דב ישראלית

שירות בפלמ"ח

ב־1946, התגייס לשורות הפלמ"ח ונשלח להכשרה בקיבוץ מעברות. בהמשך עבר קורס מ"כים בג'וערה והוצב בגדוד הפורצים (הגדוד הרביעי) של חטיבת הראל בירושלים.

השתתף במבצעי העפלה כולל במרץ 1947 של אוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי (סוזנה)", שהובילה למעלה מ־800 מעפילים וניסתה לפרוץ את ההסגר הבריטי. במהלך שירותו הימי, השתתף בהובלת מעפילים נוספים והיה מעורב במבצעים רגישים בסמוך לחופי הארץ.^[2]

לקח חלק פעיל בשורת קרבות במלחמת העצמאות, ובהם מבצע יבוסי, הקרב על נבי סמואל, הקרב על סן סימון, הקרב על הרדאר ופריצת שער ציון. במהלך אחד הקרבות, נפצע בידו מרסיס. במכתב ששלח באותו זמן להוריו, תיאר את כאבו בעקבות פציעתו ועל מותו של חברו הטוב, חגי לרמן. מכתבים נוספים מאותה התקופה נמצאו שנים לאחר מכן, והפכו לעדות נדירה וישירה מרגעי הקרבות.

שירותו בחיל הים

לאחר מלחמת השחרור, נמנה עם מקימי חיל הים והצטרף לשייטת סירות הנפץ – שלימים התגבשה לשייטת 13. בשנת 1949, הקים את בסיס חיל הים בסדום והיה למפקדו הראשון, הבסיס הימי הפעיל הנמוך בעולם, בו ההתנהלות עם כלי השיט הייתה מאתגרת במיוחד עקב מליחות המים הקיצונית.^[3]

שירת על גבי ספינות חיל הים, בהן אח"י פלמ"ח – לה העניק את שמה בעת שהמפקד שלמה אראל (לימים מפקד חיל הים) נעדר לרגל לידת אשתו – וכן באח"י יפו ואח"י חיפה.

ב־1956, עבר קורס קצונה באנגליה והוכשר בלחימה נגד צוללות. לאחר מכן שימש מפקד קורס חובלים ועוד מגוון תפקידים.

בשנים היה שותף בגיוס מיון והדרכת קצינים וחילים רבים בחייל.

בשנת 1972, השתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף. לאחר השחרור השתלב בתעשייה המקומית, עבד בבתי יציקה וולקן, ולקח חלק בפרויקט פיתוח טנק המרכבה.