צבי גרץ

היסטוריון יהודי גרמני

צבי גרץ
Heinrich Hirsch Graetz
לידה 31 באוקטובר 1817
Gmina Książ Wielkopolski, הדוכסות הגדולה של פוזן, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בספטמבר 1891 (בגיל 73)
מינכן, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין היהודי בורוצלב עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות דברי ימי ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית, עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
בן או בת זוג Marie Monasch עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים Leo Graetz עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קברו של גרץ בבית הקברות היהודי העתיק בברסלאו

צבי (היינריך) הירש גְרֵץ (בגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz;‏ 31 באוקטובר 1817 – 7 בספטמבר 1891)[1] היה מההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. הוא נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.

ביוגרפיה

גרץ נולד בעיירה קשיונס במחוז פוזן (אז בפרוסיה, כיום בפולין), בכור ליעקב גרץ, קצב בעיירה. בילדותו עברה משפחתו לזרקוב ושם החל את לימודיו בבית הספר. בשנים 1831–1836 למד בישיבה בוולשטיין. הוא למד בעצמו לימודי חול ושפות. עם תום לימודיו ניסה לעבור לפראג על מנת להתכונן שם ללימודים אקדמיים, אך נדחה בידי השלטונות.

עקב כך פנה במכתב לרב שמשון רפאל הירש, רבה של העיר אולדנבורג ומחברו של הספר "איגרות צפון" שעשה על גרץ רושם עז. הרב הירש הסכים לקבלו בביתו כתלמיד ועוזר ספרותי. גרץ שהה בביתו של הרב הירש ממאי 1837 ועד יולי 1840. לאחר מכן קיבל משרה כמורה פרטי אצל משפחה באוסטרובו, על מנת לאסוף כסף ללימודים אקדמיים.

באוקטובר 1842 החל את לימודיו באוניברסיטת ברסלאו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים בגימנסיה, כנדרש). באוניברסיטה למד היסטוריה, פילוסופיה, מדעי המזרח ופיזיקה. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו נגד התנועה הרפורמית וכמה מבכירי הוגיה, בהם אברהם גייגר ושמואל הולדהיים. גרץ התוודה כי הוא חש "שנאה אישית" כלפי גייגר; מפעלו ההיסטורי היה בעיקר מענה לפרשנות של הלה לתולדות ישראל.[2] עמדתו בלטה בכך, שאף שבמישור הדתי הסכים עם הרפורמים יותר משהסכים עם הזרמים השמרניים, התנגדותו לתנועה הרפורמית נבעה ממה שראה כנטישת הייחוד היהודי לטובת הליברליות ברוח האמנציפציה, והטמיעה בגרמניות.[3] הרפורמים מצדם ראו בו דו-פרצופי: ”גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבקולמוסו תקף ללא רחם את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל. כל הפוסל במומו פוסל.”[4] באפריל 1845 סיים את לימודי התואר השלישי בפילוסופיה באוניברסיטת יינה. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846 בנושא "גנוסיס והיהדות", כתב בלטינית. באוגוסט 1845 פרסם מכתב ברכה לרב זכריה פרנקל, אחרי שהלה פרש מהאספה של הרפורמים בפרנקפורט במחאה על הצהרתם שאין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. גרץ קרא לרב פרנקל, לרב מיכאל זקש ולרב שמשון רפאל הירש – שאת שלושתם העריך כרבנים משכילים אך שמרנים – להתאחד ולהקים אספה משלהם לטיפול בבעיות השעה.[5]

בשנים 1849–1852 ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם במיקולוב ובברסלאו. במשך סמסטר אחד (1852/3) הרצה בברלין על היסטוריה יהודית ולבסוף זכה (ביולי 1853) במשרת מרצה להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בשנים אלו עסק גם בפירוש התורה. גרץ היה אחד הדוברים הידועים של "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" בראשות הרב זכריה פרנקל, והסתכסך בשל כך עם הרבנים האורתודוקסים בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (שהיה מורו בתחילת דרכו) והרב עזריאל הילדסהיימר. האחרון התגאה בכך ש"איש לא לחם בגרץ הכופר יותר ממני" וכתב על תלמידי ברסלאו: ”עוללים המובלים לשחיטה... הנעשים לצבועים, ישועים וכופרים ממש כמוהו.”[6]

בשנת 1861 התמנה גרץ לעורך כתב העת של תנועת "חכמת ישראל". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא שהביא לתרבות המערב את המונותאיזם ואת ערכי המוסר שעליהם היא מושתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב הגויים. הוא האמין שעל היהודים להתערות בקרב הגויים, אך עם זאת לשמור על ייחודם הלאומי. על כן זלזל ביהודי מזרח אירופה שדבקו בלימוד תורה וביידיש. לגרץ היו דעות נחרצות נגד תופעת ההתבוללות. הוא גם הסתייג מהחסידות, מהקבלה ומהכמיהה למשיח, וראה בהן עיסוקים שנשענים על הרגש במקום על ההיגיון. ב-1863, בעת פולמוס בווינה עם מחבר נוצרי שזלזל ביהדות, תקף גרץ את האמונה המשיחית של יריבו והצביע על כך שפרק ישעיהו נ"ג (נבואה המפורשת בנצרות כנסובה על ישו) הוא משל על גאולת העם היהודי שאינו מתייחס למשיח מסוים, וציין כי משל זה חובר כנראה על ידי ישעיהו השני בתקופה מאוחרת. בשל כך הוא נתבע באשמת כפירה על ידי הכנסייה הקתולית. הרב הילדסהיימר מיהר להצטרף למערכה נגד גרץ, כחלק ממאבקו בפוזיטיבים-היסטוריים, והחתים למעלה ממאה רבנים על עצומה שגינתה אותו כאפיקורס. כשהדיון בפרשה הגיע לבית המשפט גונן עליו רבי אלעזר הורוויץ מווינה.

בדצמבר 1869 זכה גרץ, מטעם ממשלת פרוסיה, לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר 1888 כחבר של כבוד לשורותיה, בזכות התייחסותו האובייקטיבית לגירוש ספרד.

גרץ הביע את תמיכתו בהקמת מרכז יהודי בארץ ישראל והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו. הוא נפטר במהלך ביקור אצל בנו, במינכן, בג' באלול שנת תרנ"א והובא לקבורה בהלוויה רבת משתתפים בבית העלמין הישן של ברסלאו. גרץ הותיר אחריו ארבעה בנים ובת. בנו בכורו, לאו גרץ (1856-1941), היה פיזיקאי.

דברי ימי ישראל

ערך מורחב – דברי ימי ישראל

מפעל חייו של גרץ היה כתיבת "דברי ימי ישראל" - יצירה מונומנטלית המונה 11 כרכים, ראשונה מסוגה - המתעדת את תולדות עם ישראל ושמה דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית ותורגם לעברית בידי שאול פנחס רבינוביץ, וכן לשפות אירופיות רבות.

החידוש של הספר היה יצירת נרטיב היסטורי סדור של הלאומיות היהודית לדורותיה. אמנם היהדות המסורתית לדורותיה הכילה ממדים לאומיים כמו זיכרון הממלכה היהודית בארץ ישראל בעבר והשאיפה להקימה מחדש בעתיד; אך עם זאת דורות רבים ללא ריבונות וטריטוריה מאוחדת הובילו לכך שאצל רבים, בפרט בתקופת האמנציפציה, טושטש הממד הלאומי. גרץ היה שותף לרוח הלאומיות שתססה במאה ה-19 וראתה את ההיסטוריה – לצד השפה ואגדות העם – כמגדירה מרכזית של הלאום. מפעלו הגדול של גרץ סייע לדמיין לאום יהודי היסטורי.

לטענת יוסף קסטין (בספרו 'תולדות האומה הישראלית'), אף שגרץ הוא דוגמה להוגה יהודי שדגל בהשתלבות מלאה של היהודים בחברה בה הם חיים (במקרה שלו: גרמניה), עיסוקו העיוני והמדעי בתולדות העם היהודי הביא אותו למסקנה שהעם היהודי הוא לאום נפרד.[7] קסטין מצביע על דברי גרץ בחלק החמישי של 'דברי ימי ישראל', לאמור:

"ההיסטוריה של התקופה שלאחר חתימת התלמוד עדיין נתייחדה לה איפוא תכונה לאומית; אין היא משמשת כל עיקר היסטוריה של הדת או של הכנסייה בלבד, משום שאינה עוסקת במהלך ההתפתחות של מקצוע-תורה גרידה, אלא גם בגזע-עם, שאמנם אין לו קרקע ולא ארץ-מולדת ולא גבולות גאוגרפיים ולא איגוד מדיני, אלא שהוא מעמיד במקום העניינים החמריים הללו את הכחות הרוחניים".

גרץ תיאר את היהדות כישות אחדותית והיסטורית, והיהדות נתפשת בספרו כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. לתפישה זאת הייתה השפעה רבה על משכילים יהודים ועל הזדהותם של אלה עם הציונות.

"דברי ימי ישראל" עורר התנגדות בקרב היהדות האורתודוקסית. הרב שמשון רפאל הירש פרסם ב"ישורון" מאמרים המתנגדים לטענותיו של גרץ, והרב יצחק אייזיק הלוי הוציא סדרת ספרים ("דורות הראשונים") שנועדה להפריך את שיטתו של גרץ.

בשבועון הפסגה נטען כי גרץ לא הזכיר בספרו את חכמי רוסיה, "כי רוחם הייתה זרה לו". עוד נטען שם כי הערכתו נפגעת מכך שהוא משבש את המקראות.[8]

ביקורו בארץ ישראל

גרץ ביקר בארץ ישראל בשנת 1872 בראש משלחת משכילים יהודית, שכללה את אשר לוי (Levy) מפולצין שבפומרניה ואת גוטשלק לוי (Lewy) מברלין, שכתבו עם שובם "תזכיר על מצב הקהילות בארץ ישראל ובייחוד בירושלים". התזכיר תיאר את מצוקת היהודים בארץ, את "כספי החלוקה", ואת סירוב יושבי הארץ להצטרף לעבודת האדמה בראשותו של קרל נטר.

בעת ביקורו בארץ, התפלל באחת השבתות בבית הכנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים. באמצע התפילה הוחרם בפומבי (בנוכחותו) על ידי יששכר בער צוובנר (בנו של הרב אברהם שאג-צוובנר) בשם רבני הונגריה, והדבר עורר סערה זוטא ביישוב.

הנצחה

שלט רחוב על שם צבי גרץ בירושלים

גרץ מונצח בכמה ערים בארץ באמצעות רחובות הקרויים על שמו, בהן ירושלים, תל אביב, רחובות, ראשון לציון, נתניה, רעננה, לוד, באר שבע, רמלה וכפר סבא.

בית ספר "גרץ" בתל אביב נקרא על שמו.[9]

זכרו של גרץ הונצח בבול דאר ישראלי: ב-10 באפריל 2002, הנפיק דואר ישראל סדרה של 4 בולי דואר על היסטוריונים יהודים שעסקו בהיסטוריה של היהודים בגולה בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, בהם בול לזכרו של צבי גרץ שעליו מופיע דיוקנו. על שובל הבול מופיעה הכתובית: "תולדות היהודים". עיצב את הבול האמן אד ואן אוין. דואר ישראל מכר 858,300 עותקים של בול זה.[10]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ בשבועון הפסגה, שיצא לאור בשפה העברית בבלטימור שבארצות הברית, מתאריך 25 בספטמבר 1891, נכתב שתאריך פטירתו היה ביום רביעי 9 בספטמבר
  2. ↑ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 176.
  3. ↑ אליעזר שביד, History of Modern Jewish Religious Philosophy: Volume II: The Birth of Jewish Historical Studies and the Modern Jewish Religious Movements. הוצאת בריל, 2015. עמ' 246.
  4. ↑ Reformed Judaism and Its Pioneers, עמ' 182, למטה.
  5. ↑ רבקה הורוביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, מרכז זלמן שזר, 1984. עמ' 32.
  6. ↑ David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Press. עמ' 40-41
  7. ↑ יוסף קסטין, תולדות האומה הישראלית, תל אביב: דביר, 1938, עמ' 494
  8. ↑ חדשות בישראל שבועון הפסגה, 25 בספטמבר 1891
  9. ↑ דבר המנהלת, באתר בית הספר "גרץ"
  10. ↑ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 465