ואצלב האוול

ואצלב האוול
Václav Havel

לידה	5 באוקטובר 1936 צ'כוסלובקיה פראג, צ'כוסלובקיה
פטירה	18 בדצמבר 2011 (בגיל 75) צ'כיה ולצ'יצה (אנ'), צ'כיה
מקום קבורה	בית הקברות של וינוהראדי
מדינה	צ'כוסלובקיה
מקום מגורים	U dejvického rybníčku Rašínovo nábřeží 78 Rašínovo nábřeží 78
השכלה	האוניברסיטה הטכנית הצ'כית בפראג (1957) Akademické gymnázium Štěpánská (1955) הפקולטה לתאטרון
תקופת פעילות	עד ל-2011
מפלגה	הפורום האזרחי
השקפה דתית	קתוליות לאפסדית
בן או בת זוג	Olga Havlová (9 ביולי 1964 – 27 בינואר 1996 (31 שנים)) Dagmar Havlová (4 בינואר 1997 – 18 בדצמבר 2011 (15 שנים))
מספר ילדים	0
פרסים והוקרה	פרס קרל הגדול (9 במאי 1991) פרס האחד ביוני (2009) פרס קארל צ'אפק (2008) פרס ירוסלב סיפרט (2008) אזרחות כבוד של פלזן (6 במאי 1990) אזרחות כבוד של בודפשט (2013) מדליית תיאודור הויס (1993) אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מאי 2000) עמית החברה המלכותית לספרות קוואדריגה (2009) פרס פולברייט (1997) לגון אונארי (2001) הפרס הבינלאומי ע״ש סימון בוליבר (1990) פרס סונינג (1991) מסדר הכוכב של ירדן פרס קטלוניה הבין-לאומי (1995) פרס אוסטריה לספרות אירופית (1968) פרס אוולין פ. ברקי פרס אויגן קוגון (2012) פרס התודעה הפלנטרית (1996) אזרחות כבוד של פראג פרסי נסיך אסטוריאס Order Ecce Homo פרס נקודת אלפא (2008) הצווארון הגדול של מסדר החירות הפרס הלאומי הגרמני (2003) מסדר החרצית מדליית סנט ג'ורג' מדליית הכבוד ע"ש ט. ג. מסריק פרס אזרחות גרמניה (2000) participant in the resistance and resistance against communism Annual award ACFK (2006) פרס הגשר של העיר רגנסבורג (2006) פרס שגריר המצפון (2003) הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (1997) מסדר הניצחון של גאורגיוס הקדוש (אוקטובר 2011) קולר מסדר איזבלה הקתולית (יולי 1995, 1995) הצלב הגדול של מסדר האמבט (מרץ 1996) צווארון מסדר הצלב הדרומי (אוקטובר 1990) מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 3 (אוקטובר 2006) פרס גנדי לשלום (אוגוסט 2003) מסדר הכוכב הזוהר (נובמבר 2004) הצלב הגדול עם שרשרת של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה ההונגרית (ספטמבר 2001) אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (27 במרץ 2002) מסדר הרפובליקה של טורקיה (אוקטובר 2000) העיטור האוסטרי למדע ואמנות (נובמבר 2005) מפקד מסדר האמנויות והספרות (פברואר 2001) מסדר טומאש מסריק, דרגה 1 (אוקטובר 2003) קולר של מסדר האריה הלבן (אוקטובר 2003) צלב גדול של לגיון הכבוד (מרץ 1990) פרס גוטליב דאטוויילר (1990) מדליית החירות הנשיאותית (יולי 2003) הצלב הגדול של מסדר ויטאוטאס הגדול (ספטמבר 1999) הצלב הגדול של מסדר הצלב הכפול הלבן (29 בינואר 2003) עיטור מסדר העיט הלבן של פולין (אוקטובר 1993) הצווארון של מסדר הצלב של טרה מריאנה (30 במאי 1996) מסדר שלושת הכוכבים, דרגה ראשונה מסדר חוסיין בן עלי (ספטמבר 1997) מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין (ספטמבר 1996) מדליית ג'וזפה מוטה (2008) פרס החופש (2003) מדליית החירות של פילדלפיה עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (1990) פרס אור האמת (2004) מדליית השירות הדמוקרטי פרס מוניסמאניין (2005) מדליית החירות של פילדלפיה (1994) פרס דלתא להבנה עולמית מסדר ריו ברנקו (ספטמבר 1996) פרס גזן (1995) פרס אינדירה גנדי (1993) פרס ארסמוס (1986) מסדר החירות (נובמבר 1993) מסדר הרפובליקה (ספטמבר 1996) פרס נסיך אסטוריאס לתקשורת ולמדעי הרוח (1997) פרס פרנץ קפקא (2010) שותף במסדר קנדה (8 במאי 2003) פרס קונקורדיה פרס אולוף פלמה (1989) פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (15 באוקטובר 1989)
חתימה
www.vaclavhavel.cz
נשיא צ'כיה 2 בפברואר 1993 – 2 בפברואר 2003 (10 שנים) ואצלב קלאוס ← נשיא צ'כוסלובקיה 29 בדצמבר 1989 – 20 ביולי 1992 (שנתיים ו־6 חודשים) → גוסטב הוסאק

ואצלב האוול (בצ'כית: Václav Havel; ‏5 באוקטובר 1936 – 18 בדצמבר 2011) היה מחזאי וסופר צ'כי, מראשי מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, נשיא המדינה האחרון אחרי נפילת הקומוניזם והנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית. זוכה פרס גנדי לשלום.

קורות חיים

האוול נולד ב-1936 בפראג למשפחה אמידה שמצד אביו הייתה מעורבת בעסקי הבידור והקולנוע ומצד אמו בדיפלומטיה. בעקבות השתלטות הקומוניסטים על המדינה ב-1948 נושלה המשפחה מנכסיה ומשום שהוגדרה כ"בורגנית-ריאקציונרית", נודתה. כבן למשפחה כזו נאסרו על האוול לימודים בתחום האומנות, והוא למד שנתיים באוניברסיטה הטכנית של פראג.

ב-1959, אחרי שירות צבאי של שנתיים, החל לעבוד בתיאטרון בתור פועל במה. בשלב זה של חייו החל ללמוד דרמה בהתכתבות וגם לכתוב מחזות בעצמו. המחזה הראשון שלו, "מסיבת גן", הועלה ב-1963. ב-1964 נישא לאולגה שפליכלובה.

ב-1996 נפטרה אשתו אולגה ממחלת הסרטן, וגם בגופו של האוול עצמו, שהיה מעשן כבד, התגלה סרטן הריאות. חלק גדול מראותיו נכרתו, אך למרות שמועות על מותו הקרב הוא התאושש, ועורר סערה חדשה כשנישא בינואר 1997 לשחקנית דאגמאר ושקרנובה הצעירה ממנו ב-17 שנה. האוול נפטר ב-2011 בביתו מסיבוכים של מחלת COPD.

פעילות פוליטית

ב-1968, עם תחילת מאורעות "האביב של פראג", נעשה האוול מעורב יותר בפוליטיקה, וכתב מאמר נועז שבו קרא לרב-מפלגתיות. אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה הוא נסחף יותר ויותר לפעילות פוליטית, הפך ל"דיסידנט" והוחרם במולדתו. ב-1975 כתב מכתב פומבי לנשיא המדינה גוסטב הוסאק בו קרא לשינוי מדיניות הממשל. במכתב הוא מתאר את הצורה בה המשטר משליט את מרותו:

"מהפחד לאבד את משרתו, המורה מלמד דברים בהם אינו מאמין; מהפחד לעתידו התלמיד חוזר אחריו; מהפחד שלא יתאפשר לו להמשיך בלימודיו האיש הצעיר מצטרף לתנועת הנוער ומשתתף בפעולותיה, מה שלא יהיו; מהפחד שתחת השיטה המפלצתית של קרדיט פוליטי לבנו או לבתו לא יהיו מספיק נקודות בשביל להירשם לבית-ספר, האב 'מתנדב' לכל פעולה שנדרשת ממנו וכך נוצרת אשליה של חברה שמאוחדת מאחורי המנהיגות"

ב-1977 היה מראשי התארגנות האינטלקטואלים "אמנה 77" שקראה לממשלה לכבד את זכויות האדם ובעקבות מעורבות זו הושלך לראשונה לבית הסוהר. אחרי שנאמר לו שהתנועה גוועה והוא הבטיח להפסיק את פעילותו בה, הוא שוחרר. עם שחרורו גילה שהשלטונות שיקרו לו, בנוסף לתחושת האכזבה מהתנהגותו הוא. ב-1979 השתתף בהקמת ארגון שתמך במתנגדי המשטר ומשפחותיהם, ובעקבות כך נשלח לכלא לארבע שנים, אחרי שסירב להצעה לצאת לגלות.

בתחילת 1989 האוול נשלח שוב למאסר של תשעה חודשים בכלא פנקרץ על כך שעמד ברחוב בעת שסטודנטים הניחו זרים ביום השנה ה-20 למותו של יאן פאלאך שהצית את עצמו במחאה על הפלישה הסובייטית באוגוסט 1969. המחאה הציבורית שהתעוררה גרמה לשחרורו במאי.

עם תחילת מהפכת הקטיפה ב-17 בנובמבר 1989, היה האוול מחוץ לפראג. כעבור יומיים הוא היה מראשי מקימי "הפורום האזרחי" שהוביל את המהפכה ויחד עם אלכסנדר דובצ'ק הסתמן כמועמד אפשרי לנשיאות המדינה במעבר מהדיקטטורה לדמוקרטיה. ראשי הפורום הגיעו למסקנה שהוא עדיף על דובצ'ק שרצה מאוד בתפקיד, והטילו על האוול לבשר לדובצ'ק על ההחלטה. לבסוף דובצ'ק התמנה ליושב ראש הפרלמנט, וב-29 בדצמבר הפרלמנט, שעדיין היה בהרכבו מהתקופה הקומוניסטית, בחר בוואצלב האוול לנשיא צ'כוסלובקיה לתקופת ביניים עד שייבחר פרלמנט חדש בבחירות חופשיות. ביולי 1990 בחר אותו הפרלמנט החדש לתקופת כהונה של שנתיים.

כהונה כנשיא צ'כוסלובקיה וצ'כיה

כנשיא נקט האוול קו וסגנון עצמאיים שלא פעם עוררו מחלוקת, והביכו את הממשלה. כך היה בעת שהוא התנצל בפני הגרמנים שגורשו מחבל הסודטים, או כששמר על יחסים קרובים עם הדלאי לאמה למורת רוחה של ממשלת הרפובליקה העממית של סין.

כאשר החלו להישמע קולות התומכים בפירוק המדינה הצ'כוסלובקית, האוול הביע את התנגדותו, וב-20 ביולי 1992 כאשר הפירוק נראה בלתי נמנע התפטר מהנשיאות, מבלי שנבחר לו יורש, ופרש מהחיים הפוליטיים. האוול הצהיר שהוא יסרב להיות נשיא של מדינה צ'כית נפרדת, אך כאשר הפירוק בוצע ב-1 בינואר 1993 התמודד על נשיאות הרפובליקה הצ'כית החדשה, נבחר לנשיאה הראשון ב-26 בינואר, והחל לכהן החל מ-2 בפברואר. גם כנשיא הרפובליקה הצ'כית נקט האוול בקו עצמאי למורת רוחה של הממשלה בראשות יריבו ואצלב קלאוס.

בינואר 1998, אחרי משבר כלכלי ופוליטי במדינה נבחר האוול לקדנציה נוספת כנשיא, אולם רק לאחר סיבוב שני, וברוב של קול אחד. האוול היווה גורם מרכזי בהצטרפות הרפובליקה הצ'כית לנאט"ו, הן כלפי פנים, תוך כדי התנגשות עם הממשלה, והן כלפי חוץ כאשר השתמש במעמדו הבינלאומי על מנת לשכנע את נאט"ו לקבל את מדינתו לשורותיה.

עם סיום תקופת כהונתו השנייה ב-2 בפברואר 2003, התקשה הפרלמנט הצ'כי לבחור את מחליפו, ורק לאחר כמה שבועות ללא נשיא נבחר יריבו ואצלב קלאוס למחליפו.

האוול היה מועמד מספר פעמים לזכייה בפרס נובל לשלום. בשנת 2003 זכה בפרס גנדי לשלום. באותה שנה קיבל את פרס "שגריר של מצפון", מטעם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, אשר הכיר בו בעבר כאסיר מצפון^[1].

יחסים עם מדינת ישראל

האוול גילה יחס חם למדינת ישראל, וערך שני ביקורים רשמיים: הראשון באפריל 1990, חודשים ספורים אחרי שנבחר לנשיא צ'כוסלובקיה, והשני בספטמבר 1997. ביקורו האחרון בישראל היה ב-2008 אז היה אורחו של שמעון פרס בדיוני ועידת הנשיא.

ביולי 2010 ייסד האוול ביחד עם שורת אישים אוהדי ישראל אחרים את "יוזמת ידידי ישראל" – "Friends of Israel Initiative", שמטרתה להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. בין היוזמים האחרים היו חוסה מריה אסנאר ראש ממשלת ספרד לשעבר, פיאמה נירנשטיין סגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי, מרצ'לו פארה לשעבר יו"ר הסנאט האיטלקי, אלחנדרו טולדו נשיא פרו לשעבר, דייוויד טרימבל ראש ממשלת צפון אירלנד לשעבר וזוכה פרס נובל לשלום, ותומכי ישראל אחרים ממנהיגי אירופה, ארצות הברית והעולם. אירוע ההשקה של היוזמה התרחש בבניין הפרלמנט הבריטי, כשהמארחים הם "אגודת הנרי ג'קסון" וחבר הפרלמנט הבריטי יהודי מטעם המפלגה השמרנית רוברט חלפון^[2].

בשנת 2006, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה^[3].

בשנת 2015 נקראה על שמו כיכר בחיפה^[4].

לקריאה נוספת

• ואצלב האוול, העולם נברא במאמר, תרגמה מצ'כית: רות בונדי, ספרית פועלים, 1991.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ואצלב האוול

• אתר האינטרנט הרשמי של ואצלב האוול (בצ'כית ובאנגלית)

• ואצלב האוול, ברשת החברתית Goodreads
• וצלב הול (1936-2011), דף שער בספרייה הלאומית
• ביוגרפיה באתר רדיו פראג (באנגלית)
• פסטיבל האוול (באנגלית)
• מיכאל הנדלזלץ, שתי מדינות, לא נורא, באתר הארץ, 16 במאי 2008
• שיחות עם: ואצלב האוול ונאום שלו, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
• צ'כיה: הנשיא לשעבר וצלאב האוול מת, באתר nrg‏, 18 בדצמבר 2011
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על ואצלב האוול, באתר iCast‏, 18 בדצמבר 2011
• ירון רווסלצ'י‏, ספיריטס: הקטר הצ'כי, באתר וואלה, 9 באוקטובר 2013
• ג'ונתן טובין, הדרך לניצחון: ואצלב האבל והמאבק לחירות, באתר מידה, 21 בנובמבר 2019
• יוזף זבוריל, ואצלב האבל במילותיו שלו, באתר מידה, 21 בנובמבר 2019
• ואצלב האוול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ואצלב האוול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים