתוך כלי חרס.[3]
בימי הביניים באירופה נהגו נזירים ואצילים לגדל קרפיונים בבריכות, כדי לספק תחליף לבשר בימי צום שבהם נאסר עליהם לאכול בשר. ברומא העתיקה נהגו אצילים לגדל דגים בבריכות מים מלוחים לשם הנאה. התאולוג הנוצרי טרטוליאנוס תיאר כיצד הסנטור אסיניוס סלר שילם סכום עתק בעבור קיפון גדול במיוחד, ואילו הפילוסוף קיקרו כתב כי עורך הדין קווינטוס הורטנסיוס בכה על מות דג המחמד שלו.[4]
האדם הראשון שהרבה דגים טרופיים באירופה היה פייר קרבונייה (Pierre Carbonnier), אשר הקים בפריז בשנת 1850 את אחד האקווריומים הציבוריים הראשונים בעולם. בשנת 1869 היה הראשון שגידל דגי מקרופוד שהובאו מאסיה, ובהמשך גידל גם מינים טרופיים נוספים. בשנת 1875 הוענקה לו מדליית זהב של "האגודה הקיסרית הצרפתית" על תרומתו לחקר רבייה של דגים טרופיים באקווריום מים מתוקים.[5]
סוגי מערכות גידול דגי נוי
גידול דגי נוי נחלק לשלושה תחומים עיקריים, בהתאם לסוג המים: מים מתוקים, מים מליחים ומים מלוחים.
מים מתוקים
אקווריום מים מתוקים הוא הנפוץ ביותר בתחום גידול דגי הנוי. גם חנויות חיות מחמד בסיסיות מציעות למכירה מגוון רחב של דגי מים מתוקים, ובהם דגי זהב, גופים, סקלרים, מולים וציקלידים.
ברוב האקווריומים למים מתוקים מגודלים מינים שאינם מתרבים בקלות בשבי, או זכרי המין בלבד מאחר שצבעיהם בולטים יותר. עם זאת, רבייה באקווריום היא תחביב פופולרי בפני עצמו, ומינים כגון גופי ומולי נחשבים למתרבים קלים במיוחד. מינים נוספים שמתרבים לעיתים בשבי כוללים דגי ציקליד, שפמנון, חריתיים, קרפיוניים, ונאוויתיים.
חלק מהמגדלים בוחרים להתמקד בצמחי מים ולעצב את האקווריום סביבם, תוך שילוב דגים המתאימים לסביבה צמחית. עיצובי האקווריום הצמחי מגוונים, ביניהם ה"עיצוב ההולנדי" המאופיין בקבוצות צמחים מסודרות באופן סימטרי ובקווים נקיים. בשנות ה־90 נודע במיוחד המעצב היפני טקאשי אמאנו, שתרם לפופולריות של אקווריומי צמחייה מודרניים ולשילוב אסתטיקה יפנית בעולם האקווריומים.
גידול דגים בבריכות גן דומה במובנים מסוימים לאקווריום מים מתוקים, אך מתבצע בקנה מידה גדול יותר ובתנאי סביבה טבעיים. באזורים טרופיים ניתן להחזיק בבריכות דגי מים חמים לאורך כל השנה, ואילו באזורים קרים נהוג לגדל מינים עמידים יותר כגון דגי זהב ודגי קוי.וי.[6]
מים מלוחים
אקווריום מים מלוחים שונה באופן מהותי מאקווריום מים מתוקים, ודורש ידע וניסיון רב יותר בהקמה ובתחזוקה. בעלי החיים באקווריומים אלו: דגים, חסרי חוליות ואלמוגים, נוטים להיות יקרים ורגישים יותר, ולכן גידול מים מלוחים נחשב לתחום מתקדם המושך בעיקר מגדלים מנוסים.
אקווריום מים מלוחים מתאפיין במגוון רחב של צבעים וצורות, הודות לדגים הטרופיים והאלמוגים המאכלסים אותו. דגי ים מאזורים טרופיים מצריכים טמפרטורה יציבה וקרירה יחסית, מאחר שאינם שורדים בטמפרטורת חדר רגילה. לשם כך נעשה שימוש במערכות קירור ייעודיות (Chillers) או במיקום האקווריום בסביבה קרירה כגון מרתף.
רבים מהמגדלים שואפים לשחזר באקווריום את סביבת שונית האלמוגים הטבעית. לשם כך הם משתמשים ב“סלעים חיים”, סלעים נקבוביים המכוסים באצות קרולינה, ספוגים, תולעים ואורגניזמים ימיים זעירים אחרים, המהווים בסיס למערכת אקולוגית מאוזנת. עם הזמן, לאחר התייצבות המערכת הביולוגית, ניתן להוסיף לאקווריום אלמוגים רכים וקשים, שרימפסים, סרטנים, קווצי עור ורכיכות, לצד דגים ימיים קטנים.
אקווריום מים מלוחים המכיל דגים בלבד, ללא אלמוגים וחסרי חוליות, מכונה לעיתים “אקווריום מרינה” (Marine Aquarium), והוא נחשב פשוט יותר לתחזוקה ביחס לאקווריום ריף (Reef Aquarium), הכולל גם אלמוגים חיים.[7]
מים מליחים
אקווריום מים מליחים משלב מאפיינים של אקווריום מים מתוקים ואקווריום מים מלוחים, כשהוא מכיל מים בעלי רמת מליחות ביניים בין שתי הסביבות. דגי מים מליחים חיים בטבע באזורים שבהם מים מתוקים נפגשים עם מי ים, כגון שפכי נהרות, אזורי מנגרובים, לגונות ושפכים חופיים.
דגים ממערכות אקולוגיות אלה אינם מסוגלים לחיות לאורך זמן במים מתוקים בלבד, ולכן יש לשמור באקווריום על רמת מליחות קבועה ומבוקרת. אף שאקווריומי מים מליחים פחות נפוצים בקרב מגדלים מתחילים, הם נחשבים לבחירה מעניינת המאפשרת גידול של מינים ייחודיים, כגון מולי, גובי, נפוחיתיים (פאפרים), מונו (Monodactylus) וסקטים (Scatophagus).[8]
תחזוקת אקווריום
אקווריום אידיאלי שואף לחקות את האיזון הקיים בטבע בתוך מערכת סגורה, אך שמירה על איזון מושלם היא כמעט בלתי אפשרית. לדוגמה, יחסי טורף–נטרף קשה לשמר גם באקווריום הגדול ביותר, ולכן המגדל נדרש להתערבות מתמדת לשם שמירה על יציבות המערכת האקולוגית.
באופן כללי, ככל שנפח המים באקווריום גדול יותר, כך קל יותר לשמור על יציבות סביבתית, מאחר ששינויים במים גדולים מתרחשים באיטיות רבה יותר. מותו של דג באקווריום קטן (לדוגמה, בנפח של 10 ליטר) עלול לגרום לשינויים דרמטיים בהרכב הכימי של המים, בעוד שבאקווריום גדול (כגון 400 ליטר) ההשפעה תהיה מזערית. משום כך, חובבים רבים מעדיפים מכלים גדולים ככל האפשר, הדורשים תחזוקה פחות תכופה ורגישה.
הכלל הזה נכון גם ביחס למערכת הסינון: ככל שמערכת הסינון גדולה ויעילה יותר ביחס לנפח האקווריום, כך היא מסוגלת לשמור טוב יותר על יציבות ביולוגית וכימית. מסננים חיצוניים תורמים גם להגדלת נפח המים הכולל במערכת, ובכך מסייעים לדילול חומרים מזיקים ולהפחתת תנודות פתאומיות. לדוגמה, אקווריום בנפח 190 ליטר עם מסנן חיצוני בנפח 40 ליטר למעשה יוצר מערכת של 230 ליטר, עלייה של למעלה מ־20% בנפח הכולל.
בתוך האקווריום פועלים מחזורים ביוגיאוכימיים מורכבים. חמצן מומס נכנס למים דרך פני השטח, בעזרת משאבות אוויר או תנועת מים המדמה גלים טבעיים, בעוד הפחמן הדו-חמצני נפלט החוצה. מחזורי היסודות ובהם פוספט, חנקן, גופרית וברזל, מתבצעים באמצעות פעילות מיקרואורגניזמים, פסולת אורגנית ומקורות מזון. טיפול נכון במחזור החנקן (Nitrogen Cycle), אספקת מזון מאוזנת ושמירה על מסה ביולוגית יציבה מאפשרים למגדל לשמור על מערכת מאוזנת ובריאה לאורך זמן.[9]
תנאי מים
הרכב החומרים המומסים במים הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בתנאי הגידול באקווריום. רמת המליחות (Salinity) מהווה את המדד הבסיסי לסיווג סוגי המים:
מים מתוקים: מליחות של עד 0.5 חלקיקים לאלף (PPT), המדמים סביבה של אגמים ונהרות.
מים מליחים: מליחות של 0.5 עד 30 PPT, המדמה אזורים שבהם מים מתוקים נפגשים במי ים, כגון שפכי נהרות ולגונות חופיות.
מים מלוחים: מליחות של 30 עד 40 PPT, הדומה למליחות של אוקיינוס או ים פתוח.
בריכוזים גבוהים יותר ניתן לגדל אורגניזמים ייחודיים החיים בסביבות בעלות מליחות קיצונית, כגון אגמי מלח.
מלבד המליחות, קיימים גורמים נוספים המשפיעים על תנאי המים: רמת החומציות (pH), קשיות (Hardness), תכולת המינרלים, והגזים המומסים. במים מלוחים נוטה ה־pH להיות בסיסי (אלקלי), ואילו במים מתוקים הוא משתנה בהתאם לסוג הסביבה הטבעית. “קשיות” מציינת את כמות המינרלים המומסים במים; מים קשים הם לרוב אלקליים, ואילו מים רכים נוטים להיות נייטרליים או חומציים.
אקווריומים ביתיים משתמשים בדרך כלל במי ברז המסופקים על ידי רשת המים העירונית. מאחר שמים אלה מכילים כלור לחיטוי, אין להשתמש בהם ישירות באקווריום. בעבר היה ניתן לנטרל כלור על ידי השהיית המים ליום או יומיים, אך כיום נעשה שימוש נרחב בכלוראמין – חומר יציב ויעיל יותר. לשם כך קיימים תוספים ייעודיים (“אנטי־כלור”) המפרקים את הכלור והכלוראמין ומאפשרים שימוש בטוח במי ברז. באקווריום מליח או מלוח נדרשת גם הוספה של תערובת מלחים ומינרלים להשלמת ההרכב הדרוש.
במערכות מתקדמות מקובל לשלוט גם באלקליניות, בקשיות ובריכוז החומרים האורגניים. ניתן לבצע זאת באמצעות תוספים כמו נתרן ביקרבונט (Sodium Bicarbonate) להעלאת ה־pH, או באמצעות שימוש במערכות אוסמוזה הפוכה (RO) לסינון מים ולבקרה על איכותם. אקווריומים ציבוריים גדולים נוטים לעיתים להשתמש במקורות מים טבעיים כגון נהרות, אגמים או מי ים, הדורשים טיפול מינימלי בלבד.
טמפרטורת המים מהווה אחד הגורמים המרכזיים בגידול דגים, ומשמשת לסיווג בין אקווריום טרופי ל־אקווריום מים קרים. רוב הדגים וצמחי המים רגישים לטווח טמפרטורות מצומצם:
באקווריום טרופי נשמרת טמפרטורה ממוצעת של כ־25°C.
באקווריום מים קרים נשמרת טמפרטורה נמוכה מטמפרטורת החדר.
שמירה על עקביות טמפרטורה חשובה במיוחד, שכן שינויים פתאומיים עלולים לגרום להלם פיזיולוגי ולמחלות. הבקרה נעשית באמצעות מדחום, גוף חימום (Heater) או מצנן (Chiller).
גם תנועת המים באקווריום היא גורם משמעותי, במיוחד במערכות המדמות סביבות טבעיות. דגים שונים מעדיפים זרימות שונות — החל מזרימה עדינה ועד לזרמים חזקים יותר. זרימת המים מוסדרת באמצעות משאבות, ראשי כוח (Powerheads), אוורור ותכנון נכון של מערכת הסינון ופתחי כניסה ויציאה של המים.[10]
מחזור החנקן
דגים וחסרי חוליות מימיים מייצרים פסולת לאחר עיכול המזון, בעיקר בצורת תרכובות חנקן. מקור נוסף לחנקן במים הוא פירוק של חומר אורגני, כגון עלים מתים, שאריות מזון ופסולת ביולוגית אחרת.
במהלך תהליך חילוף החומרים, דגים, חסרי חוליות וחיידקים מסוימים מפרישים אמוניה (NH₃), או אמוניום (NH₄⁺) במים חומציים. תרכובות אלו רעילות לדגים גם בריכוזים נמוכים, ולכן נדרש תהליך טבעי של סילוקן ממי האקווריום.
האמוניה מתפרקת באמצעות מחזור החנקן (Nitrogen Cycle) – תהליך ביוכימי שבו חיידקים אוטוטרופיים ממירים את האמוניה לתרכובות פחות רעילות. תחילה הופכת האמוניה לניטריט (NO₂⁻), ולאחר מכן לניטראט (NO₃⁻), הנחשב בטוח יותר בריכוזים נמוכים ויכול לשמש מקור מזון לצמחי מים. כאשר מחזור זה מאוזן, נשמרת יציבות ביולוגית באקווריום ומניעת הצטברות רעלנים.
במקרים שבהם מחזור החנקן אינו מפותח או נפגם, למשל באקווריום חדש או בתחזוקה לקויה, עלולים להתרחש ריכוזים גבוהים של אמוניה או ניטריט, העלולים לגרום להרעלת דגים ולפגיעה במערכת האקולוגית כולה.[11]
התהליך
מכל מאוזן היטב כולל קהילה של אורגניזמים, בעיקר חיידקים, המפרקים את הפסולת האורגנית שמייצרים הדגים ובעלי החיים האחרים באקווריום. האמוניה (NH₃), הנפלטת מהפסולת ומפירוק שאריות מזון, עוברת תהליך ביוכימי של ניטריפיקציה (Nitrification): חיידקי Nitrosomonas ממירים את האמוניה לתרכובת ביניים בשם ניטריט (NO₂⁻), שגם היא רעילה לדגים, אם כי פחות מהאמוניה. לאחר מכן, חיידקים אחרים, בעיקר ממין Nitrospira ו־Nitrobacter, מפרקים את הניטריט ל־ניטראט (NO₃⁻), שהוא תוצר סופי פחות רעיל. תהליך זה ידוע בקרב חובבי האקווריומים בשם "הסייקל" (Cycle), והוא נחשב שלב חיוני בהקמת מערכת ביולוגית יציבה.[12]
באקווריום צמחייה, צמחי המים ממלאים תפקיד חשוב במחזור החנקן. הם מסוגלים לקלוט אמוניום (NH₄⁺) וניטראט (NO₃⁻) כחומרי הזנה, ובכך להפחית את ריכוזי החנקן במים. עיקר הספיגה מתבצע דרך העלים, אך גם דרך מערכת השורשים, הן במצע והן בשורשי אוויר הצומחים בעמודת המים. בנוסף, פירוק חומר אורגני במצע, כגון עלים נרקבים או בוצה, משחרר תרכובות חנקן זמינות הנספגות על ידי השורשים. עם זאת, עלים רקובים בכמות גדולה עלולים לגרום לעומס אורגני עודף, ולכן נהוג לגזום ולהסירם באופן קבוע כדי לשמור על איזון המערכת.[13]
שמירה על מחזור החנקן
אף על פי שמכונה בפי חובבים “מחזור החנקן”, התהליך באקווריום איננו מחזור סגור ומוחלט: חנקן חדש נדרש להוספה באופן קבוע, לרוב בעקיפין – דרך המזון הניתן לדגים – כדי להמירו בהמשך לניטראטים ולקיים את התהליך המתמשך.
מגדלים מתחילים מפעילים לעיתים אקווריום שטרם התפתח בו מחזור חנקן תקין. במצב זה רמות האמוניה והניטריט עולות, דבר העלול לגרום למחלות ולתמותת דגים. דרך נפוצה להתמודדות בשלב זה היא החלפת מים סדירה, המסייעת בדילול הרעלים עד להתבססות אוכלוסיית החיידקים המבצעת את פירוק החנקן.
מערכת הסינון באקווריום כוללת רכיב חשוב בשם סינון ביולוגי, המבוסס על “מדיות” (חומרים נקבוביים) המשמשות מצע לגידול חיידקי הניטריפיקציה. לצד זאת פועלת גם מערכת סינון כימי, הכוללת חומרים כגון פחם פעיל או סופחי אמוניה. חומרים אלה מאבדים מיעילותם עם הזמן כאשר נקבוביותיהם מתמלאות, ולכן יש להחליפם מעת לעת.
באקווריומים חדשים מתרחשות לעיתים בעיות הקשורות לחוסר בחיידקים מועילים – תופעה הידועה בשם “תסמונת האקווריום החדש”. משום כך, יש לאפשר למערכת להתבסס לפני הוספת דגים. קיימות שלוש שיטות עיקריות להפעלת מחזור חנקן:
- מחזור ללא דגים (Fishless Cycling) – המגדל מוסיף אמוניה באופן מבוקר כדי להזין את החיידקים. במהלך התהליך נמדדות רמות אמוניה, ניטריט וניטראט כדי לעקוב אחר התקדמות המחזור.
- המחזור השקט (Silent Cycle) – נעשה שימוש בצמחי מים מהירי גדילה הסופגים אמוניה וניטריט, ובמקביל מאפשרים לחיידקים להתבסס בהדרגה. שיטה זו יעילה במיוחד באקווריומים צמחיים.
- אכלוס הדרגתי (Slow Stocking) – מוסיפים תחילה דגים עמידים המסוגלים לשרוד ברמות אמוניה גבוהות, ובהמשך מוסיפים מינים רגישים יותר בקצב איטי, לרוב כל שבועיים.
אכלוס יתר מהיר או הוספת דגים רבים בבת אחת עלולים לגרום לכך שאוכלוסיית החיידקים בפילטר אינה מספיקה להתבסס, מה שמוביל לרמות אמוניה גבוהות ולסיכון בריאותי לדגים. סימני הרעלה כוללים ירידה בתנועה, חוסר תיאבון, דלקת בזימים, אדמומיות, או נשימה כבדה סמוך לפני המים. לעיתים ניתן למתן מצב זה באמצעות הפעלת משאבת אוויר להגברת חמצון.
אוכלוסיית החיידקים הגדולה ביותר באקווריום מתפתחת בדרך כלל בתוך הפילטר. ניקוי יסודי מדי של הפילטר עלול לשבש את האיזון הביולוגי. מומלץ לשטוף את המדיות הביולוגיות במים שנלקחו מתוך האקווריום עצמו, ולא במי ברז, או לנקות רק חצי מהפילטר בכל פעם – כדי לאפשר לחיידקים שנותרו לאכלס מחדש את החלק שנוקה.[14]
תכולת המכל
מסה ביולוגית (Bioload) היא מדד לעומס שמטילים הדגים ושאר האורגניזמים החיים על המערכת האקולוגית של האקווריום. ככל שהמסה הביולוגית גבוהה יותר, כלומר, ככל שמספר בעלי החיים גדול יותר או שגודלם משמעותי יותר, כך גוברת הדרישה לחמצן ולפירוק פסולת, והמערכת הופכת רגישה יותר לשינויים.
שטח פני המים קובע את כמות החמצן המסוגלת להתמוסס במים, ולכן אקווריום בעל שטח פנים רחב מאפשר ריכוז חמצן גבוה יותר ומסייע ביציבות כללית של המערכת. בנוסף, אוכלוסיית החיידקים המחמצנים, האחראים לפירוק תרכובות חנקן, מוגבלת על ידי שטח המחיה הזמין להם. חיידקים אלה מתיישבים על משטחים קבועים באקווריום – כגון דפנות הזכוכית, המצע, הסלעים, הצמחייה והמדיות הביולוגיות במערכת הסינון – ולכן כמות פני השטח הפנימיים משפיעה ישירות על יעילות המחזור הביולוגי.[15]
גודל מכל וכמות הדגים שבו
כמות הדגים שניתן לאכלס באקווריום תלויה בראש ובראשונה בנפח המים וביכולת המערכת לשמור על איכותם. בין הגורמים המרכזיים המגבילים את מספר הדגים נמצאים רמת החמצן המומס במים, קצב פירוק הפסולת האורגנית ויעילות מערכת הסינון.
חובבי אקווריומים נעזרים לעיתים בכללי אצבע להערכת צפיפות האוכלוסייה, בעיקר באקווריומי מים מתוקים עם דגים קטנים:
- כ־1.5 ליטרים של מים עבור כל סנטימטר של אורך דג.
- או לחלופין, כ־30 סנטימטרים רבועים של שטח פני מים עבור כל סנטימטר של דג.
עם זאת, כללים אלה מספקים רק הערכה גסה ואינם מתאימים לכל מין או מערכת. דגים גדולים יותר, פעילים או טריטוריאליים, דורשים נפח מים גדול בהרבה. עומק נוסף של מים אינו בהכרח מגדיל את הקיבולת, שכן מרבית הדגים מנצלים את השטח האופקי ולא את כל עמודת המים.
מגדלים מנוסים מדגישים כי יש להתחשב גם בגורמים נוספים, כגון קצב הצמיחה של הדגים, רמת הפעילות, דינמיקה חברתית בין המינים, ורגישות לשינויי איכות מים. כאשר האקווריום מתקרב לקיבולת המרבית שלו, מומלץ להוסיף דגים חדשים בהדרגה ובפרקי זמן ארוכים, תוך ניטור קבוע של פרמטרי איכות המים (כגון אמוניה, ניטריט וניטראט).
קיבולת האקווריום עשויה להשתפר באמצעות אוורור וזרימת מים מוגברת, המקדמים חילופי גזים ומפחיתים הצטברות רעלים. כמו כן, שימוש במערכת סינון חיצונית מגדיל את נפח המים הכולל של המערכת, ובכך מסייע לשמור על יציבות סביבתית ומאפשר אכלוס של מספר דגים גדול יותר.
כמות הדגים יכולה להיות משופרת על ידי תנודה של פני המים וזרימת מים באמצעות אוורור, אשר לא רק משפר את חילופי חמצן, אלא גם את הפירוק של חומרי פסולת. כמות הדגים יכולה לגדול יכול גם עם תוספת של סינון חיצוני אשר מגביר את הנפח הכולל של המים במערכת.[16]
גורמים אחרים
מעבר לנפח האקווריום ולמערכות הסינון, קיימים משתנים נוספים המשפיעים על קיבולת המכל ועל רמת החמצון במים.
דגים קטנים צורכים, באופן יחסי, יותר חמצן לכל יחידת משקל גוף מאשר דגים גדולים. בנוסף, מינים מסוימים ממשפחת האנאבסיים (Anabantoidei), כגון גוראמים ובטאות, מסוגלים לנשום חמצן אטמוספירי באמצעות איבר נשימה ייחודי הנקרא "מבנה המבוך" (Labyrinth Organ). לכן הם יכולים להסתפק בצפיפות גבוהה יותר ובתנאי חמצון נמוכים, אך רבים מהם טריטוריאליים ועלולים לגלות תוקפנות אם מרחב המחיה שלהם מצומצם מדי.[17]
מינים אחרים, כגון ברבים (Barbs), דורשים שטח רחב יותר לשחייה ביחס לדגים דומים בגודל כמו טטרות (Tetras), בשל רמת הפעילות הגבוהה שלהם.
נוכחות של חומרי פסולת במים מהווה גם היא גורם מגביל: פירוקם צורך חמצן שהיה עשוי להיות זמין לדגים. בנוסף, טמפרטורת המים משפיעה על רמת החמצון, חמצן מתמוסס במים קרים בקלות רבה יותר מאשר במים חמים. עם זאת, במים חמים הדגים פעילים יותר, ולכן צריכת החמצן שלהם עולה.[18]
תעשיית דגי הנוי
גידול דגי נוי ברחבי העולם מהווה ענף בהיקף של מיליארדי דולרים בשנה. השוק הגדול ביותר ממוקם בארצות הברית, ואחריו אירופה ויפן. לפי סקרי בתי האב בארה״ב, בשנת 1993 כ־10.6% מהמשקי–בית החזיקו דגי נוי (מתוקים או ימיים), וממוצע הדגים לא היה יותר מ־8.8 דגים למשק בית. במקביל, נאמד ערך שוק דגי הנוי בארה״ב באותה שנה בכ-910 מיליון דולר. בשנת 2002 ציינו נתונים כלכליים כי מוצרי האקווריום והדיג בארה״ב הסתכמו בכ-684 מיליון דולר.[19]
ספקי הדגים
בשנים 1989–1992 יובאו כ־79% מדגי הנוי שנמכרו בארצות הברית מדרום־מזרח אסיה ויפן. חמש המדינות העיקריות שמהן יובאו דגים היו סינגפור, תאילנד, הפיליפינים, הונג קונג ואינדונזיה. דרום אמריקה הייתה אזור הייצוא השני בחשיבותו, והיוותה כ־14% מהשווי השנתי הכולל, כאשר קולומביה, ברזיל ופרו שימשו כספקיות המרכזיות.
בשנת 1992 יובאו לארצות הברית כ־200 מיליון דגי נוי בשווי של כ־44.7 מיליון דולר. היבוא כלל כ־1,539 מיני דגים שונים: 730 מיני מים מתוקים ו־809 מיני ים מלוחים. דגי מים מתוקים היוו כ־96% מהנפח הכולל ו־80% מערך היבוא. כ־32 מינים עלו מעל 10,000 דולר כל אחד. המינים הפופולריים ביותר כללו גופים, ניאון טטרה, פלאטי, דגי קרב, אוכלי אצות סיאמיים ודגי זהב. בהתבסס על נתוני 1990, אז היו כ־91.9 מיליון משקי בית בארצות הברית, נמצא כי כ־9.7 מיליון מהם גידלו דגים. ממוצע של 8.8 דגים לכל בית משקף אוכלוסייה מוערכת של כ־85.7 מיליון דגים באקווריומים במדינה – רובם ממקור יבוא.
באופן היסטורי, דגי נוי וצמחי מים נאספו בתחילה מן הטבע והובלו (ברוב המקרים באוניות) לאירופה ולאמריקה. בראשית המאה ה־20 יוצאו מינים רבים של דגים טרופיים קטנים מאזורים כגון נאוס (ברזיל), בנגקוק (תאילנד), ג׳קרטה (אינדונזיה), האנטילים ההולנדיים וכלכותה (הודו), וכן ממדינות טרופיות נוספות. גם בימינו נמשך יבואם של דגים, צמחים וחסרי חוליות מן הטבע לצורכי אקווריום ברחבי העולם, מאחר שמינים רבים עדיין לא הצליחו להתרבות בהצלחה בשבי. במדינות מתפתחות רבות, איסוף דגי נוי מן הבר משמש כמקור פרנסה עיקרי לאוכלוסייה המקומית.[20]
ביקורת על תנאי הגידול
דגים רבים מוחזקים לעיתים בתנאים שאינם מתאימים לצורכיהם הביולוגיים, בעיקר על ידי מגדלים חסרי ניסיון. טעויות נפוצות כוללות אכלוס יתר באקווריום קטן מדי, או הוספת דגים חדשים למערכת שטרם התבססה מבחינה ביולוגית, דבר שעלול לגרום לתמותה נרחבת. תופעות אלו תרמו למוניטין שלילי לתחביב בקרב ארגוני זכויות בעלי חיים, כגון PETA, הטוענים כי חובבי האקווריום מתייחסים לעיתים לדגים כאל צעצועים זולים שניתן להחליף כאשר הם מתים.
מינים מסוימים, ובראשם דג הזהב ו־דג הקרב (Betta splendens), מוחזקים לעיתים בקערות או באקווריומים קטנים מדי, שאינם מספקים להם את הנפח הדרוש, את החמצון או את הסינון הנדרש. בשווקים שונים נמכרים מוצרים זעירים דמויי אקווריום כגון "AquaBabies", "Micro Aquarium" או “דג באגרטל” (Fish Vase), שבהם מוחזק דג יחיד במים עומדים וללא סינון. מוצרים אלה משווקים לעיתים כ”מערכת אקולוגית שלמה”, כאשר צמח משמש כקישוט עליון או כמקור מזון לכאורה. אולם בפועל, דגי קרב הם טורפים הזקוקים למזון חי או יבש עשיר בחלבון, ואינם מסוגלים להתקיים מצמחייה בלבד. יתרה מזאת, במקרים מסוימים הצמח חוסם את גישת הדג לפני המים, דבר מסוכן במיוחד, שכן דגים ממשפחת האנאבסיים נושמים גם חמצן אטמוספירי ועלולים להיחנק בהיעדר גישה לאוויר.
מוצרים מסוג זה משווקים לרוב כמתנות דקורטיביות, אך זוכים לביקורת נרחבת מצד מגדלים וארגוני רווחת בעלי חיים. באופן דומה, הענקת דגי זהב כפרס בירידים נחשבת למנהג מסורתי בחלקים מהעולם, אך זכתה גם היא לגינויים בשל הפגיעה ברווחת הדגים. בשנת 2004, למשל, בריטניה אסרה בחוק חלוקת בעלי חיים ובכללם דגי זהב, כפרסים באירועים ציבוריים.
בנוסף, גם השימוש בדגים חיים כמזון לדגים טורפים, כגון פיראנות, מהווה נושא שנוי במחלוקת ומעורר ביקורת מצד ארגוני הגנה על בעלי חיים, הרואים בכך התעללות מיותרת הנעשית לשם בידור בלבד.[21]
הנדסה גנטית בדגים
הנדסת דגים לצורכי נוי נחשבת נושא שנוי במחלוקת בקהילת חובבי האקווריום ובקרב ארגוני רווחת בעלי חיים. היסטורית, נהגו לצבוע דגים באופן מלאכותי, בעיקר מינים שקופים, באמצעות הזרקת צבעי ניאון לגופם. מגזין הדגים הבריטי "Fish Fish Practitioner" הוביל בשנות ה־90 קמפיין להוצאת הדגים הצבועים מן השוק, תוך העלאת מודעות בקרב קמעונאים וחובבים לנזקים שנגרמים לדגים ולבעיות הבריאותיות המתלוות להליך.
בשנת 2006 פרסם המגזין הסינגפורי "FishFish" תחקיר שחשף את השיטות הקוסמטיות בהן משתמשים בחלק מהשווקים: ניתוחים ללא הרדמה, חיתוך סנפירים והזרקת צבעים לגוף הדג. המאמר כלל ראיות מתועדות ראשונות לכך שדגי תוכי עוברים הזרקות צבע לצורך חיזוק גוון הגוף. בהונג קונג מוצעים דגים "מקועקעים" בלייזר עם סמלי חברות או מסרים פרסומיים, ואילו בבריטניה נמכרו דגים כאלה תחת השם המסחרי "Gourami Kaleidoscope".
תופעה נוספת היא פיתוח דגים היברידיים – כגון הציקליד “פלוואר הורן” (Flowerhorn) ודג “תוכי הדם” (Blood Parrot) – אשר עוצבו באופן מלאכותי למראה ייחודי, אך לעיתים מבנה גופם גורם לבעיות תפקודיות, כמו קושי בשחייה, באכילה או ברבייה. דגים היברידיים גם עשויים להתרבות עם מינים אחרים, דבר המקשה על שמירת הזנים ועל זיהוי מדויק שלהם. זנים מהונדסים במיוחד של דגי זהב מציגים לעיתים עיוותים חמורים הגורמים לפגיעה בראייה וביכולת התנועה.
נעשה שימוש גם בהנדסה גנטית ליצירת דגים זוהרים – כדוגמת סדרת "GloFish" – המהונדסים לשאת גנים המפיקים פלואורסצנציה. אף על פי שמחקרים מראים כי השינוי הגנטי אינו גורם לדגים סבל פיזי, נותרו ויכוחים מוסריים ומשפטיים סביב שיווקם. בארצות הברית ובמדינות באסיה הם נמכרים באופן חופשי, אך באיחוד האירופי מכירתם אסורה, וחלק מהמקרים דווחו על הברחות של דגים אלו מטאיוואן דרך צ’כיה.
בישראל, בעקבות עצומה ציבורית שהוגשה בשיתוף פעילי זכויות בעלי חיים, נאסר על מכירת דגים צבועים בחנויות חיות ובשווקים.[22]
רביית דגים
רביית דגים באקווריום היא אתגר מרתק המושך חובבים ומגדלים רבים. בעוד שמינים מסוימים מתרבים באופן חופשי גם בתנאים בסיסיים, מרבית המינים דורשים תנאים סביבתיים מדויקים, כגון טמפרטורה, רמת חומציות, תאורה או מבנה מסתור ייעודי, על מנת להשרות התנהגות רבייה.
רוב דגי הנוי הם מטילי ביצים: הנקבה מטילה את הביצים, והזכר מפרה אותן מחוץ לגופה. מהביצים בוקעים דגיגים זעירים, הזקוקים למזון חי או לתחליפי מזון ייחודיים בשל גודלם הזעיר ורגישותם. לעומתם, מספר מינים כגון גופים, מולים ופלַאטים, הם משריצי ולדות חיים: הם מייצרים מספר קטן יחסית של צאצאים גדולים ובשלים יותר, המסוגלים לשחות ולאכול מזון רגיל כמעט מיד לאחר לידתם.[23]
שימור
מקורות האספקה של דגי נוי מתחלקים לשני סוגים עיקריים: רבייה בשבי ולכידה בטבע. לפי נתוני ארגון האו״ם (FAO), למעלה מ־90% מדגי האקווריום של מים מתוקים שמקורם בשוק העולמי מקורם ברבייה מבוקרת בשבי, בעוד שרוב הדגים הימיים וחסרי החוליות נלכדים עדיין מהטבע. אף כי בשנים האחרונות הצליחו חוקרים ומגדלים להרבות מינים ימיים מסוימים בשבי, הצלחות אלו נותרו מוגבלות, ולא החליפו את התלות בסחר בדגים שנלכדים מהים.
לכידת דגי נוי בטבע מהווה מקור פרנסה משמעותי לקהילות מקומיות רבות באזורים טרופיים, במיוחד באינדונזיה, הפיליפינים, סרי לנקה וברזיל. באזורים אלו עיסוק זה מספק תעסוקה לאלפי משפחות, שלרוב חסרות מקורות הכנסה אחרים. עם זאת, במקומות שבהם מתבצעת לכידה אינטנסיבית ללא בקרה, נצפו השפעות שליליות על האוכלוסיות הטבעיות, כגון ירידה בצפיפות המינים ואף סכנת הכחדה מקומית, כפי שנמצא במקרים של דג המנדרין (Synchiropus splendidus) באזורים מסוימים.
דגי מים מלוחים נחשבים לרגישים יותר להובלה ולשינויי תנאי סביבה, ושיעורי התמותה שלהם גבוהים בהשוואה לדגי מים מתוקים. אמנם הסחר בדגים מהטבע נחשב לאיום מוגבל יחסית על שוניות האלמוגים, אך הוא עלול להוות בעיה מקומית חמורה באזורים שבהם הלכידה נעשית באמצעים מזיקים, כגון שימוש ברעלים או בפיצוצים. עם זאת, גורמים סביבתיים רחבים יותר, כמו הרס בתי גידול, דיג למטרות מזון ושינויי אקלים, מהווים את האיומים המרכזיים על מערכות האקולוגיות הימיות.[24]
איסוף
באופן תאורטי, דגי שונית יכולים לשמש דוגמה למשאב מתחדש המעודד שימור: ככל שבית הגידול הטבעי נשמר נקי ובריא יותר, כך ניתן ללכוד ממנו יותר דגים לאורך זמן. עם זאת, במציאות מתרחשת תופעה המזכירה את “הטרגדיה של נחלת הכלל”, ניצול יתר של משאב משותף עד כדי פגיעה אנושה בו, בדומה לענפים כמו ציד פרוות, כריתת יערות או דיג יתר.
דגי נוי נאספים ממערכות ימיות שונות באמצעות רשתות, מלכודות ולעיתים גם באמצעות שימוש בחומרי הרדמה כימיים, כגון ציאניד. הליכי האיסוף והמשלוח ארוכים ויקרים, ובמהלכם רבים מהדגים נפגעים או מתים עקב לחץ, עקה (סטרס) או תנאי תחבורה לקויים. שיעורי התמותה במהלך ההובלה גבוהים במיוחד, ודגים רבים נחלשים ונעשים פגיעים למחלות עוד לפני הגעתם לשווקים.
הבעיות הנלוות לתעשייה זו כוללות הרעלה ופגיעה בשוניות האלמוגים, דלדול של מינים נדירים ופגיעה במאזן האקולוגי המקומי עקב הוצאת מינים ממערכות הטבע. בנוסף, שימוש בשיטות דיג הרסניות משפיע לרעה הן על סביבת המחיה והן על איכות הדגים עצמם.
בעשורים האחרונים מתקיימים מאמצים בינלאומיים לעודד רבייה מבוקרת בשבי, ובחלק מהמדינות פועלות תוכניות הסמכה לדגים שנאספו באחריות סביבתית. סקרים שנערכו בארצות הברית בשנות ה־90 הראו כי כשני שלישים מהמגדלים העדיפו לרכוש דגים ואלמוגים שמקורם ברבייה מבוקרת, וכ־80% תמכו בהגבלת לכידה למינונים המאפשרים לאוכלוסיות להתאושש.
על פי הערכות, מדי שנה נסחרים בעולם כ־30 מיליון דגים מ־1,400 מינים שונים, כאשר כ־16 מיליון מהם מיובאים לארצות הברית בלבד. שוויו הכולל של הסחר העולמי בדגי נוי נאמד ביותר מ־800 מיליון דולר בשנה.[25]
שימוש בציאניד
ציאניד הוא רעל חזק המשמש בחלק מהאזורים הטרופיים לשיתוק דגים וללכידתם בקלות יחסית לצורכי מסחר בדגי נוי. שיטה זו, הנקראת לעיתים "דיג בציאניד" (Cyanide Fishing), מתבצעת כאשר הדייגים מפזרים תמיסת ציאניד מדוללת ישירות אל בין האלמוגים, במטרה להמם את הדגים כדי ללכוד אותם בקלות ברשתות.
עם זאת, ציאניד הוא חומר רעיל ביותר הגורם נזק חמור למערכות האקולוגיות הימיות: הוא פוגע לא רק בדגים הנלכדים אלא גם באורגניזמים אחרים, בהם דגים שאינם מיועדים למסחר, חסרי חוליות, זוחלים ויונקים ימיים. גם דגי הנוי שנתפסים באמצעות ציאניד נוטים לסבול מנזק בלתי הפיך לרקמותיהם הפנימיות, דבר שמוביל לשיעורי תמותה גבוהים לאחר ההובלה.
בעקבות ההשפעות ההרסניות, מספר מדינות אסרו על שימוש בציאניד בדיג. בפיליפינים, למשל, נאסר דיג בציאניד לאחר שגרם לירידה דרמטית באוכלוסיות הדגים ולפגיעה קשה בשוניות האלמוגים. עם זאת, דו"חות מצביעים על כך ששימוש בלתי חוקי בציאניד עדיין קיים במקומות מסוימים, בשל הביקוש הגבוה לדגים טרופיים נדירים.
חלק מהספקים והיצואנים מדגישים כי הם נמנעים לחלוטין מדגים שנתפסו בציאניד, ומקדמים מסחר בדגים שנלכדו בשיטות ידידותיות לסביבה או שגודלו ברבייה מבוקרת בשבי.[26]
רבייה בשבי וחקלאות ימית
דג הקרב הסיאמי (Betta splendens) היה אחד ממיני הדגים הראשונים שהורבו בהצלחה בשבי, לראשונה בצרפת בשנת 1893. עם השנים השתפרו שיטות הרבייה, ובמאה ה־20 הפכה הרבייה המבוקרת של דגי נוי לענף תעשייתי. מרכזי הרבייה העיקריים נמצאים בדרום פלורידה, סינגפור, הונג קונג ובנגקוק, לצד תעשיות קטנות יותר בהוואי ובסרי לנקה.
רבייה בשבי של אורגניזמים ימיים נמצאת בפיתוח מתמשך מאז אמצע שנות ה־1990. בהשוואה לכך, גידול מיני מים מתוקים נחשב מתקדם יותר. נכון לעכשיו, רק מספר מצומצם של מיני מים מלוחים התרבו בהצלחה בשבי, בהם דג הליצן (Clownfish), אלמוגית (Damselfish) ומלאך ננסי (Dwarf Angelfish).
חקלאות ימית (Aquaculture) ממלאת תפקיד חשוב בצמצום הלחץ על אוכלוסיות הבר, הן באמצעות שיווק דגים שמקורם ברבייה בשבי והן באמצעות שחרור פרטים לטבע לצורך חידוש אוכלוסיות. תוכניות רבייה ייעודיות מסייעות לשימור מינים נדירים או כאלו המצויים בסכנת הכחדה, כדוגמת ציקלידים מאגם ויקטוריה שבמזרח אפריקה.
חלק מהמינים שגודלו בשבי משמשים גם כחיות מעבדה, ובפרט ציקלידים ומולים, המשמשים לחקר למידה, רבייה והתנהגות חברתית. בנוסף, חובבי דגים תורמים לעיתים למחקר המדעי על ידי גידול ותצפית על מינים שטרם נחקרו, ובכך מוסיפים ידע אקולוגי והתנהגותי חדש.
רבייה מסחרית בשבי הובילה לירידת מחירים בשוק החובבים, אך דגים מסוימים, במיוחד זנים מתורבתים נדירים כגון דגי קרב, נותרו יקרים בשל הביקוש הגבוה ותהליכי הברירה הסלקטיבית, שיצרו מגוון רחב של צבעים, צורות גוף ותכונות התנהגותיות.[27]
מינים פולשים
בעיות אקולוגיות חמורות עלולות להיווצר כאשר דגים שמקורם באקווריומים או בבריכות נוי משתחררים לסביבה הטבעית. אף שדגים טרופיים רבים אינם שורדים באזורים קרים או בתנאי סביבה קיצוניים, הם עשויים להשתקע ולהתרבות באזורים שמדמים את בתי הגידול המקוריים שלהם. כאשר מין שאינו מקומי מצליח להתבסס ולהתרבות בטבע, הוא מוגדר כ־מין פולש.
דגים פולשים נפוצים במערכות מים מתוקים כוללים מיני ציקלידים שונים בפלורידה, דגי זהב באזורים ממוזגים, ו־מיני שפמנון (Catfish) שהתפשטו למקווי מים שונים בעולם. מינים פולשים עלולים לפגוע במערכות האקולוגיות המקומיות, בין אם באמצעות טריפה של מינים מקומיים, תחרות על מזון ומשאבים, העברת מחלות או שינוי תנאי הסביבה.
השלכות אלו עשויות להביא לירידה במגוון הביולוגי המקומי ואף להכחדת מינים ילידיים. בשל כך, במדינות רבות נקבעו תקנות האוסרות על שחרור דגים מהאקווריום לסביבה, וקמפיינים חינוכיים פועלים להעלאת מודעות הציבור לסכנות שבהחדרת מינים פולשים למערכות טבעיות.[28]
טיפול הומני בדגים
בינואר 2011 העבירה מועצת מחוז מאווי שבהוואי תקנות חדשות שנועדו להבטיח טיפול הומני בדגי נוי הנלכדים ונשלחים לשוקי המסחר. הצעד נחשב לאחד הראשונים בעולם שנועד להסדיר את רווחת דגי הנוי בשלבי התפיסה, ההובלה והמסחר.
התקנות קובעות שורה של איסורים והנחיות מחייבות לדייגים וליצואנים, ובהם:
איסור על גזיזת סנפירים של דגים במטרה למנוע קריעת שקיות הפלסטיק במהלך השינוע.
איסור על ניקוב שלפוחית הציפה של הדגים, פעולה שבוצעה בעבר כדי לאפשר לצוללנים להעלותם במהירות לפני השטח, אך גורמת סבל ופגיעה פיזית חמורה.
איסור על "הרעבת דגים" לפני משלוחם, שנעשתה כדי להפחית את כמות הפסולת שהם מפרישים במהלך ההובלה.
הגבלת כמות הדגים בכל שקית הובלה, כדי לצמצם תמותה כתוצאה ממחסור בחמצן או מהצטברות רעלים.
בנוסף, התקנות מחייבות את הסוחרים והיצואנים לדווח על מקרי תמותה של בעלי החיים במהלך האיסוף והשינוע, כחלק מהפיקוח על רווחת הדגים. יוזמי החוק ציינו כי המטרה היא להפחית סבל מיותר ולשפר את תנאי ההובלה, מבלי לפגוע בפרנסתם של הדייגים המקומיים.[29]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Advanced Marine Aquarium Techniques, by Jay Hemdal
- Aquarium Atlas, vol. 1, by Hans A. Baensch and Rudiger Riehl ISBN 1-890087-12-2
- Brackish Water Fishes, by Frank Schäfer ISBN 3-936027-82-X
- The Conscientious Marine Aquarist, by Robert Fenner (2001) ISBN 1-890087-02-5
- Chapman, F.; Sharon A. Fitz-Coy; Eric M. Thunberg; Charles M. Adams (במרץ 1997). "United States of America Trade in Ornamental Fish". Journal of the World Aquaculture Society. 28 (1): 1–10. doi:10.1111/j.1749-7345.1997.tb00955.x.
{{cite journal}}: (עזרה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Life Span of Tropical Fish, aquariumscience.org
- ↑ How Long Do Fish Live?, www.petmd.com
- ↑ Japanese koi, Smithsonian's National Zoo and Conservation Biology Institute
- ↑ Pliny, Natural History, 9 (a), www.attalus.org
- ↑ The History of Fish Keeping: A Journey Through Time, AquaSprouts
- ↑ Aquarium | Setup, Fish & Supplies | Britannica, www.britannica.com, 2025-08-27
- ↑ Robert, Saltwater Aquarium: Complete Set Up Guide in 8 Steps, Fishkeeping World, 2019-08-09
- ↑ איך מתחילים ומתחזקים אקווריום מים מלוחים?, באתר "פרפקט ריף"
- ↑ 18. Aquarium Maintenance, aquariumscience.org
- ↑ Robert, The Best Ways to Raise the pH of Your Aquarium, Fishkeeping World, 2020-01-13
- ↑ 5. Ammonia, Nitrite, Nitrate and Chlorine in the Aquarium, aquariumscience.org
- ↑ מחזור החנקן באקווריום – הסבר למגדל המתחיל על חשיבותו של מחזור החנקן באקווריום, באתר "אקווריום" – קהילת מגדלי דגי נוי בישראל
- ↑ צמחי מים – השותפים השקטים של דגי הנוי, באתר בריכות משקי מרגולין
- ↑ המחזור הביולוגי, מחזור החנקן, באתר "אטלנטיס בריכות נוי"
- ↑ What Is Bioload & Why Is It Important, Aquarium Advice South Africa, 2024-03-29
- ↑ גל הרצוג, אכלוס דגים: הרבה דגים וקצת מים – התאמת כמות הדגים למאפייני האקווריום, באתר "חוות סנפירים"
- ↑ Nitrogen cycle – How to cycle a fish tank?, Aquaforest
- ↑ The Beginner's Guide to the Nitrogen Cycle for Aquariums, Aquarium Co-Op
- ↑ Ornamental Fish Market, Market.us
- ↑ Ornamental Fish Market Size & Share Analysis Report, 2030, www.grandviewresearch.com
- ↑ האקווריום הראשון שלי – אקווריום למתחילים, באתר "נטפיש"
- ↑ Zhi Ye, Advances in breeding technologies for fish color traits in aquaculture – Responsible Seafood Advocate, Global Seafood Alliance, 24 June 2024
- ↑ תהליכי רבייה של דגים באקווריום, באתר CoralAqua, 25 באוקטובר 2024
- ↑ יעל קחל, השוק העולמי לדגי נוי ימיים עם דגש על השוק האירופי, היחידה לחקר שווקים, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, יולי 2008
- ↑ יתרון בקניית דגי נוי לאקווריום מחוות גידול ולא בלכידה מהטבע, באתר "חוות סנפירים", 6 באוקטובר 2024
- ↑ סכנות של נתרן ציאניד לדגים וחיות בר אחרות, באתר United Chemical, 25 באוגוסט 2025
- ↑ אלון רוטשילד, החברה להגנת הטבע, מגוון ביולוגי – העסק של כולנו: שיתוף פעולה בין עסקים לארגוני שמירת טבע לעתיד פורה בישראל, 2011
- ↑ דגים, באתר החצי הכחול – הרפורמה להצלת הים התיכון
- ↑ בריאות דגים, באתר משרד החקלאות וביטחון המזון, 24 במרץ 2024
