זמן

תכונה פיזיקלית

שעון אנלוגי מציג זמן באמצעות תנועה רציפה ולוח שנתות

זמן הוא מושג יסודי המתאר את הרצף המתמשך של הקיום – ישות מופשטת הנתפסת כציר שלאורכו מתרחשים תהליכי שינוי ותנועה.[1][2]

לכל אירוע יש מיקום במרחב ורגע בזמן. לעצמים יש שלושה ממדים מרחביים – אורך, רוחב וגובה – וכן "ממד זמן" המייצג את משך קיומם; לפיכך, הזמן מכונה לעיתים "הממד הרביעי". עם זאת, בשונה מהמרחב שבו קיימת חופשיות בתנועה, הזמן נתפס כחד־כיווני – תכונה המשקפת את עקרון הסיבתיות, שלפיה העתיד נקבע על ידי ההווה והעבר; עם זאת, בתיאוריות מסוימות בפיזיקה הקוונטית נשקלת האפשרות שהזמן יכול לנוע גם בכיוון הפוך.[3]

בעוד שסידורם הכרונולוגי של האירועים יוצר הבחנה בין עבר, הווה ועתיד ומעניק חווית רצף, עצם קיומו של ציר הזמן המופשט שנוי במחלוקת. בפועל, הציר אינו נצפה ישירות, אלא מיוצג באמצעות תנועות מחזוריות – כגון סיבוב מחוגי השעון או מחזורי גרמי השמים – המשמשות כייצוג וכמדד לרצף הזמן. לפי גישות פילוסופיות מסוימות, הציר המופשט הוא תוצר של התודעה, בעוד שהזמן עצמו משקף מבנה של סדר ויחסי סיבה ותוצאה בין האירועים.[4][5]

בפיזיקה, הזמן הוא אחד משבעת הגדלים הבסיסיים במערכת היחידות הבין־לאומית (SI), ונמדד באמצעות תהליכים מחזוריים קבועים, כמו תנודות אטומיות בשעונים אטומיים. השנייה היא יחידת הזמן התקנית במערכת זו. יחידות זמן משמשות הן לציון נקודות לאורך הציר הכרונולוגי – כגון רגע או מועד – והן למדידת משכים, כגון תקופה, אירוע או פרק זמן בין שני רגעים.[6][7]

הזמן ממלא תפקיד מרכזי בתרבות ובחברה. הוא מעצב לוחות שנה, חגים ומחזורי חיים, ומשפיע על מסורות וסדר חברתי. תפיסותיו משתנות בין תרבויות – יש הרואות בו תנועה ליניארית, ואחרות מחזורית. באמנויות, הזמן בא לידי ביטוי בקצב המוזיקלי, במבנה הדרמטי של הקולנוע והתיאטרון, ובביטוי רגשות וחוויות של מעבר הזמן באמנות חזותית.[8][9][10]

הגדרה

בפילוסופיה ובמדע מקובל להבחין בין שלושה מושגים עיקריים של זמן:

  • הזמן כממד – תפיסה הרואה בזמן ממד רביעי, נוסף לשלושת ממדי המרחב. לפי גישה זו, הזמן הוא ציר שעליו נפרסים האירועים, והוא משמש מרחב שבו הדברים מתרחשים, בדומה למרחב הפיזי.
  • הזמן הכרונולוגי – הזמן כרצף ליניארי שבו אירועים מתרחשים לפי סדר סיבתי. גישה זו מדגישה את הקשרים בין סיבה לתוצאה, אך גם משמשת לציון פרקי זמן מדודים לאורך ההיסטוריה (כמו "בימי הביניים") או במהלך היום והשנה (כמו "זמן השקיעה").
  • הזמן המחזורי – תפיסה הרואה בזמן תופעות חוזרות בדפוסים קבועים, כגון סיבוב כדור הארץ, תנועת גרמי שמיים או פעולתם של שעונים. אף שאינו זמן יסודי, אלא סוג של יחסים חוזרים בתוך הזמן הכרונולוגי, הוא משמש למדידתו ומאפשר לקבוע תקופות ומועדים באמצעות יחידות זמן קבועות – שגם להן נהוג לקרוא "זמן".

בתוך כל אחד מסוגי הזמן הללו מתקיימים דיונים פילוסופיים שונים, בהם השאלה אם הזמן הוא אובייקטיבי – ישות בלתי תלויה בתודעה האנושית, או סובייקטיבי – תוצר של הדרך שבה בני האדם חווים ומבינים את המציאות.

  • הזמן הבדיד – מושג תאורטי בפיזיקה מודרנית, בעיקר בתיאוריות כבידה קוונטית, שלפיו השינוי והתנועה אינם רציפים אלא מורכבים מיחידות יסודיות זעירות, הקרויות "כְּרוֹנוֹנים" (אנ'), שהתחלפותן המהירה יוצרת את חווית הרציפות. המושג מופיע במסגרת ניסיונות לאחד את תורת הקוונטים עם תורת היחסות הכללית. רעיון זה מזכיר את ממד הזמן לפי ניוטון, במובן של ציר שלאורכו מתרחשים האירועים, אך בניגוד לכך, כאן הזמן פיזי, בדיד ונתון להשפעות יחסותיות.[11]

אף שבמסגרת תורת היחסות הזמן מתואר כממד רביעי במרחב-זמן, איינשטיין עצמו לא ראה בזמן ישות פיזיקלית עצמאית בדומה לתפיסה הניוטונית. הרעיון של הזמן כממד רביעי הוצג לראשונה על ידי הרמן מינקובסקי, אשר איחד את שלושת ממדי המרחב עם הזמן למבנה מרחב-זמן אחד. איינשטיין אימץ את התיאור הזה ככלי מתמטי-תיאורי, אך לא ראה בזמן ישות פיזיקלית עצמאית, אלא אמצעי לתיאור התפתחותן של מערכות פיזיקליות.[12]

בהגדרתו האופרטיבית, תיאר איינשטיין את הזמן כ"מה שהשעון מודד" – כלומר, תופעות מחזוריות כמו תנודות של מטוטלת או מעברים אטומיים, שבאמצעות ספירת מחזוריהן ניתן לגזור גודל פיזיקלי בר השוואה. עם זאת, בתורת היחסות מושג הזמן חורג מן ההקשר של מדידה מחזורית בלבד, ומתפקד גם כביטוי כללי לשינויים פנימיים במערכת ייחוס – כגון שינוי הנובע מתנועה במהירות גבוהה. בכך נוצרת חפיפה בין זמן לתנועה ושינוי: התהליכים שבעזרתם מודדים זמן הם תנועות בעצמם, אף שלעיתים נתפסים כמהותו של הזמן.

אלברט איינשטיין, בדומה לגוטפריד וילהלם לייבניץ, שהתייחס לזמן כיחסים בין אירועים ולא כישות עצמאית, כפי שטען אייזק ניוטון, הסתייג מייחוס משמעות מטאפיזית לזמן. הוא תפס את הזמן כגודל פיזיקלי הנמדד באמצעות תהליכים, אך לא כמציאות בפני עצמה. גישה זו התחדדה במהלך הוויכוח הפומבי עם הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון, שטען כי הזמן הפיזיקלי אינו ממצה את מהותו של הזמן, שהוא גם ממד סובייקטיבי וחווייתי של התודעה האנושית. בתגובה, אמר איינשטיין את דברו המפורסם: "הזמן של הפילוסופים אינו קיים – יש רק את הזמן של הפיזיקאים" (Il n’y a pas de temps des philosophes, il n’y a que le temps psychologique et le temps physique). בכך הבהיר את עמדתו שלפיה הפיזיקה עוסקת בזמן כאמצעי מדידה בלבד, מבלי לדון בטיבו המהותי או בחווייתו הסובייקטיבית.[13]

בדומה לברגסון, גם קאנט סבר שממד הזמן – הציר שלאורכו מתקדמים האירועים – אינו תכונה הקיימת מצד עצמה במציאות כפי שטען ניוטון, אלא נובע מן התודעה האנושית. עם זאת, קיימת הבחנה מהותית בין עמדותיהם: ברגסון תיאר את הזמן כתהליך סובייקטיבי המתהווה מתוך חוויית התנועה וההשתנות – חוויה פנימית שאינה ניתנת לחלוקה לרגעים נפרדים. קאנט, לעומתו, ראה בזמן מבנה מושגי של התודעה: מסגרת יסוד שבתוכה אנו מארגנים את תפיסתנו את העולם. לשיטתו, אנו מסוגלים לתפוס תנועה ורצף רק משום שהזמן כבר נתון כהנחת יסוד באופן שבו אנו חווים את המציאות.[14]

זמן רציף וזמן בדיד

השאלה האם הזמן הכרונולוגי – כלומר, סדר התקדמותם של האירועים במציאות – הוא רציף או בדיד, נידונה בפילוסופיה של הפיזיקה מאז העת העתיקה. יש הרואים אף בזמן זה תופעה סובייקטיבית, הנובעת מאופן חווייתנו את העולם, ולא בהכרח תכונה אובייקטיבית של המציאות. ביטוי מוקדם לדיון זה מופיע בפרדוקסים של זנון, אשר מציגים קושי בהבנת התנועה כאשר הזמן והמרחב נתפסים כרציפים. סוגיה זו ממשיכה להיות מרכזית גם בתיאוריות פיזיקליות מודרניות, ובפרט בניסיונות לאחד בין מכניקת הקוונטים לתורת היחסות הכללית.

לפי הפיזיקאי ג'וליאן ברבור (אנ'), היקום מורכב מאוסף של מצבים סטטיים, ומה שנתפס כזרימת הזמן ברצף הוא למעשה אשליה הנובעת מההבדלים בין המצבים הסטטיים ומהקשרים שבין מצבים אלה. גישתו, המכונה "יקום ללא זמן" או "תאוריית הקפסולות" (Time Capsules), מציעה שהזמן אינו ישות נפרדת אלא תיאור של סדרה של רגעים בלתי תלויים זה בזה.

משוואת וילר–דה ויט, שפיתחו בשנות ה-60 של המאה ה-20 ג'ון ארצ'יבלד וילר וברייס דה ויט (אנ'), מתארת את היקום במצב קוונטי שבו הזמן אינו מופיע כפרמטר מפורש. תכונה זו פורשה כעדות לכך שהתפיסה האנושית של זמן רציף עשויה לנבוע מהשוואה בין מצבים סטטיים של היקום, ולא כתכונה יסודית של המציאות הפיזיקלית.

גישה דומה מופיעה בתורת הכבידה הקוונטית הלולאתית, שבה מציע הפיזיקאי קרלו רובלי (אנ') לראות בזמן תכונה יחסית, הנובעת מהקשרים בין מערכות פיזיקליות, ולא ישות עצמאית.[15]

לעומת זאת בתורת המיתרים מרחב-זמן מתוארים כגדלים רציפים. עם זאת גם בה תנועה אינה מוגדרת כתזוזה ממשית של עצמים, אלא כתוצאה מדפוסי רטט של המיתרים, המייצגים את החלקיקים היסודיים. בדומה לגלי קול, שבהם האנרגיה נעה בין מולקולות האוויר מבלי שהמולקולות עצמן נעות לאורך כל הדרך, גם בתורת המיתרים הרטט מתפשט במסגרת המרחב-זמן ויוצר את תחושת התנועה, תוך שמירה על תכונות החלקיק.[16]

זמן מחזורי

בפילוסופיה ובפיזיקה קיימת מחלוקת בשאלה האם המחזוריות המופיעה בטבע – כגון תנועת גרמי השמיים, עונות השנה, מחזורים ביולוגיים ותופעות פיזיקליות – משקפת תכונה אובייקטיבית של הזמן, או שמדובר באמצעי מדידה סובייקטיבי בלבד. לפי גישה אחת, הזמן נמשך באופן ליניארי, ואילו המחזוריות היא תופעה החוזרת על עצמה בתוך רצף זה – אמצעי שבאמצעותו האדם מארגן את חוויית הזמן או מודד אותה, אך אין לה מעמד אונטולוגי עצמאי.

גישה אחרת רואה במחזוריות מאפיין מהותי של הזמן עצמו ושל המציאות כולה. השקפה זו מופיעה במסורות פילוסופיות ודתיות שונות – כגון תורת הסמסארה במזרח, הרעיון של "החזרה הנצחית" אצל ניטשה, והתפיסה הקוסמית של מחזורי בריאה וחורבן בתרבויות עתיקות. גם בקוסמולוגיה המודרנית יש המשערים מודלים של יקום מחזורי, כגון תאוריית ה־Big Bounce, שבה היקום עובר שלבי התרחבות והתכווצות חוזרים ונשנים. בהתאם לכך, יש הרואים בזמן המחזורי מבנה יסוד אוניברסלי – ולא רק תופעה חזרתית בתוך זמן כרונולוגי.[17]

ארבע תפיסות מרכזיות של הזמן בפילוסופיה ובמדע

סוג הזמןתיאור כלליהוגים מרכזייםאופי הזמן
הזמן המוחלט / מימד הזמןזמן כציר או מימד קיים בפני עצמו, המאפשר למקם אירועים במרחב-זמן; ניתן לראות אותו כתודעתי, כאובייקטיבי או כמודל מתמטי.אייזק ניוטון (זמן מוחלט ואובייקטיבי), עמנואל קאנט (צורת תפיסה תודעתית), אנרי ברגסון (משך פנימי ותודעתי), הרמן מינקובסקי (זמן כמימד מתמטי במרחב-זמן), אוגוסטינוס (הזמן כמתיחה של הנפש), מרטין היידגר (הזמן כאופק פנימי של הקיום).קיים "מחוץ לעולם"; ניתן להבחנה כתודעתי, כאובייקטיבי או כמודל מתמטי.
הזמן הכרונולוגיזמן כסדר האירועים – יחסי סיבה ותוצאה, שרשרת התרחשות וסדר לוגי בין מצבים.גוטפריד וילהלם לייבניץ (יחסים בין אירועים), אריסטו (מספר התנועה לפי ה"לפני" וה"אחרי"), דייוויד יום (סיבתיות וזיקה פסיכולוגית), דייוויד בוהם (הזמן כביטוי של סדר פנימי), ג'ון מקטגארט (זמן כסדר יחסי בין מצבים).יחסי, תלוי באירועים עצמם; מבטא רצף של סיבה ותוצאה.
הזמן המחזוריזמן המבוסס על תנועות חוזרות – סיבוב כדור הארץ, תנודות שעון או מחזוריות קוסמית. משמש כמדד לתנועה וכאמצעי למדידה, אך אצל חלק מההוגים הוא גם יסוד ממשי של המציאות הקוסמית.אלברט איינשטיין (יחסות – אין זמן מוחלט, רק קצב תנועה הנמדד), הרקליטוס (תנועה מתמדת), אפלטון (הזמן כתוצאה מתנועת גרמי השמיים).זמן מדיד, מכני או קוסמי; עשוי לשמש מדידה בלבד או להיחשב כיסוד קוסמי מחזורי.
הזמן הקוונטי / הבדידזמן המורכב מיחידות בדידות ("פריימים") היוצרות אשליית רצף. במסגרת תיאוריות פיזיקה קוונטית, מדובר בזמן שאינו רציף אלא מורכב ממצבים בדידים.קרלו רובלי (תורת הלולאות), לי סמולין (הזמן כיסוד ממשי המתפתח), ג'וליאן ברבור (הזמן כאשליה הנוצרת מיחסי מצבים).זמן פיזיקלי, יחסי ובדיד; נתפס כאוסף מצבים נפרדים ולא כרצף רציף.

זמן ומדע

בבפיזיקה ובפילוסופיה קיימות גישות שונות לגבי טבעו של הזמן, ולעיתים הוא נבחן יחד עם המרחב כמערכת אחת, שכן מרבית השינויים בעולם מתרחשים במרחב לאורך זמן. הפיזיקה קלאסית התייחסה לזמן כגודל פיזיקלי יסודי, קבוע ומוחלט – ציר אובייקטיבי שלאורכו מתרחשים האירועים, המשמש מדד עצמאי לתופעות פיזיקליות.[18]

בקינמטיקה – ענף של המכניקה קלאסית – הזמן נמדד על פי משוואות תנועה כגון t = s/v, כאשר t מייצג את הזמן, s את המרחק, ו־v את המהירות. גישה זו מניחה זמן אחיד ואובייקטיבי שאינו תלוי בצופה, ומשמש לתיאור שינויי מיקום של גופים ביחס למרחב.

לעומת זאת, הפיזיקה המודרנית, ובמיוחד תורת היחסות של אלברט איינשטיין, הציגה תפיסה חדשה שלפיה הזמן אינו מוחלט אלא יחסי, ותלוי במצבו של הצופה. על פי תורת היחסות הפרטית, הזמן מתכווץ או מתארך בהתאם למהירות ולשדה הכבידה שבו נמצא הצופה.[19] ככל שהמהירות גבוהה יותר או שהכבידה חזקה יותר, קצב הזמן המקומי איטי יותר ביחס לצופה אחר. אף שבתנאים רגילים השפעה זו זניחה, במערכות מדויקות כמו GPS יש להביאה בחשבון לצורך ניווט מדויק.[20]

תורת היחסות הכללית הרחיבה תפיסה זו ותיארה את המרחב-זמן כרצף אחד שניתן לעיקום על ידי מסה ואנרגיה. גישה זו מאפשרת להבין תופעות כגון כבידה, ואף מציעה אפשרות תאורטית למסע בזמן. תיאוריות מסוימות מתארות את היקום כישותו סגורה שבה ל"זמן" יש נקודות התחלה וסיום, בדומה לקווי הרוחב על פני כדור הארץ, כך שאין משמעות לשאלה "מה היה לפני תחילת הזמן".[21]

בפיזיקה מודרנית קיימת בעיה יסודית בטבעו של הזמן, הנובעת מהפער בין תורת היחסות הכללית למכניקת הקוונטים. בתורת היחסות הזמן רציף וחלק, ואילו במכניקת הקוונטים הוא מתבטא בהתפתחות פונקציות הגל ולעיתים בקריסה פתאומית בעת מדידה.[22] בחורים שחורים הזמן המקומי כמעט "נעצר", ואילו בהמפץ הגדול מתוארת סינגולריות שבה מושג הזמן הקלאסי חדל להתקיים.[23] מצבים אלה מדגישים את הצורך בכבידה קוונטית – תיאוריה מאוחדת שתתאר את הזמן בכל הסקאלות.[24]

תיאוריות כמו תורת המיתרים[25] וכבידה קוונטית לולאתית[26] מציעות דרכים שונות להבין את הזמן כישות קוונטית, ייתכן שאף בדידה, המתנהגת כחלקיק יסודי – זמן פלאנק. במסגרות תאורטיות מסוימות אף הועלתה ההשערה כי עשויים להתקיים יותר מציר זמן אחד, בדומה לריבוי צירי המרחב בתיאורים רב־ממדיים של היקום.

חץ הזמן האנטרופי הוא מושג פיזיקלי המתאר את כיוון הזמן כתהליך של גידול אנטרופיה במערכת סגורה. ככל שהאנטרופיה גדלה, הזמן נמדד כמתקדם קדימה. סוגי חיצי זמן נוספים כוללים את החץ הסיבתי (מעבר מסיבה לתוצאה) ואת החץ הקוונטי (קריסת פונקציית הגל רק בעת מדידה).

בחלק מן הפרשנויות של מכניקת הקוונטים, כגון הפרשנות העסקתית (אנ'), מוצעת אפשרות שבה תהליכים פיזיקליים עשויים להיות מתוארים כהשפעות דו־כיווניות בזמן – כלומר, שהעתיד עשוי להשפיע על העבר במובן מתמטי. רעיון זה מכונה לעיתים "סיבתיות לאחור" (Retrocausality). אף כי רעיון זה עקבי במסגרת תאורטית מסוימת, אין כיום עדויות ניסיוניות לקיומו בפועל, והוא נחשב להשערה פרשנית בלבד.

סימטריית זמן במכניקת הקוונטים

סימטריית היפוך זמן היא תכונה של חוקי הפיזיקה שלפיה תהליך פיזיקלי יכול, עקרונית, להתרחש באותו אופן גם אם כיוון הזמן מתהפך. במרבית התהליכים המיקרוסקופיים, משוואות התנועה במכניקת הקוונטים אכן שומרות על סימטריה זו.

מחקר משנת 2025 בחן את שמירת הסימטריה הזו במערכות קוונטיות פתוחות, כלומר במערכות שמתקיימת בהן אינטראקציה עם סביבה חיצונית.[27] נמצא כי בתנאים מסוימים מערכת כזו יכולה להתנהג באופן סימטרי ביחס לכיוון הזמן – כלומר, תהליכים של התקרבות לשיווי משקל מתרחשים באותו אופן קדימה ואחורה בזמן. ממצא זה מצביע על כך שתרמליזציה קוונטית (אנ') אינה מחייבת כיוון זמן מועדף, ושייתכן קיום של "חיצי זמן" מנוגדים בתוך אותה מערכת.

בנוסף, עקרונות של היפוך זמן משמשים גם במחשוב קוונטי למדידת תכונות פיזיקליות מורכבות.[28] לדוגמה, אלגוריתם שפותח בידי Google Quantum AI מאפשר למדוד את התפשטות המידע במערכת קוונטית באמצעות סדרת פעולות והיפוכן. שיטה זו מדגימה את היכולת של מחשבים קוונטיים לדמות תהליכים פיזיקליים מורכבים, אך חשוב להדגיש כי מדובר בסימולציה מתמטית – לא במסע בזמן אמיתי.

זמן בפילוסופיה

סקירה זו מתמקדת בעיקר בפילוסופיה מערבית, החל מיוון העתיקה. לעומת זאת, תפיסות הזמן בפילוסופיות המזרח (הינדואיזם, בודהיזם, קונפוציאניזם, טאואיזם) נוטות להיות מחזוריות ולהדגיש את ההווה, בעוד המסורת המערבית נטתה לגישה ליניארית וניתוחית.[29]

בתחילת המחשבה הפילוסופית ביוון העתיקה, הזמן נתפס כתופעה קוסמולוגית בסיסית, הקשורה למחזוריות הטבע. הפילוסופים הקדומים חקרו האם הזמן הוא ישות עצמאית או תלוי בתנועה ובשינוי, והעלו שאלות יסודיות: האם הזמן ליניארי או מחזורי, סופי או אינסופי, וכיצד ניתן לחלקו לאינסוף? פרדוקסים כמו אלו של זנון הציגו קושי מהותי: כיצד ניתן להסביר תנועה אם הזמן מורכב מרגעים בלתי-חלוקים?[30] שאלות אלו הובילו לדיון מעמיק על טבע הרצף והחלוקה של הזמן, עם ויכוח בין תפיסה שרואה בזמן רצף רציף לבין תפיסה הרואה בו יחידות דיסקרטיות.

בתקופה הקלאסית התגבש דיון מסודר על מהות הזמן ויחסו לתנועה ולשינוי. הפילוסופים התעניינו בשאלה האם הזמן קיים באופן עצמאי או תלוי בקיומם של דברים משתנים. בנוסף, חקרו את טבע ההווה ואת הקשר בין הזמן לבין תודעה ונפש. שאלות מרכזיות כללו: האם ההווה הוא נקודה חסרת מימד או שיש לו משך? האם רק ההווה קיים, בעוד העבר כבר איננו והעתיד עדיין לא החל? דיון זה תרם להתפתחות אונטולוגיה של הזמן – מה באמת קיים מבין חלקי הזמן השונים.[31]

בימי הביניים, הדיון בזמן קיבל ממד תאולוגי משמעותי. הפילוסופים חקרו כיצד נצחיות האלוהים מתיישבת עם זמניות העולם הנברא. נדונו שאלות על רגע הבריאה, תחילתו של הזמן, והקשר בין ידיעה אלוהית לחופש הרצון האנושי.[32]

בעת החדשה הפך הזמן לעניין מתמטי ופיזיקלי. הפילוסופים חקרו האם הזמן מוחלט או יחסי, ומה יחס הזמן למרחב ולחוקי הטבע. כמו כן, נדון הקשר בין הזמן לדטרמיניזם: אם חוקי הטבע מוחלטים והזמן ליניארי, האם העתיד נקבע במלואו על ידי ההווה והעבר?[33]

במאה ה-18, הזמן נתפס כתנאי הכרחי של החוויה האנושית. אצל קאנט, בפילוסופיה הטרנסצנדנטלית, הזמן נחשב לצורה אפריורית של האינטואיציה – הדרך שבה התודעה מארגנת את התפיסה.[34] שאלות אלו עוררו דיון על אובייקטיביות הזמן: האם הזמן קיים "בחוץ", או שהוא מבנה סובייקטיבי של התודעה האנושית?

במאה ה-19, הדיון התמקד בהבדל בין הזמן המדעי-מתמטי לבין החוויה הסובייקטיבית. ברגסון תיאר את "משך" (durée) – הזרימה הפנימית והרציפה של התודעה, השונה מהזמן המדוד של השעון.[35] נדונו גם הזיכרון והיצירתיות בזמן: השינויים בזמן אינם רק שינוי במיקום או בתכונות, אלא גם התהוות של חדש.

הפנומנולוגיה אצל הוסרל והיידגר עסקה בניתוח חוויית הזמן בתודעה. ההווה נתפס כ"עכשיו עבה", הכולל את העבר הקרוב (רטנציה) ואת העתיד הקרוב (פרוטנציה). מבנה זה מסביר כיצד אנו חווים רצף של משפט או מלודיה, למרות שהוא מתפרס בזמן.[36] הדיון קשר בין זמן אובייקטיבי לפנומנולוגי והפך את הזמניות למושג מרכזי בקיום האנושי.

תורת היחסות של איינשטיין שינתה את ההבנה הפילוסופית של הזמן: הזמן אינו מוחלט אלא תלוי במערכת התייחסות ובמהירות יחסית. נידונו מושגים כמו מרחב-זמן כישות מאוחדת, יחסיות הסימולטניות, ומשמעות זרימת הזמן במציאות הפיזיקלית.[37] תורה זו חידדה את השאלות על ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד – אם כל אירועי המרחב-זמן קיימים יחד כ"גוש" אחד, מהי משמעות הזרימה או הופעה בזמן?[38]

הפילוסופיה האנליטית עסקה בניתוח לוגי ולשוני של מושגים זמניים. נדונו תפיסות שונות של קיום חלקי הזמן: פרזנטיזם (רק ההווה קיים) מול אטרנליזם (כל הזמנים קיימים יחד).[39] כמו כן פותחו לוגיקות זמניות פורמליות לטיפול בפסוקים על עבר, הווה ועתיד.

הדיון בסוף המאה ה-20 התמקד בקשר בין הזמן הפיזיקלי לבין החוויה הסובייקטיבית של זרימתו. נידונה בעיית חץ הזמן: מדוע הזמן זורם בכיוון אחד בלבד? שאלות אלו נבדקו ביחס לאנטרופיה ולחוק שני של התרמודינמיקה. בנוסף, נבחן מעמד הזמן במכניקת הקוונטים והקשר בין תהליכים מוחיים לחוויית הזמניות.[40][41]

פילוסופים עכשוויים בוחנים את הזמן לאור מדעי המוח, הפנומנולוגיה והפיזיקה התאורטית. במדעי המוח נחקר הבסיס העצבי של תפיסת הזמן, ואילו בפיזיקה תאורטית נידונות שאלות על תחילת הזמן, גרביטציה קוונטית ותיאוריות מתקדמות כמו תורת המיתרים. חלק מהתיאוריות מציעות שהזמן אינו בסיסי אלא נגזר מתופעות אחרות – מה שמעורר שאלות על משמעות החוויה והקשר בין פיזיקה לתודעה.[42]

בפילוסופיות המזרח מצויות תפיסות שונות מהמסורת המערבית. בהינדואיזם, הזמן נתפס כמחזורי, עם עידני זמן (יוגה) שחוזרים על עצמם שוב ושוב. בבודהיזם מודגש ההווה כרגע היחיד שבו ניתן לחוות תובנה ושחרור, בעוד העבר והעתיד נתפסים כמושגים מנטליים בלבד. הקונפוציאניזם והטאואיזם מדגישים הרמוניה עם המחזוריות הטבעית של הזמן. גישות אלו מבליטות את ההיבט החווייתי והרוחני של הזמן על פני האנליטי.[43]

תפיסות הזמן במזרח

בהפילוסופיות של המזרח, הזמן נתפס כמחזורי, עם דגש על ההווה וההרמוניה עם הטבע. בבודהיזם ההווה מרכזי לחוויה; בהינדואיזם הזמן מחזורי עם עידנים קוסמיים (יוגה); בטאואיזם הדגש על זרימה טבעית; קונפוציאניזם מתמקד בחובות וזיכרון העבר.[29]

זמן ביהדות

ביהדות, הזמן נתפס כממד בעל קדושה שבו האדם שותף למעשה הבריאה. תפיסת הזמן משלבת יסודות ליניאריים – מרגע בריאת העולם ועד לימות המשיח – עם יסודות מחזוריים, המתבטאים בשבת, בחגים, בשנת השמיטה וביובל. הזמן איננו רק תופעה פיזיקלית אלא גם קטגוריה מוסרית ותאולוגית. האדם מצווה לקדש את הזמן באמצעות מצוות ומועדים, כפי שבא לידי ביטוי בברכה המרכזית בקידוש: "מקדש ישראל והזמנים".[44]

זמן מקודש וזמן חול

היהדות מחלקת את הזמן למעגלים של קדושה וחול. השבת, המועדים והשנים השביעיות מייצגים תקופות שבהן האדם מתנתק ממלאכתו כדי להכיר במקור הבריאה. הקדושה בזמן נתפסת כמתקדמת – כל שבת וחג מוסיפים רובד רוחני נוסף. ההוגה אברהם יהושע השל הדגיש רעיון זה ותיאר את היהדות כ"ארכיטקטורה של זמן", שבה מקודש הרגע על פני המקום והחומר.[45]

זמן וגאולה

בניגוד לתפיסות מחזוריות המאפיינות תרבויות אחרות, היהדות רואה בזמן תהליך ליניארי בעל תכלית. ההיסטוריה נעה מבריאה ראשונית לעבר תיקון וגאולה סופית. רעיון זה בא לידי ביטוי בכתבי הרמב"ם, הרואה בהיסטוריה תהליך של תיקון מוסרי ותאולוגי,[46] וכן במחשבת גרשם שלום, שהדגיש את הקשר בין מהלך הזמן לגאולה המיסטית.[47]

זמן קיומי ואתי

הזמן ביהדות נתפס גם כממד של אחריות מוסרית: כל רגע הוא הזדמנות למעשה טוב או למצווה, ולפיכך יש לו משמעות ערכית. האדם איננו רק צופה בזמן אלא שותף בעיצובו באמצעות מעשיו.[48]

פילוסופים יהודיים

בפילוסופיה יהודית, שאלת הזמן נידונה מימי הביניים ועד העת החדשה:

  • יהודה הלוי הבחין בספרו הכוזרי בין "זמן טבעי" – החולף באופן אחיד – לבין "זמן מקודש" – הרגעים שבהם האדם מתחבר למציאות האלוהית.[49]
  • הרמב"ם עסק בשאלה האם הזמן נברא יחד עם העולם, תוך דיון במתח שבין נצחיות האל לזמניות הבריאה.[50]
  • הקבלה ותורת האר"י הדגישו ממדים מיסטיים ומחזוריים של זמן, ברעיונות כמו "שמיטות", "ספירות" ו"תיקונים" הפרושים לאורך הדורות.[51]
  • הרמן כהן מאסכולת מרבורג ראה בזמן הליניארי את הבסיס להגשמה אתית, כאשר הגאולה היא יעד אינסופי שהאנושות שואפת אליו.[52]

זמן בדתות אחרות

בדתות אחרות ניכרות תפיסות מגוונות של הזמן. בהינדואיזם הזמן נתפס כמחזורי ונחלק לעידני זמן החוזרים על עצמם שוב ושוב. בבודהיזם ההווה הוא המרכז – רגע שבו ניתן לחוות תובנה ושחרור, בעוד העבר והעתיד נתפסים כמושגים מנטליים בלבד. בטאואיזם ובקונפוציאניזם מושם דגש על הרמוניה עם זרימת הזמן והטבע, ולא על התגברות עליו. לעומת זאת, בנצרות ובאסלאם הזמן מתואר כנתיב ליניארי מבריאה לגאולה, בדומה ליהדות אך עם דגשים שונים במושגי החטא, הישועה וההתגלות.[43] תפיסת הזמן ביהדות מהווה אפוא נקודת ביניים בין המחזוריות המזרחית לבין הליניאריות של הדתות המונותאיסטיות האחרות – שילוב של מוסר, קדושה והיסטוריה ברצף אחד של משמעות.

אטימולוגיה

המילה מופיעה לראשונה בתנ"ך בספרים המאוחרים, וככל הנראה היא שאולה משפה אחרת. הגיזרון אינו ברור: יש הטוענים שמקורה במילה בפרסית-עתיקה zrvan ("תקופה"),[53] או במילה jamān ("דבר שהולך").[54] ראו גם קדם-פרסית: גֲ'מַנַא (jamānā), אך יש הטוענים שהסבר זה מפוקפק.[55] התיבה מצויה גם באכדית simānu (לא ברור אם נשאלה מפרסית או להפך), ומשם בארמית מקראית זְמָן (מקור ישיר המילה העברית), בערבית زَمَن זַמַן, ובארמית סורית ܙܰܒܢܳܐ זָבנַא.

מדידת זמן

התנודות האחידות והיציבות ביותר המוכרות למדע הן התנודות האטומיות. תדירותן קובעת את יחידת הזמן היסודית שממנה נגזרות כל יחידות הזמן האחרות, והיא משמשת בסיס לפעולתם של שעונים אטומיים מדויקים, המבטיחים דיוק מרבי במדידת הזמן.

שעון אטומי, מודד את מחזורי הזמן של אטום הצסיום וממיר אותם ליחידות מדויקות יותר

שעונים מודרניים מייצגים זמן באמצעות תנודות של אטומי צסיום. שנייה מוגדרת כ-9,192,631,770 מחזורים של תדר המעבר האטומי בצסיום-133. שניות אלו נצברות ליחידות זמן גדולות יותר. היממה, 24 שעות, היא משך סיבובו המלא של כדור הארץ סביב צירו ביחס לשמש. סיבוב כדור הארץ משתנה במקצת בגלל גורמים כמו גאות ושפל ואירועים גיאופיזיים. לפיכך הזמן האוניברסלי המתואם (UTC) מותאם מעת לעת לזמן האסטרונומי על פי תצפיות.[56][57]

מגדל השעון של מורטן

חברות חקלאיות וחברות מסורתיות רואות את הזמן כמחזור יום ולילה הקובע את היממה ואת העבודה הנדרשת, מחזור עונות הקובע סדרי חיים, מחזור של שנות מחסור ושנות שפע. בחברות אלו אין כמעט משמעות לשעה המדויקת או לחלקיה. מושגי זמן יכולים להתמצות בזריחה, בוקר, צהריים, אחרי הצהריים (או ערביים), שקיעה, ערב ולילה. בחברות המסורתיות יש משמעות רבה לטקסים החוזרים על עצמם אחת לתקופה (קבלת שבת כל שבוע, ראש חודש, חגים הנחגגים כל שנה בטקסיות דומה). ומכאן מחזוריות והמשכיות.

לעומתן בחברות תעשייתיות יש חשיבות לפרקי זמן קצרים, ויש משמעות רבה לדקות ואף לשניות. מחזור הזמן בא לידי ביטוי רק במקרים נדירים (יום מנוחה פעם בשבוע) ולרוב תהיה מדידת הזמן מכנית ומתמשכת על ציר ששורשו בעבר והמשכו בעתיד.

תפיסת זמן זו התבטאה כבר בתרבויות עתיקות כמו תרבות המאיה והתרבות היהודית. סיוע לתפיסת זמן זו נתנה הנצרות, שקבעה תאריך מסוים כשנת האפס, ותיארכה אירועים מסוימים לפני נקודת ייחוס זו ואירועים אחרים אחריה. במידה רבה כך התהוותה תפיסת הזמן המישורית. נוסף על כך הביאה הנצרות לקביעת שעונים ושעונים מצלצלים על כנסיותיה, ובכך הכפיפה את כל הקהילה ללוח זמנים אחיד, אשר סייע מצידו להתהוות החברה התעשייתית שבה כולם מגיעים לעבודה באותה שעה. המשך התהליך היה בקביעת זמן עולמי אחיד – שעון גריניץ'.

מלבד יחידות זמן קבועות אדם מסוגל לקבוע ציוני זמן, שהם מאורעות מסוימים שבהשוואה אליהם נמדדים מאורעות אחרים. דוגמה: בוקר (מאורע זריחת השמש ותחילת היום) הוא ציון זמן עבור פעולות שונות, המתרחשות לפניו, אחריו או במהלכו.

זמן ותודעה

ערך מורחב – תפיסת זמן

תפיסת זמן היא היכולת להעריך משך, סדר ורצף של אירועים. תפיסה זו מערבת תהליכים נוירולוגיים, קוגניטיביים ופילוסופיים.[58]

קיימת מחלוקת פילוסופית מרכזית בנוגע למקור תפיסת הזמן:

עמדה קנטיאנית: עמנואל קאנט טען ב"ביקורת התבונה הטהורה" כי הזמן הוא צורת התבוננות א-פריורית – מבנה מולד של התודעה שקיים לפני כל חוויה.[59] לפי גישה זו, הזמן הוא תנאי מוקדם לחוויית אירועים, והאירועים מסודרים בתוך מסגרת זמנית שכבר קיימת במוח.

עמדה ברגסוניאנית: אנרי ברגסון טען כי הזמן האמיתי (durée) נוצר מתוך זרימת האירועים והחוויה עצמם.[60] לפי גישה זו, החוויה הישירה של שינוי ורצף היא שיוצרת את תחושת הזמן, ולא מבנה קיים מראש. ברגסון הבחין בין זמן "נחווה" איכותי לבין זמן מדיד כמותי.

תפיסת הזמן משתנה בהתאם לקנה מידה ולהקשר: אותו פרק זמן עשוי להיתפס באופן שונה בזמן אמת (חוויה נוכחית) לעומת מבט רטרוספקטיבי.[61]

בפסיכולוגיה קוגניטיבית קיימות תיאוריות מתחרות להסבר תפיסת הזמן. אחת הגישות היא מודל השעון הקוגניטיבי, הטוען כי הזמן הסובייקטיבי (תחושת הזמן הפנימית) מושפע מקצב השינויים בקשב וברגש.[62][63]

לפי מודל זה, כאשר מתרחשים שינויים תכופים בתודעה (הסחות דעת, מעברים רגשיים), נוצרות יותר "יחידות זמן קוגניטיביות" והזמן הסובייקטיבי עובר לאט יותר ביחס לזמן האובייקטיבי (זמן השעון) – כלומר, דקה אחת בשעון מורגשת כאילו ארכה זמן רב יותר. לעומת זאת, בקשב ממוקד וחוויה יציבה, הזמן הסובייקטיבי עובר מהר יותר ביחס לזמן האובייקטיבי – דקה בשעון מורגשת כאילו חלפה במהירות.

מנגנון זה שונה משעונים ביולוגיים (כמו המחזור הצירקדי) המבוססים על מחזורים פיזיולוגיים קבועים ופועלים ברמת התא והמערכות הגופניות.[64]

עבר, הווה ועתיד

העבר, ההווה והעתיד הם מרכיבים מרכזיים בחוויה האנושית ובאופן שבו האדם תופס את קיומו של הזמן באמצעות תודעתו. התודעה מאפשרת לאדם להבין את רצף הזמן ואת המעברים בין תקופות שונות.

העבר מתייחס לאירועים ולחוויות שכבר התרחשו ונשמרים בזיכרון האנושי. חוויות העבר מעצבות את האישיות והזהות של האדם בהווה, על בסיס הניסיון והלקחים שנלמדו.

ההווה הוא הרגע הנוכחי, החוויה הישירה והחושית של האדם ברגע זה. ההווה הוא המצב היחיד שבו האדם חי ומבין את העולם באופן מודע.

העתיד מייצג את האירועים והמצבים שטרם התרחשו, הציפיות, התקוות והחלומות של האדם לגבי מה שעתיד לבוא. העתיד נבנה על בסיס ההחלטות והפעולות של האדם בהווה, אשר מושפעות מהחוויות שלו בעבר.

התודעה האנושית מקשרת בין העבר, ההווה והעתיד. באמצעות תהליכים קוגניטיביים כגון חשיבה, זיכרון, דמיון ורגשות, האדם חווה את ההווה, לומד מן העבר ומתכנן לקראת העתיד.

תפיסת הזמן של האדם המערבי מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תאורטי קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.

אם כן ההווה הוא המצב האפשרי היחיד המתקיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הם הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת ככל שהתודעה מתקדמת בזמן, העבר מכיל מאורעות רבים יותר, ואילו העתיד מכיל מאורעות מעטים יותר.

תפיסות זמן אחרות קיימות בתרבויות אחרות. למשל, בתרבות ההודית תפיסת הזמן היא מחזורית. כפועל יוצא יחידות הזמן של שנייה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה – בהיותן מבוססות על מחזורי היום והלילה – משמשות בהודו בדרך דומה לדרך שבה הן משמשות בשאר העולם. אולם שאר יחידות הזמן מוגדרות על ידי סיבובי גלגל החיים.

תפיסת העבר והעתיד

אדם עשוי לתפוס את העבר אך ורק דרך זיכרון. זיכרון הוא תכונה המתארת את ההיסטוריה שהאדם מכיר, והחוקיות המסוימת שהוא גיבש מתוך התנסות ההיסטוריה.

במובן הפשוט הזיכרון הזיכרון הוא כלי המאפשר לאדם להתמודד עם מציאות נתונה. לדוגמה, הזיכרון כי כלב מסוים נושך, משמשת את האדם להחליט אם יש להתרחק מכלב זה. במובן אחר הזיכרון הוא מושא לדמיון. במובן זה האדם מעורר לעצמו תחושות על פי זיכרון מצב זכור. דוגמה: היזכרות בסרט וחוויית תחושות עקב היזכרות זו.

תפיסת העתיד נובעת מיכולתו של האדם לדמות מציאות שאינה קיימת על ידי חיזוי. בדומה לתפיסת העבר, גם תפיסת העתיד עשויה להיות במובן של כלי המשמש לתכנון מעשי האדם או במובן של מושא לדמיון.

המובן השני (הזיכרון וחיזוי העתיד כמושאים לדמיון) נתפס לעיתים כחוויית זמן ממשית. על פי תפיסה פילוסופית זו, האדם חי את הזמן שהוא מדמה (או לחלופין תחליף זכור של אותו הזמן). תפיסה זו מחייבת גישה סובייקטיבית כלפי הזמן.

תפיסות העבר והעתיד נעשות על ידי תחושות ישירות הנובעות מן הזכירה ומן החיזוי, לדוגמה פחד או תקווה (כלפי העתיד) ואבל או התרפקות (כלפי העבר).

מלבד היכולת לחוות תחושות ישירות כלפי העבר והעתיד, קיימת היכולת לבצע הפשטות של העבר והעתיד. משמעות ההפשטות האלה היא קביעת אמירה כללית אשר יכולה לשמש את האדם גם בלא לעורר את התחושות הישירות או את הדימוי הממשי של הדברים. הפשטות אלו הן מכלול הידע (בזיקה לעבר) והדעות (בזיקה לעתיד) של האדם.

העתיד, בשונה מן העבר, מובדל בכך שקיימת עבורו אפשרות בחירה. לעתיד משמעות עמוקה עבור תפיסת המושג "רצון חופשי" ודטרמיניזם.

תפיסת ההווה

תפיסת ההווה נעשית על ידי חוויה ישירה של מאורעות, כלומר שינוי מצב נפשי עקב שינוי במציאות. תפיסת ההווה היא המאפשרת קיום של רגש, ולמעשה כל תפיסה של העבר או של העתיד נגזרת משינויים נפשיים בהווה.

על פי התפיסה האקזיסטנציאליסטית, ההווה אינו קיים באופן ממשי מן הנימוק הזה: התודעה משיגה גורמים שונים במציאות על ידי חישה שלהם. חישה זו היא לעולם כלפי העבר, שכן קיים פרק זמן בין התרחשות הדברים בפועל ובין מועד תפיסתם על ידי החשיבה. פרק זמן זה, המציין את הזמן הדרוש לתהליך החשיבה והתפיסה, גורם שלא ניתן באופן עקרוני לתפוס את ההווה הממשי אלא רק את העבר הקרוב.

תפיסה זו מתארת את העתיד במנותק מן העבר ומן הסיבתיות. על פי תפיסה זו, האדם בוחר את העתיד שלו במובן זה שהוא בוחר אם לאשר את העבר וכיצד להשפיע על תפיסת העבר שלו עצמו. תפיסה זו מניחה כי סיבתיות אינה קיימת באופן אובייקטיבי אלא נתונה לבחירה סובייקטיבית.

ייצוג מרחב וזמן במוח

המוח האנושי משתמש במנגנונים עצביים דומים לצורך ייצוג של מרחב ושל זמן.

תאי מיקום הם תאי עצב המופעלים כאשר האדם או בעל חיים נמצאים במקום מסוים, ובכך מאפשרים למוח לזהות את מיקומו במרחב.[65] תאי רשת יוצרים דפוס קבוע של פעילות עצבית, הדומה לרשת משושים, ובכך מספקים מערכת פנימית של יחסים בין מקומות — מעין מפה עצבית המאפשרת ניווט במרחב.[66]

מחקרים מאוחרים יותר מצאו כי מנגנון דומה פועל גם ביחס לזמן. תאי זמן הם תאי עצב הפועלים ברגעים מסוימים במהלך משימה או אירוע, ומאפשרים למוח לייצג את מיקומו ברצף הזמן, בדומה לאופן שבו תאי מיקום מייצגים את המיקום במרחב.[67][68]

חוקרים אחדים מציעים כי מנגנונים אלה אינם מוגבלים לייצוג של זמן ומרחב בלבד, אלא משקפים עיקרון כללי יותר של ארגון מידע במוח.[69] לפי גישה זו, אותם דפוסים עצביים עשויים לפעול גם במהלך חשיבה לוגית, עיבוד רעיונות או הבנת מושגים מופשטים.[70] בדרך זו המוח עשוי ליצור "מפה מושגית" פנימית, המסייעת לאדם להבין את מיקומו בתוך תהליך החשיבה, לזהות קשרים בין רעיונות שונים ולנווט ביניהם באופן שיטתי.[71]

זמן וסיבתיות

סיבתיות מתארת יחס בין אירועים שבו אירוע אחד (הסיבה) משפיע על אירוע אחר (התוצאה). הקשר בין זמן לסיבתיות הוא הדדי ומורכב: מצד אחד, סיבתיות מניחה סדר זמני - הסיבה תמיד מקדימה לתוצאה. מצד שני, חלק מהפילוסופים טוענים שסיבתיות היא שמגדירה את כיוון הזמן עצמו.[72]

כיווניות הזמן - מדוע הזמן זורם קדימה?

אחת השאלות המרכזיות בפילוסופיה של הזמן היא מדוע הזמן זורם בכיוון אחד בלבד - מהעבר אל העתיד, ולא להפך. קיימות מספר גישות המנסות להסביר תופעה זו:[73]

הגישה הסיבתית: לפי גישה זו, כיוון הזמן נקבע על ידי כיוון הסיבתיות. העבר הוא מכלול האירועים שכבר השפיעו סיבתית על ההווה, והעתיד הוא מכלול האירועים שטרם התרחשו. כיוון הזמן הוא למעשה כיוון השרשרת הסיבתית.[74]

הגישה התרמודינמית: גישה זו קושרת את כיווניות הזמן לעלייה באנטרופיה. בעוד שאנטרופיה מספקת הסבר פיזיקלי לבלתי-הפיכות של תהליכים, היא קשורה לסיבתיות אך אינה זהה לה.[75]

הגישה הפסיכולוגית: גישה זו מדגישה את חוויית כיוון הזמן כפי שהיא נתפסת על ידי התודעה האנושית. לפי גישה זו, כיווניות הזמן קשורה לאופן שבו אנו זוכרים את העבר אך לא את העתיד.[76]

דטרמיניזם וחופש

הדיון על סיבתיות מעלה שאלה פילוסופית מרכזית: דטרמיניזם - האם העתיד נקבע באופן חד-משמעי על ידי העבר והווה?

שאלה זו שונה מעצם קיומה של סיבתיות: ניתן להאמין שכל אירוע נגרם מסיבה כלשהי, אך בו זמנית להאמין שסיבה זהה יכולה להוביל לתוצאות שונות (אי-דטרמיניזם). לעומת זאת, דטרמיניזם טוען שאם ידענו את מצב היקום במדויק בזמן נתון, היינו יכולים לחזות את כל העתיד.[77]

הפילוסוף הבריטי דייוויד הום בחן את טיב הקשר הסיבתי והטיל ספק בהכרחיותו המוחלטת. הום טען שסיבתיות היא הרגל נפשי המבוסס על חוויה חוזרת, ולא עיקרון מטאפיזי שניתן להוכיחו באופן הגיוני.[78]

סיבתיות בפיזיקה המודרנית

תורת היחסות והקונוס הסיבתי: בתורת היחסות הפרטית של איינשטיין מוגדר הקונוס הסיבתי - אזור במרחב-זמן שיכול להשפיע על אירוע נתון או להיות מושפע ממנו. מכיוון שאף אות או השפעה לא יכולים לנוע מהר יותר ממהירות האור, אירוע במקום A יכול להשפיע על אירוע במקום B רק אם יש מספיק זמן לאות לנוע ביניהם במהירות האור או פחות. הגבלה זו יוצרת מבנה גאומטרי של "קונוס" במרחב-זמן, שמחוצה לו אין כל קשר סיבתי אפשרי בין אירועים. זוהי תוצאה מהפכנית: סיבתיות אינה תלויה רק בזמן, אלא במבנה המרחב-זמן עצמו.[79]

מכניקה קוונטית ואי-ודאות: במאה ה-20, התפתחות המכניקה הקוונטית הציגה אתגר לתפיסה הדטרמיניסטית. עקרון אי-הוודאות של היזנברג קובע שקיימים זוגות של תכונות (כמו מיקום ומהירות) שלא ניתן למדוד את שניהם במדויק מוחלט באותו הזמן. משמעות הדבר היא שאפילו אם נדע את כל הנתונים הנוכחיים במדויק, לא נוכל לחזות את העתיד בוודאות מוחלטת - היקום מכיל אלמנט של אקראיות יסודית. שאלה פתוחה היא האם אקראיות זו פוגעת בסיבתיות עצמה, או שמא היא רק מגבילה את יכולתנו לחזות תוצאות.[80]

עקומות זמן סגורות: בהקשר של תורת היחסות הכללית נדונה גם האפשרות התאורטית של עקומות דמויי-זמן סגורות - מסלולים במרחב-זמן שבהם ניתן תאורטית לחזור לאותה נקודה בזמן. אם עקומות כאלה קיימות, הן מעלות פרדוקסים סיבתיים מורכבים, כמו האפשרות של אירוע שגורם לעצמו או מונע את עצמו.[81]

הסברים נומולוגיים והיסטוריים

בפילוסופיה של המדע קיימת הבחנה בין הסברים נומולוגיים (מבוססי חוקים כלליים) לבין הסברים היסטוריים (מבוססי אירועים ספציפיים). הבחנה זו מסבירה כיצד ניתן להבין רצף אירועים בעבר ולהעריך אפשרויות עתידיות, מבלי שהזמן עצמו נלמד או מוסבר.[82][83]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ זמן – האקדמיה ללשון העברית
  2. ↑ Definition for time - Oxford Dictionaries Online (World English), web.archive.org, ‏2012-07-04
  3. ↑ Simon Friederich, Peter W. Evans, Retrocausality in Quantum Mechanics, 2019-06-03
  4. ↑ Rose De Kock, Keri Anne Gladhill, Minaz Numa Ali, Wilsaan Mychal Joiner, Martin Wiener, How movements shape the perception of time, Trends in Cognitive Sciences 25, 2021-11-01, עמ' 950–963 doi: 10.1016/j.tics.2021.08.002
  5. ↑ Andrew Janiak, Kant’s Views on Space and Time, Summer 2022, Metaphysics Research Lab, Stanford University, 2022
  6. ↑ Alan D. Rendall, Partial Differential Equations in General Relativity, OUP Oxford, 2008-04-03, ISBN 978-0-19-921540-9
  7. ↑ Time in Physics, study.com
  8. ↑ Time | Internet Encyclopedia of Philosophy
  9. ↑ Time and Culture, Noba
  10. ↑ The Times of Our Lives: Social Rhythms and Cycles, faculty.trinity.edu
  11. ↑ Lee Smolin, Spacetime Is Not Necessarily Continuous, Scientific American, ‏2012-01-01 (באנגלית)
  12. ↑ , How Do You Measure a Second?, NIST, 2021-10-26
  13. ↑ חימנה קנאלס, ‏שני יהודים מתווכחים במהירות האור, באתר "אלכסון", 30 ביוני 2020
  14. ↑ Arjen Kleinherenbrink, Time, Duration and Freedom – Bergson’s Critical Move Against Kant, Diametros, 2014-03-01, עמ' 203–230 doi: 10.13153/diam.39.2014.572
  15. ↑ Newsflash: Time May Not Exist, Discover Magazine
  16. ↑ String Theory and Waves | dummies, www.dummies.com
  17. ↑ Time – Cyclic, Philosophy, History | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-06-21
  18. ↑ Why is absolute time considered an axiom of Newtonian mechanics? What statements are based on this axiom?, Physics Stack Exchange
  19. ↑ Would you really age more slowly on a spaceship at close to light speed?, MIT Technology Review
  20. ↑ ד"ר ארז גרטי, כיצד פועל GPS?, במדור "מאגר המדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 10 ביולי 2011
  21. ↑ Modern Philosophy – Exactly What Is Time?, www.exactlywhatistime.com
  22. ↑ Kiefer, Claus (2012). Quantum Gravity (Third ed.). Oxford University Press.
  23. ↑ Hawking, S. W.; Penrose, R. (1970). "The Singularities of Gravitational Collapse and Cosmology". Proceedings of the Royal Society A. 314 (1519): 529–548.
  24. ↑ Smolin, Lee (2001). Three Roads to Quantum Gravity. Basic Books.
  25. ↑ Polchinski, Joseph (1998). String Theory, Volume I. Cambridge University Press.
  26. ↑ Rovelli, Carlo; Vidotto, Francesca (2014). Covariant Loop Quantum Gravity. Cambridge University Press.
  27. ↑ Guff, Thomas; Shastry, Chintalpati Umashankar; Rocco, Andrea (2025). "Emergence of opposing arrows of time in open quantum systems". Scientific Reports. 15: 3658. doi:10.1038/s41598-025-87323-x.
  28. ↑ "Time-Reversal Computation Offers Pathway to Practical Quantum Advantage". APS Physics. 2025-10-23.
  29. 1 2 Robin Le Poidevin & Murray MacBeath (1993). The Philosophy of Time. Oxford University Press.
  30. ↑ Jonathan Barnes (1982). The Presocratic Philosophers. Routledge.
  31. ↑ J. M. E. McTaggart (1908). "The Unreality of Time". Mind, Vol. 17, No. 68.
  32. ↑ Augustine of Hippo (ca. 400 CE). Confessiones, Book XI (Chapters 14–28).
  33. ↑ Isaac Newton (1687). Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica; Gottfried Wilhelm Leibniz (1715–1716). Correspondence with Clarke.
  34. ↑ Immanuel Kant (1781). Critique of Pure Reason. Translated editions vary.
  35. ↑ Henri Bergson (1889). Essai sur les données immédiates de la conscience.
  36. ↑ Edmund Husserl (1928). Vorlesungen zur Phänomenologie des inneren Zeitbewusstseins; Martin Heidegger (1927). Sein und Zeit.
  37. ↑ Albert Einstein (1905). "On the Electrodynamics of Moving Bodies". Annalen der Physik.
  38. ↑ D. H. Mellor (1998). Real Time II. Routledge.
  39. ↑ Theodore Sider (2001). Four-Dimensionalism: An Ontology of Persistence and Time. Oxford University Press.
  40. ↑ Adrian Bardon (2001). The Philosophy of Time: A Reader. Routledge.
  41. ↑ Huw Price (1996). Time’s Arrow and Archimedes’ Point. Oxford University Press.
  42. ↑ Carlo Rovelli (2018). The Order of Time. Penguin Books.
  43. 1 2 Mircea Eliade (1954). The Myth of the Eternal Return. Princeton University Press.
  44. ↑ Michael Fishbane (1987). Biblical Interpretation in Ancient Israel. Clarendon Press, pp. 350–353.
  45. ↑ Abraham Joshua Heschel (1951). The Sabbath: Its Meaning for Modern Man. Farrar, Straus and Giroux.
  46. ↑ Maimonides (ca. 1190). Mishneh Torah, Hilkhot Melakhim uMilchamot, ch. 12.
  47. ↑ Gershom Scholem (1941). Major Trends in Jewish Mysticism. Schocken Books, Lecture VIII.
  48. ↑ Eliezer Schweid (1992). Judaism and Time: Philosophical and Historical Studies. SUNY Press.
  49. ↑ Judah Halevi (ca. 1140). The Kuzari, Part II, §20–24.
  50. ↑ Maimonides (ca. 1190). The Guide of the Perplexed, Part II, ch. 13–25.
  51. ↑ Isaiah Tishby (1982). The Wisdom of the Zohar. Oxford University Press, vol. 1.
  52. ↑ Hermann Cohen (1919). Religion of Reason Out of the Sources of Judaism. Frederick Ungar Publishing.
  53. ↑ "zeman" במילון "בראון דרייוור ובריגס", מספר סטרונג (2166)
  54. ↑ ת' עילם־גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, על פרק ט' פסוק כ"ז.
  55. ↑ מילון קליין, זְמָן
  56. ↑ Tidal friction in the Earth-Moon system, Tidal friction in the Earth-Moon system. Phil. Trans. R. Soc. Lond. A 313, 71-75 (1984)
  57. ↑ Sumatran quake sped up Earth's rotation, Nature, 30/12/2004
  58. ↑ Zakay, Dan; Block, Richard A. (1997). "Temporal Cognition". Current Directions in Psychological Science. Vol. 6. pp. 12–16.
  59. ↑ Kant, Immanuel (1781). Critique of Pure Reaso. Cambridge University Press. ISBN 978-0521657297.
  60. ↑ Bergson, Henri (1889). Time and Free Will: An Essay on the Immediate Data of Consciousness. Dover Publications. ISBN 978-0486417660.
  61. ↑ Zakay, Dan; Block, Richard A. (2004). "Prospective and retrospective duration judgments: An executive-control perspective". Acta Neurobiologiae Experimentalis. 64: 319–328.
  62. ↑ Zakay, Dan; Block, Richard A. (1997). "Temporal cognition". Current Directions in Psychological Science. 6 (1): 12–16.
  63. ↑ Droit-Volet, Sylvie; Meck, Warren H. (2007). "How emotions colour our perception of time". Trends in Cognitive Sciences. 11 (12): 504–513.
  64. ↑ Roenneberg, Till (2012). Internal Time: Chronotypes, Social Jet Lag, and Why You're So Tired. Harvard University Press. ISBN 978-0674065857.
  65. ↑ O'Keefe, J.; Dostrovsky, J. (1971). "The hippocampus as a spatial map. Preliminary evidence from unit activity in the freely-moving rat". Brain Research. 34 (1): 171–175. doi:10.1016/0006-8993(71)90358-1.
  66. ↑ Hafting, T.; Fyhn, M.; Molden, S.; Moser, M. B.; Moser, E. I. (2005). "Microstructure of a spatial map in the entorhinal cortex". Nature. 436 (7052): 801–806. doi:10.1038/nature03721.
  67. ↑ MacDonald, C. J.; Lepage, K. Q.; Eden, U. T.; Eichenbaum, H. (2011). "Hippocampal "time cells" bridge the gap in memory for discontiguous events". Neuron. 71 (4): 737–749. doi:10.1016/j.neuron.2011.07.012.
  68. ↑ Kraus, B. J.; Robinson, R. J.; White, J. A.; Eichenbaum, H.; Hasselmo, M. E. (2013). "Hippocampal "time cells": time versus path integration". Neuron. 78 (6): 1090–1101. doi:10.1016/j.neuron.2013.04.015.
  69. ↑ Behrens, T. E. J.; Muller, T. H.; Whittington, J. C. R.; Mark, S.; Baram, A. B.; Stachenfeld, K. L.; Kurth-Nelson, Z. (2018). "What is a cognitive map? Organizing knowledge for flexible behavior". Neuron. 100 (2): 490–509. doi:10.1016/j.neuron.2018.10.002.
  70. ↑ Constantinescu, A. O.; O'Reilly, J. X.; Behrens, T. E. J. (2016). "Organizing conceptual knowledge in humans with a gridlike code". Science. 352 (6292): 1464–1468. doi:10.1126/science.aaf0941.
  71. ↑ Doeller, C. F.; Barry, C.; Burgess, N. (2010). "Evidence for grid cells in a human memory network". Nature. 463 (7281): 657–661. doi:10.1038/nature08704.
  72. ↑ Reichenbach, Hans (1956). The Direction of Time. University of California Press.
  73. ↑ Price, Huw (1996). Time's Arrow and Archimedes' Point. Oxford University Press.
  74. ↑ Tooley, Michael (1990). "Causation: Reductionism Versus Realism". Philosophy and Phenomenological Research. 50: 215–236.
  75. ↑ Albert, David Z. (2000). Time and Chance. Harvard University Press.
  76. ↑ Dainton, Barry (2010). Time and Space (2nd ed.). McGill-Queen's University Press.
  77. ↑ Hoefer, Carl (2016). "Causal Determinism". In Zalta, Edward N. (ed.). The Stanford Encyclopedia of Philosophy. Stanford University.
  78. ↑ Hume, David (1748). An Enquiry Concerning Human Understanding.
  79. ↑ Penrose, Roger (2004). The Road to Reality. Jonathan Cape. pp. 387–422.
  80. ↑ Heisenberg, Werner (1958). Physics and Philosophy. Harper & Row.
  81. ↑ Earman, John (2002). "Recent Work on Time Travel". Time, Reality and Experience. Cambridge University Press.
  82. ↑ Carl Hempel, Aspects of Scientific Explanation, Free Press, 1965.
  83. ↑ Salmon, Wesley C., Four Decades of Scientific Explanation, University of Pittsburgh Press, 1989.
</