חכמת ישראל (בגרמנית: Wissenschaft des Judentums, מילולית: "מדע היהדות") הייתה תנועה אינטלקטואלית שפעלה באירופה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. היא ייסדה את המחקר האקדמי של היהדות והיהודים, והייתה הראשונה שבחנה נושאים אלו בכלים מדעיים וביקורתיים באופן שיטתי. "חכמת ישראל" שירתה הן את המחקר לשמו, הן את הצורך להתגונן בפני האשמות נוצריות והן את פיתוחה והשתנותה של היהדות בעידן האמנציפציה. היא הרימה תרומה עצומה בתחום המחקרי, ומדעי היהדות האוניברסיטאיים מתבססים על הישגיהם הראשוניים של חוקריה.
תולדותיה
ראשיתה של "חכמת ישראל" באגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שקמה בגרמניה ב-1819. חוקרים מתארכים את קצה לעיתים קרובות לשנות ה-70 של אותה מאה, כשהושלמה הקמת הסמינרים הרבניים המרכזיים באירופה, אך מחקר ברוחה של חכמת ישראל הוסיף להתפרסם עד עליית הנאצים לשלטון. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר התחום המחקרי סופית לאוניברסיטאות ולהתנהלות בשפה האנגלית ובעברית מודרנית, במקום גרמנית או עברית משכילית.[1]
"האגודה לתרבות" כוננה על רקע פרעות הפ-הפ. המייסדים, שכללו את יום-טוב ליפמן צוּנְץ והיינריך היינה, קיוו לספק מענה לאדישות ולניכור שפשו בקרב יהודי גרמניה לדתם. לאחר דור שלם של אקולטורציה וטמיעה מואצת נפער פער גדול בינם לבין היהדות המסורתית. החינוך הישן הלך ונעלם (ב-1828 נסגרה הישיבה האחרונה בכל אשכנז), ורוב ההורים לא שלחו את ילדיהם לתלמודי תורה במקביל לבתי הספר החדשים. הסביבה הנוצרית התייחסה ליהודים בסלידה: הפילוסופים המובילים גינו את הדת היהודית כשריד מאובן, וקבלת משרות יוקרתיות הותנתה בהתנצרות. הריאקציה הפוליטית לאחר קונגרס וינה ליבתה עוד יותר את העוינות כלפי היהודים. מתוך משבר זה, כשרבים מהיהודים הצעירים המירו את דתם, שאפו ראשי האגודה לספק אלטרנטיבה שתציג את יופייה של היהדות ואת תאימותה עם ערכי המודרנה, תדחה את השנאה ותפיג את הזרות והניכור של בניה כלפי מורשתם. כעבור שנים ספורות נסגרה האגודה, ורבים מחבריה נטבלו לנצרות. צונץ, שהמשיך את עיסוקו המדעי ברוח האגודה, ואף שכלל ופיתח אותו, נחשב לדמות הבולטת מבין מייסדי "חכמת ישראל".
ל"חכמת ישראל" היו שני ענפים מרכזיים, הראשון היה במרכז אירופה, ובו פעלו – אחרי צונץ – חוקרים שכתבו בגרמנית ובראשם אברהם גַיְיגֶר, היינריך גְרֶץ, יצחק מרקוס יוֹסְט, משה שטיינשניידר ואחרים; הענף השני צמח במזרח אירופה – בגליציה ובאימפריה הרוסית – ופעלו בו חוקרים שכתבו בעברית, אנשי תנועת ההשכלה היהודית ובהם רבי נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק), שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) ואחרים. לכל אלה יש להוסיף את שמואל דוד לוּצאטוֹ (שד"ל), שחי באיטליה והצטרף לבית המדרש לרבנים בפאדובה בשנת 1828.[2]
"חכמת ישראל" ביקשה לסייע ליהודים לחקור ולהחיות את עברם ההיסטורי, כפי שעמים שונים עשו באירופה – ברוח התנועה הרומנטית. בנוסף לכך, באותה התקופה הייתה אנטישמיות רבה. משכילים אלו חשבו שאם יַראו לחברה הנוצרית שבתוכה חיו, מהי היהדות, יפסיקו הנוצרים לפחוד מהיהודי ולראות בו זר. בעקבות כך, קיוו משכילי "חכמת ישראל", ילמדו הנוצרים לקבל את היהודי וישלבו אותו בתוכם.
"חכמת ישראל", החוקרים האקדמיים שיצאו בעקבותיה, והוצאת הספרים "מקיצי נרדמים" שהוקמה בהשראתה, הניבו יבול של מחקרים מונומנטליים במדעי היהדות, ופרסום מהדורות מדעיות של ספרי היסוד של היהדות.
בשנת תרפ"ג (1923) פרסם ח"נ ביאליק ביקורת חריפה על "חכמת ישראל".[3]
בשנת 1945 פרסם גם חוקר הקבלה גרשם שלום ביקורת חריפה על מפעל "חכמת ישראל".[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ראובן מיכאל, י"מ יוסט - אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1983
- חנן גפני, פשוטה של משנה: עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2011.
- פול מנדס פלור (עורך), חכמת ישראל: היבטים היסטוריים ופילוסופיים, מרכז זלמן שזר, 1980.
- יצחק שורש, הפנייה לעבר ביהדות המודרנית, מרכז זלמן שזר, תש"ס.
- משה פלאי, "כרם חמד", כתב העת העברי של חכמת ישראל בגליציה ובאיטליה, קשר, 38, 2009, עמ' 77–86.
- אסף ידידיה, בנימין מנשה לוין ומחקר "חכמת ישראל" ברוח המסורת, קתדרה 130, תשס"ט, עמ' 131–156
- גאורג ק. האסלהוף, "חכמת ישראל" Wissenschaft des Judentums של גרמניה במאה ה-19 ותרומתה לגילוי השפעות הרמב"ם על הנצרות, בתוך: היסטוריוסופיה ומדעי היהדות, (עורכים: מיכאל פ. מאך, יורם יעקבסון), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה, עמ' 107–138.
- רן הכהן, התמודדות חוכמת ישראל בגרמניה עם ביקורת המקרא במאה התשע-עשרה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2002.
- שמעון פדרבוש (עורך), חכמת ישראל (3 כרכים), ירושלים-תל אביב, הוצאת עוגן, שליד הסתדרות העברית באמריקה, והוצאת ראובן מס, תשי"ט-תשכ"ה - 1958–1965.[5]
- אסף ידידיה, ביקורת מבוקרת: אלטרנטיבות אורתודוקסיות ל'מדע היהדות', 1956-1873. מוסד ביאליק, 2013.
- יוהאנס הייל, Wissenschaft des Judentums 1819–1933 – Wissenschaft, Selbstbild und Trugbilder.
- מיכאל מאיר, בין מחקר יהודי וזהות יהודית בגרמניה המודרנית.
קישורים חיצוניים
חכמת ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
חכמת ישראל (תנועה), דף שער בספרייה הלאומית- ארכיון חכמת ישראל, בספרייה הלאומית
- George Y. Kohler (2012). Daniel J. Lasker (ed.). "Judaism Buried or Revitalised? Wissenschaft des Judentums in Nineteenth Century Germany – Impact, Actuality, and Applicability Today". Jewish Thought and Jewish Belief.
הערות שוליים
- ↑ George Y. Kohler, Reading Maimonides' Philosophy in 19th Century Germany, Springer, 2012. עמ' 88.
- ↑ Shadal – Shadal
- ↑ ח"נ ביאליק, על חכמת ישראל, בתוך פרויקט בן יהודה.
- ↑ גרשם שלום, מתוך הרהורים על חכמת ישראל, לוח הארץ, 1945 (נדפס שנית בספרו דברים בגו)
- ↑ ישראל
