הצוענים בישראל

בישראל קהילה של כאלפיים צוענים המתגוררים בעיקר במזרח ירושלים. צוענים נוספים מתגוררים בכפרים בסביבת ירושלים, באזור יהודה, בעזה ובממלכת ירדן.

הצוענים בישראל הם מוסלמים, בניגוד לצוענים באירופה אשר קיבלו עליהם את הדת הנוצרית.

עדויות היסטוריות על הצוענים בישראל

באמצע המאה ה-18, סיפרו עולי רגל גרמנים על מפגשים עם צוענים; הנוסע הגרמני שולץ (Stephan Schulz) פגש צוענים ליד עכו, והגרמני אולריך יאספר זטצן פגש חבורות של צוענים ליד בית לחם, ליד כרמל שבהר חברון וליד העיר שכם. בשנות הארבעים של המאה ה-19, הגרמני קריגר פגש צוענים באזור בית לחם. באותן שנים, הבריטי ג'ון וילסון פגש צוענים באזור מג'דל שממערב לים כנרת. המשורר לודוויג אוגוסט פרנקל ביקר בארץ בשנת 1856 ופגש חבורת צוענים ליד שער שכם בירושלים. בשנת 1855, מרי רוג'רס הבריטית פגשה צוענים ליד הכפר עראבה שבאזור שכם. ספ וילסון פרסמו בשנת 1870, כתבה על צוענים שפגשו ליד יריחו. בשנת 1890, הארכאולוג פלינדרס פיטרי פגש חבורת צוענים בשדה פתוח ליד העיר יפו. בשנת 1909 נכתב מאמר בעתון "החרות", אשר סיפר על תפיסת צוענים שעסקו בגנבות ביפו. רוברט מקאליסטר פרסם בשנת 1914 ספר על שפתם של הצוענים. בספר נכללו גם מאה סיפורים אשר עסקו בהווי חייהם.^[1]

הווי חייהם של הצוענים

מרבית הצוענים מתגוררים במזרח ירושלים, באזור עזה ובכפרים ביהודה ושומרון. חלקם הגדול חדל לנדוד והם הפכו ליושבי קבע. הם גם זנחו את עיסוקיהם המסורתיים. בחיצוניותם, בשפתם ובמנהגיהם, הם דומים מאוד לשכניהם הערבים. הצוענים חיו באזור ירושלים במאהלים או בצריפי פח. לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, העבירה אותם ממשלת המנדט לתוך העיר. בשנות ה-2000 מתגוררים כ-1,000 מהם בשכונת באב אל-חוטה שמצפון לשער האריות, וכ-1,000 נוספים מתגוררים באזור הר הזיתים.

בדורות קודמים, הצוענים התגוררו במקומות שונים בארץ: ביפו, בעכו, בשכם ובאזור בית לחם. הם בלטו בהמולה שהקימו סביבם ובעיסוקיהם המיוחדים, שעיקרם: חרשות ברזל, ניחוש עתידות ומופעי רחוב. הם נחשבו תמיד ל"אורחים" לא רצויים, מכיוון שעסקו גם בגנבות כדי "להשלים" את מקורות פרנסתם. הצוענים נהגו לנדוד ממקום למקום ללא קשר קבוע לארץ או יישוב. הם התגוררו באוהלים בפאתי הערים או הכפרים, וכאשר הגברים עסקו בעבודות חרשות הברזל, הנשים היו פושטות על בתי היישוב הסמוך, כדי לקבץ נדבות או לשלוח ידן בגנבה. הצועניות נהגו לשוטט בחוצות הערים, ותמורת תשלום הן נהגו לנחש בעזרת טלטול צדפים, את עתידם של הפונים אליהן. הצועניות גם נדדו בין שבטי הבדואים, ובעזרת מחט וצבע כחול, הן קיעקעו את פניהן וידיהן של הנשים הבדואיות.

הצוענים דיברו בשפת הנורי שמקורה בהודו. במהלך השנים התערבבו בשפתם מילים וניבים בערבית. הנורי היא שפת דיבור ולא קיימת ספרות צוענית כתובה. השפה הולכת ונשכחת, ובמאה ה-21, הילדים הצוענים כבר לא מכירים את השפה הזו. הצוענים מדברים בשפה הערבית, אך ניתן לזהותם לפי ה"ק" המודגשת האופיינית למוצאם. השמות הפרטיים של הצוענים הם ערביים, אך לכל אחד מהם יש גם כינוי בשפתם. הצוענים ידועים גם בשם "נורי". הכינוי ניתן להם על ידי הערבים והוא נחשב להבעת בוז, שמשמעותה: אדם מלוכלך, ברנש מפוקפק, בטלן ו"לא יוצלח". הצוענים באירופה קיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך הצוענים בישראל הם מוסלמים. מנהגי הדת שלהם הם מצומצמים יחסית, ונפוצה אצלם האמונה ברוחות ואמונות טפלות. אין לצוענים קדושים משל עצמם, והקברים המקודשים על שכניהם הערבים, מקודשים גם עבורם. טקסי הנישואין שלהם דומים לטקסים של הערבים, אבל המוהר נמוך יחסית. הטקס קצר ביותר, ונמשך דקות ספורות בלבד.

בעבר, לבושם של הצוענים היה דומה לזה של הערבים הכפריים או הבדואים, אך הנשים בלטו בשמלותיהן הכחולות ומטפחות צבעוניות לראשן, כתמי קעקוע על פניהן, נזם באף וצמידים על הידים, ולעיתים שן זהב ששימשה כעיטור יוקרתי.^[2]

מקורות הפרנסה של הצוענים

גלריית תמונות

הצוענים במאה ה-21

רוב הילדים לומדים בבתי ספר יחד עם ילדי הערבים והם זוכים לסיוע מעיריית ירושלים, ברכישת ספרים ועזרי לימוד. אחוז הנשירה מבתי הספר הצטמצם מאוד, וילדים רבים ממשיכים ללמוד בבתי ספר תיכוניים. בודדים מהם, בעיקר נשים, רוכשים מקצוע אקדמי. חל גם שיפור בתנאי המגורים ורמת החיים שלהם. האוהלים והפחונים ששימשו להם למגורים בעבר, פינו מקומם לבנייני אבן ובהם חשמל, מים זורמים ושירותים, אך עדיין הם חיים בצפיפות רבה ובתנאים ירודים.^[4]

לקהילת הצוענים יש שני מוסדות חברתיים מרכזיים. הראשון הוא מוסד המוכתרות המשמש מרכז הסמכות והשלטון בקהילה, ומוכר על ידי הרשויות. גוף זה פועל בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים, משרד הרווחה ומשרד החינוך. כמו כן מתנדבים יהודים, פועלים לשיפור מצבם והקטנת מצוקתם של הצוענים.

בשנת 1999 הוקמה עמותת "דומארי" לקידום הצוענים בישראל, על ידי אמון סלים, פעילה ויוזמת מקרב הקהילה בירושלים. העמותה מבקשת לקדם את הצוענים בירושלים, בעיקר בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה, וכן עוסקת בשימור תרבותם ושפתם המקורית. בקרב הקהילה, קיימת מחלוקת לגבי הלגיטימיות של גוף זה, המוחרם בידי המוח'תאר, הרואה את עצמו כנציג הנבחר היחיד של הצוענים בירושלים.

הזהות הצוענית מורכבת למדי. היא משלבת מנהגים ומסורות לצד ניסיונות להשתלב בסביבתם ולחיות כאזרחים שווים במדינת ישראל.^[5]

ראו גם

• צוענים

לקריאה נוספת

• אלי שילר, הצוענים בירושלים, בתוך: עדות ומיעוטים בעיר העתיקה, קרדום 12, עמודים 77–81, הוצאת אריאל, ירושלים 1980.
• אהרון יפה, צוענים בירושלים, בתוך: כיוונים חדשים, גיליון מס' 21, טבת תש"ע, דצמבר 2009, עמ' 229–237.
• Allen Williams: The Dome of Jerusalem: A Gypsy Community Chronicle, 2001.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הצוענים בישראל בוויקישיתוף

• דריה מעוז, צוענים בירושלים, באתר מסע אחר (פורסם בתוך: מסע אחר, גיליון 106, עמ' 30–39, תל אביב, 2000).
• זהבה דברת, ‏שעת הצוענים, באתר גלובס, 31 ביולי 2002
• אביבה לורי, תגובה צוענית הולמת, באתר הארץ, 3 ביוני 2003
• דני רובינשטיין, צוענים בעיר הקודש, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2004.
• ליאה לוין, הצוענים של ירושלים מציינים 500 שנה, 11.06.09, באתר mynet.
• ניר חסון, מהפכה צוענית בין חומות העיר העתיקה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011
• יוסי אלי, הצוענים של ירושלים רוצים אזרחות ישראלית, באתר nrg‏, 31 באוקטובר 2012
• נאוה סטולר, כמו צוענייה: הכירו את אמון סלים, פורסם בגיליון "נשים", 28 בנובמבר 2012, באתר nrg.
• רועי מנדל, 'לא חוטפים ילדים'. שעת הצוענים, גם בישראל, באתר ynet, 26 באוקטובר 2013
• טלי חרותי-סובר, "כת הטמאים": הקהילה בעלת המעמד הנמוך ביותר בישראל, באתר TheMarker‏, 13 באוקטובר 2016
• Jennifer Peterson, The Last Migration? Jerusalem's Gypsy Community, Dom Research Center.

הערות שוליים