ההפגנות באיראן (2025–2026)

מאי

על פי דיווחים של קבוצות ניטור מדיה חברתית וכלי תקשורת בשפה הפרסית שבסיסן מחוץ לאיראן, במאי 2025 החלה שביתה ארצית של נהגי משאיות בעיר הנמל בנדר עבאס שבדרום-מערב איראן, והתפשטה למספר מחוזות, כולל אספהאן, שיראז, טהראן וכרמאנשאה. השביתה הופעלה עקב עליית פרמיות הביטוח, אבטחה לקויה בדרכים, העלאה מוצעת במחירי הדלק ותעריפי הובלה נמוכים^[6]. העלייה במחירי הדלק תוכננה להעלות את מחירי הסולר מכ-0.04 דולר ל-0.50 דולר לליטר^[7] בעוד ששביתות מתרחשות מדי פעם באיראן, משך הפעולה והיקפה הלאומי נחשבו לחריגים. פעילי זכויות אדם דיווחו על מעצרים ועימותים עם כוחות הביטחון. הרשויות האיראניות הכירו בחששות הכלכליים, כאשר יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף כינה את נהגי המשאיות חלק חיוני בשרשרת האספקה וקרא לתגובה מהירה של הממשלה^[6]. גורמים רשמיים הכירו בחששותיהם של נהגי המשאיות, והקבינט, על פי הדיווחים, דן בנושא^[7].

דצמבר-ינואר

הפעלת מנגנון ה"סנאפבק" באוגוסט 2025 על ידי צרפת, גרמניה ובריטניה הובילה להחרפה משמעותית של הסנקציות הכלכליות על איראן, מהלך שהאיץ את הפיחות בשער הריאל האיראני. המשבר הכלכלי החריף, שהגיע לשיאו עם שחיקת המטבע לשפל חסר תקדים של 1.44 מיליון ריאל לדולר, לצד מחסור חמור במים ובאנרגיה, הציתו גל מחאות נרחב שהחל ב-28 בדצמבר 2025. ההפגנות, שפרצו תחילה בטהרן^[8] על רקע מינויו של נגיד הבנק המרכזי שהודח בעבר על רקע תפקוד בעייתי^[9][10]. הן התפשטו במהירות ל-27 מוקדים ברחבי המדינה, ביניהם ערים מרכזיות כאספהאן, שיראז, כרמאן והמדאן^[11]. המוחים הראשונים היו סוחרים ובעלי חנויות, אך בתוך ימים ספורים התרחב מעגל המשתתפים וכלל גם את איגודי נהגי המשאיות^[12][13][9] וסטודנטים ממוסדות אקדמיים מובילים^{[14][12][13][9][15]}, אשר התעמתו בחלק מהמוקדים עם כוחות הבסיג'^[16].

בתגובה לתסיסה האזרחית, נקטה הממשלה בצעדי מנע ודיכוי שכללו פריסת כוחות אבטחה כבדים בערים המרכזיות והכרזה על סגירת משרדי ממשלה ברוב מחוזות המדינה, בטענה רשמית של מגבלות אנרגיה ו"מזג אוויר קיצוני", אף כי בפועל לא נצפה שינוי במזג האויר^[9]. כוחות הביטחון עשו שימוש באמצעים לפיזור הפגנות ובאש חיה, שהובילו למספר הולך ועולה של נפגעים, ביניהם הרוגים בעיר לורדגן ובמוקדים נוספים^[17][11]. לצד המעצרים והפגיעה הפיזית במפגינים, דווח על היעלמותם של אנשי תקשורת שסיקרו את האירועים, כמו עורך פוליטי בעיתון הרפורמיסטי "אעתמאד", ועל ניסיונות להשתקת המחאה באמצעים שלטוניים^[9][10]. למרות זאת, המחאות המשיכו להסלים ולכלול קריאות נגד המשטר ונגד מעורבות המדינה בסכסוכים אזוריים, תוך שריפת מבני ממשל ומוסדות ביטחוניים.

נכון לתחילת ינואר 2026, המחאות התרחבו גם לאזור כורדיסטן האיראנית, כאשר נתוני ארגוני זכויות האדם מצביעים על למעלה מעשרה הרוגים ומאות עצורים^[18]. הערכות מודיעיניות מצביעות על כך שהיקף המהומות הנוכחי נרחב יותר מזה שנראה בגל המחאות של 2022, שכן הוא חוצה שכבות סוציו-אקונומיות, מגזרים ואזורים גאוגרפיים שונים. אופיו הרב-שכבתי של גל המחאות הנוכחי, המשלב מצוקה כלכלית קיומית עם התנגדות פוליטית עמוקה, נתפס כאיום ממשי על יציבות המשטר האיראני ועל יכולת הישרדותו לאורך זמן.^[19] ב-3 בינואר ביצעו כוחות המשטר טבח במלכשאהי, בו רצחו חמישה מפגינים ופצעו לפחות 40 נוספים.^[20]

נכון ל-4 בינואר 2026, היקף המחאות הגיע לכדי כ-175 מוקדים ב-60 ערים שונות. 15 מפגינים הרוגים נרשמו עד ליום זה, ואיש באסיג' אחד, וכן מאות עצורים.^[21]

על פי פרסום בעיתון טיימס הבריטי, עלי ח'אמנאי מתכנן לערוק למוסקבה יחד עם בכירי משטר נוספים במקרה של נפילת המשטר.^[22][23]

ב-6 בינואר דווח כי העיר מלכשאהי נפלה לידי המפגינים, לאחר שאנשי הבאסיג' איבדו שליטה על העיר וברחו ממנה.^[24] עד אותו יום נרצחו 35 אנשים במהלך המחאות בכל רחבי המדינה.^[1]