יעקב שבתאי

סופר ישראלי

יעקב שבתאי
צילום של יעקב שבתאי שנלקח, לפי עדותו, ביום האחרון של כינוס "השומריה" בהר כרמל ב-17 ביולי 1949, על ידי צלם עיתונות זר
צילום של יעקב שבתאי שנלקח, לפי עדותו, ביום האחרון של כינוס "השומריה" בהר כרמל ב-17 ביולי 1949, על ידי צלם עיתונות זר
לידה 8 במרץ 1934
תל-אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 באוגוסט 1981 (בגיל 47)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות "זכרון דברים", "סוף דבר", "אוכלים", "שיר ההד", "לפנות ערב"
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת פעילות 1955–1981 (כ־26 שנים)
עיסוק סופר, מחזאי, פזמונאי
ילדים חמוטל שבתאי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ברנשטיין (1978) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יעקב (יענקל'ה) שבתאי (כ"א באדר ה'תרצ"ד, 8 במרץ 1934 – ה' באב ה'תשמ"א, 4 באוגוסט 1981) היה סופר עברי, מחזאי, פזמונאי, תסריטאי ומתרגם, הנחשב כיום לאחד הנטורליסטים החשובים ביותר של הספרות העברית. ארכיונו מופקד במכון גנזים אזר בבית אריאלה בתל אביב[1].

ביוגרפיה

לוחית זיכרון על ביתו של יעקב שבתאי ברח' לוריא 1 בתל אביב

שבתאי נולד וגדל במעונות עובדים בתל אביב, להורים ממעמד הפועלים יוצאי פולין. בנעוריו היה חבר תנועת "השומר הצעיר". שירת בנח"ל ואחרי שחרורו בשנת 1955 עבר לקיבוץ מרחביה, שם כתב פזמונים ועסק בחקלאות. לפרסומו הראשון זכה ב-1964 כשזכה בשני פרסים לכתיבת מחזות.[2] עשר שנים חי במרחביה ובשנת 1966 חזר לתל אביב והחל לשקוד על כתיבת ספרים ומחזות. ב-1969 זכה בפרס מטעם כתב העת "קשת" על הסיפור הקצר "הדוד פרץ ממריא",[3] שב-1972 יצא לאור בקובץ סיפורים קצרים שעל שמו נקרא. הסיפור הוסרט לסרט טלוויזיה בידי מיכל בת-אדם, עבור הטלוויזיה הישראלית ב-1993.[4] ב-1970 תרגם לעברית את הסרט "ניקי כלב הפרא".

עיקר פרסומו בא לו מהרומנים "זיכרון דברים" (1977) ו"סוף דבר" (1984). ספרים אלו מתאפיינים במשפטים ארוכים ומורכבים, ובהתמודדות בלתי פוסקת עם תחושת הקץ וחוויית המוות המתקרב של הדמויות. ברומנים אלה נעשה שימוש מתמיד בנקודת תצפית משולבת. הספר "זיכרון דברים" (שאף עובד לקולנוע שנים לאחר שראה אור) מתאר את חייהן של שלוש דמויות, על רקע קשרי המשפחה שלהן ועל רקע תל אביב, ההולכת ומשתנה. "סוף דבר" הוצא לאור רק אחרי מותו של שבתאי, והוא מתאר את מאיר, מהנדס תל אביבי בשנות הארבעים לחייו, המתמודד עם ההכרה הפתאומית בדבר מותו המתקרב. שני הרומנים הללו נחשבים ליצירות מופת של הספרות העברית.

שבתאי התפרסם גם הודות למחזות שכתב שהוצגו בתיאטרון הבימה: "כתר בראש" על ימיו האחרונים של דוד המלך ו"נמר חברבורות" על אדם שמגיע בשנות העשרים מפורטוגל לתל אביב עם חלום להקים בה קרקס. הוא פרסם גם ספר ילדים בשם "המסע המופלא של הקרפד" (1967), הבנוי כמחזה אלגורי בחרוזים.[5]

נודעו גם פזמוניו, בהם "השיר על שרה אהרונסון", "אהובתי שלי לבנת צוואר", "לפנות ערב" ("בין ברושים"), "עם רדת יום", "שיר הכרם" "קנקן תירוש" ו"הרחק בלילה". בין שיריו היה גם "שיר ההד", שביצע אריק לביא ב-1958, המקביל מקומות בארץ ישראל התנ"כית לתחושות ורגשות.

שבתאי תרגם שירים מצרפתית ומיידיש. עם תרגומיו המוכרים נמנים "אם נדע לאהוב", "הגבירה בחום", "עץ תפוח", "בואי רוח"[6][7] ו"בדומיה".

שבתאי כתב את התמלילים העבריים לאלבומים הבאים:

  • "בדרך מערבה - שירי עם אמריקאים - בעקבות המתיישבים בארצות הברית" (1974), ביניהם השיר "בסימטת התותים"
  • "הים - משיריו של המלחין והזמר הברזילאי דוריוואל קאימי" (1975), ביניהם "מרש הדייגים"
  • "פרברים טרופיקל" (1981), ביניהם "מתוק התפוח"

בשנת 1974 כתב שבתאי את תסריט הסרט "עיניים גדולות" (בשיתוף עם אורי זוהר ששיחק בתפקיד ראשי של מאמן הכדורסל בני פורמן). לצד זוהר שיחקו בסרט אריק איינשטיין, צבי שיסל ושתי נשותיהם של זוהר ואיינשטיין, אליה שוסטר וסימה אליהו.

לקראת הבחירות לכנסת העשירית ביוני 1981, מפלגת "התחיה" הימנית השתמשה, ללא אישורו, בתמונת נעורים שלו כסמלה בכרזות ופרסומות שלה. התמונה, לפי עדותו, צולמה ביום האחרון של כינוס "השומריה" בהר כרמל ב-17 ביולי 1949, על ידי צלם עיתונות זר.[8] הצילום שימש אחר כך בפרסומים שונים, כולל תקליט "שירי תנועות הנוער" ו"אלבום העשור" למדינת ישראל.[8] שבתאי פנה למפלגה וביקש שתחדול משימוש בתמונתו. למרות זאת בבחירות הבאות ב-1984 שוב השתמשה "התחיה" בצילום, למרות הבטחה לא להשתמש בו.[9] רק לאחר פנייה של אלמנתו ותלונה לוועדת הבחירות, "התחיה" הסכימה להחליף את הצילום.[10]

ב-4 באוגוסט 1981 לקה שבתאי בהתקף לב. בניידת הטיפול הנמרץ שהוזעקה לביתו היה ד"ר סטפן לנדס. הוא עלה לבית ופיקח על העברתו של שבתאי לניידת. במבוא הבית קיבל לנדס החלטה רפואית, ובו במקום ביצע ניתוח חירום, פתח את חזהו של שבתאי ועיסה את לבו. שבתאי הובהל לבית החולים, אך ליבו לא עמד בכך והוא נפטר באותו לילה, בן 47 במותו.[11]

שבתאי נקבר בבית עלמין הדרום בחולון.[12]

הנצחה

רחוב על שמו בתל אביב נקבע ב-1999.

ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דואר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, בהם יעקב שבתאי, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית גליה לרך עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה הופיע אף הוא על הבול עצמו.[13]

חיים אישיים

היה נשוי לעדנה שבתאי (בנעוריה עדנה הנגבי), מחברת הספר "והרי את", ולהם שתי בנות: הד"ר חמוטל שבתאי (רופאה פסיכיאטרית וסופרת)[14] ואורלי פוקס-שבתאי (פסיכולוגית קלינית).[15] בנוסף היה בקשר רומנטי עם דליה גוטמן, שילדה לו בת, נועה.[16] אחיו הוא המשורר אהרן שבתאי ואחייניתו היא המשוררת ננו שבתאי. לשבתאי אח צעיר נוסף, יואל (תו), נגן עוגב וצייר, שהתגורר שנים רבות בדרום צרפת, ונפטר שם.[17]

בשנת 2014 הוקרן בפסטיבל דוקאביב סרטה של בתו נועה שבתאי, "אבא שלי יעקב שבתאי".[18]

ספריו

זכרון דברים

רומן על רקע תל אביב של שנות השבעים שיצא לאור בשנת 1977, המתאר סדרה ארוכה של דמויות, הקשורות זו בזו בקשרי משפחה וקשרי היכרות אחרים. נחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית. ב-1995 עובד לקולנוע בבימויו של עמוס גיתאי.

סוף דבר

הרומן השני מאת יעקב שבתאי שיצא לאור ב-1984, שלוש שנים לאחר מות מחברו, שטרם הספיק להשלימו. את הכתיבה השלימו אלמנתו עדנה והעורך דן מירון בהסתמך על טיוטות ששבתאי הותיר בעיזבונו. הספר נחשב, לצד קודמו "זיכרון דברים", לאחת מיצירות המופת של הספרות העברית המודרנית.

מחזות

כרזה עבור המחזה "המסע אל ארץ התוף" (1970) בביצוע תיאטרון החאן הירושלמי.

נמר חברבורות

קומדיה אבסורדית על פינק החולם להקים קרקס על חולות תל אביב. המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1974 בבימויו של עודד קוטלר עם יוסי ידין בתפקיד הראשי, ושנית בתיאטרון הבימה ב-1985 בבימויו של חנן שניר ובעיבודם של חנן שניר ועדנה שבתאי.[19] נוסח זה הועלה שוב בהבימה ב-2006. הנוסח הראשון מופיע בקובץ המחזות נמר חברבורות ואחרים (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) והנוסח השני יצא לאור בספר נפרד, גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1985).

הנבחרים

בעקבות "האכארנים" של אריסטופאנס. המחזה הועלה בתיאטרון חיפה במרץ 1976 בבימויו של עודד קוטלר, בתפקיד הראשי אורי זוהר ועם אמנון מסקין, מכרם ח'ורי ושמוליק קלדרון. המחזה מופיע בקובץ המחזות נמר חברבורות ואחרים.

ברקיע השביעי

רביו בעקבות "המעגל" של ארתור שניצלר. המחזה הועלה במסגרת פסטיבל עכו בבימויו של ישראל גוריון עם מוזיקה מאת שלמה גרוניך. המחזה מופיע בקובץ המחזות נמר חברבורות ואחרים.

חיי קאליגולה

המחזה מופיע בקובץ המחזות נמר חברבורות ואחרים.

דון ז'ואן ושיפל חברו

המחזה, קומדיה תל אביבית המתרחשת במגרש למכירת מכוניות משומשות, הוצג בתיאטרון חיפה בשנת 1977 בבימויו של עודד קוטלר ומופיע בקובץ המחזות נמר חברבורות ואחרים.[20]

בהצגה שיחקו: מרדכי בן זאב, איריס ברנע, קלמן גולדשמידט, אייל גפן, אילן דר, שמואל וולף, עזרא כפרי, מוני מושונוב, נתן מייזלר וטליה שפירא.[21]

כתר בראש

מחזה על ימיו האחרונים של דוד המלך. המחזה עוסק במאבק הירושה, כאשר בת שבע ונתן טוענים שדוד הבטיח כי ימליך את שלמה, אך אביתר הכהן ושר הצבא יואב תומכים באדוניה, בעוד דוד עצמו מסרב להכיר בכך שזמן כהונתו כמלך עומד להסתיים. המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנים 1969–1970 בבימויו של שמואל בונים ובכיכובם של אבנר חזקיהו ודבורה קידר. מופיע בקובץ המחזות כתר בראש ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995).

אוכלים

קומדיה סאטירית המבוססת על הסיפור המקראי של גזל כרם נבות על ידי אחאב (ספר מלכים); המחזה הועלה בתיאטרון החאן ב-1979 בבימויו של אילן רונן עם עליזה רוזן וששון גבאי בתפקידים הראשיים, בתיאטרון גשר ב-1999, שוב בתיאטרון החאן ב-2011 בבימויו של מיכאל גורביץ' עם תפאורה הכוללת תמונה גדולה של מתחם הולילנד בירושלים, ובתיאטרון הבימה בבימויו של נתן דטנר ב-2024.[22] המחזה מופיע בקובץ המחזות כתר בראש ואחרים.

מעשה ירושלמי

מחזה שטרם הוצג בתיאטרון מקצועי המבוסס על אגדה יהודית מהמאה השתים עשרה. המחזה מספר על דיהון בן שלמון, בנו של סוחר יהודי מירושלים שלאחר טביעת ספינתו מגיע באורח פלא לארץ השדים, ושם הוא נושא לאישה את לילית, בתו של אשמדאי. חלקים מהמחזה הועלו במסגרת ההצגה שדים של תיאטרון בית הלל באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2009. מופיע בקובץ המחזות כתר בראש ואחרים.

המאנדראגולה

עיבוד חופשי לקומדיה "לה מנדראגולה" מאת ניקולו מקיאוולי אשר הועלה בתיאטרון חיפה ב-1971 בבימויו של מייקל אלפרדס והועלה שוב בתיאטרון בית ליסין ב-2011. המחזה מופיע בקובץ המחזות כתר בראש ואחרים.

מתום פרשת חייו של הנס וואלדמאר

מחזה הראשון של שבתאי אשר נכתב ב-1963 ועוסק בישראלי יליד גרמניה הבא לבקש את ירושת משפחתו 11 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. על אף שלא הושלם מעולם, המחזה הוגש למועצה לתרבות ולאמנות וזכה בפרס הראשון בפברואר 1964. המחזה מופיע בגרסתו הלא גמורה בקובץ המחזות כתר בראש ואחרים.

מחזות שתרגם

רשימת כתבים

  • המסע המופלא של הקרפד (תל אביב: ספרית פועלים, 1965) – ספר ילדים
  • הדוד פרץ ממריא (תל אביב: ספרית פועלים, 1972) – קובץ סיפורים
  • עיניים גדולות (עם אורי זוהר, 1974) – תסריט
  • זיכרון דברים (תל אביב: ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1977) – רומן
  • סוף דבר (תל אביב: ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1984) – רומן
  • שירי הזמר (תל אביב: זמורה ביתן, 1992) – קובץ שירים
  • נמר חברבורות ואחרים (תל אביב: ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1995) – קובץ מחזות
  • כתר בראש ואחרים (תל אביב: ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1995) – קובץ מחזות
  • קרקס בתל אביב (תל אביב: הספרייה הקטנה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 2006) – קובץ סיפורים

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ שבתאי, יעקב, מס. בעל ארכיון 765, באתר מכון גנזים ע"ש אשר ברש
  2. ↑ יעקב שבתאי זכה בשתי תחרויות למחזה מקורי, דבר, 20 במרץ 1964
  3. ↑ יעקב שבתאי זכה בפרס "קשת" בעד הסיפור הקצר, על המשמר, 15 בינואר 1969
  4. ↑ ג. עיטור, הדוד פרץ ממריא בקרוב, חדשות, 7 באפריל 1993
  5. ↑ אלי שי, ספרים - עוד קרפדנו חי - "המסע המופלא של הקרפד", יעקב שבתאי, איורים דני קרוון, זמורה־ביתן, כל העיר, 3 באוקטובר 1990
  6. ↑ בואי רוח, באתר שירונט
  7. ↑ ליאור ייני בואי רוח, באתר יוטיוב
  8. 1 2 נחום ברנע, גניבה ספרותית, דבר, 5 ביוני 1981
  9. ↑ התחיה ויעקב שבתאי: איזה אנשים, כותרת ראשית, 27 ביוני 1984
  10. ↑ נילי שחק־בופמן, תגובה - "חידלו להשתמש בדמותו" - עם עדנה שבתאי, אלמנת הסופר יעקב שבתאי, על המשך השימוש בתמונת בעלה בתעמולת התחיה, חדשות, 27 ביוני 1984
    מנוחה ליעקב שבתאי, מעריב, 29 ביוני 1984
    תחית הסמל - בעקבות פניית השופט בך, וכדי למנוע עוגמת נפש ממשפחת הסופר יעקב שבתאי ז"ל, החליט מטה הבחירות של תנועת התחיה, שלא להשתמש בדיוקנו של שבתאי (הנושא את הדגל) בסמל התנועה. המטה פנה לחברת הפרסום למצוא פתרון אחר לסמל המזהה של התנועה, תוך שמירת אופיו של הסמל הקיים. ממטה התחיה אמרו: "ההחלטה התקבלה בהבנה ובכאב", חדשות, 25 ביוני 1984
  11. ↑ אלישע פורת, הדבר גובל בשערורייה, ייסוריו של יעקב שבתאי כסופר מתחיל, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2011
  12. ↑ יעקב שבתאי באתר GRAVEZ
  13. ↑ אתר התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
  14. ↑ מאיה פלדמן, "אבא רצה להיות פרה קדושה", באתר ynet, 7 באוגוסט 2006
  15. ↑ יוסי קליין, שובו של הפליק בטוסיק, באתר הארץ, 14 ביולי 2004
  16. ↑ אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, אני נועה, בתו מחוץ לנישואים של הסופר יעקב שבתאי, וזה הסיפור שלי, באתר הארץ, 1 במאי 2014
  17. ↑ אהרן שבתאי מספר על פטירתו של האח יואל בשיר "יואל"; אתר למנויים בלבד אהרן שבתאי, שירים | בְּכָל יוֹם הָעוֹלָם בּוֹכֶה עַל מוֹצַרְט, באתר הארץ, 27 באפריל 2021
  18. ↑ ״אבא שלי יעקב שבתאי״ באתר דוקאביב
    אתר למנויים בלבד מורן שריר, ניסיון רטרואקטיבי ליצור אבא, באתר הארץ, 19 במאי 2014
  19. ↑ ישראל המאירי, נמר חברבורות / יעקב שבתאי, ארכיון התיאטרון הישראלי, אוניברסיטת תל אביב
  20. ↑ "דון ז'ואן חוזר", תיאטרון 33, עמ' 72-40.
  21. ↑ Page 34 Advertisements Column 1, מעריב, 9 ביוני 1977
  22. ↑ אתר למנויים בלבד טליה בנון צור, "'אוכלים' זה מחזה על שרה וביבי'? תראו ותשפטו. זה לא נכתב עליהם", באתר הארץ, 23 בדצמבר 2024
  23. ↑ אתר למנויים בלבד גפי אמיר, גם לסופר מפורסם מותר למות בפרטיותו, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2019
  24. ↑ אתר למנויים בלבד שני ליטמן, עדנה שבתאי מספרת על חייה לצדו של יעקב שבתאי, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2019
  25. ↑ אתר למנויים בלבד אמיר אוריין, הופעת "עולם ללא אשמים" היא מאורע חשוב, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2021
  26. ↑ אתר למנויים בלבד שירה סתיו, עידו בסוק טווה בשקדנות מרשימה את קורות חייו ויצירותיו של שבתאי, באתר הארץ, 2 באפריל 2023