כל ישראל ערבים זה בזה

"כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה" הוא ביטוי שטבעו חז"ל, ומובנו המקורי הוא שכל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו. לאחריות זו יש משמעות מוסרית וגם תוצאות הלכתיות מעשיות.

בעת החדשה רווח הביטוי במשמעות שונה, שלפיה כל יהודי אחראי על שלומו ורווחתו של חברו.

מקור הביטוי

המקור הקדום שנזכר כלל זה הוא מדרש ההלכה ב"ספרא",^[1] על הפסוק: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו",^[2] המצוטט גם בתלמוד:

אינו אומר איש באחיו אלא איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז, עמוד ב'

מובנו המקורי של הביטוי "כל ישראל ערבים זה בזה", פירושו הוא שכל יהודי אחראי גם על חובותיו וחטאיו של חברו. ולכל אחד ישנה אחריות על קיום המצוות של זולתו, ואדם אחד עלול אף להיענש בידי שמיים על חטאי חברו. המילה 'ערבים' היא מלשון "עָרֵב" - אדם שמתחייב לשלם את חובו של חברו, במקרה שהוא לא ישלם.

היקף הערבות

על פי המקרא (ספר דברים, פרק כ"ז, ספר יהושע, פרק ח') נצטוו בני ישראל בימי יהושע בן נון לעמוד בהר גריזים והר עיבל עם כניסתם לארץ, ולבצע טקס שבו התחייב העם לקיים סדרת מצוות. על פי חז"ל, התחייבות זו כללה אחריות של כל אחד גם על חטאי אחרים, ומאותה שעה נחשב עם ישראל כגוף אחד, שעשוי להיענש באופן קולקטיבי על חטאי היחיד.^[3]

הדוגמה לכך בתלמוד היא חטאו של עכן בן כרמי, שמעל בחרם שהטיל יהושע בן נון על העיר יריחו, וכתוצאה מכך נפלו חללים במלחמת העי. (ספר יהושע, פרק ז') מלבד התוצאה הקשה, המקרא גם מציין את החטא בלשון מכלילה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ... חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם...".

קיימת מחלוקת בין התנאים האם הערבות נאמרה רק על חטאים גלויים, שניתן היה לדעת עליהם, או גם על חטאים נסתרים.^[4] הדעה המקובלת היא שהערבות חלה רק על החטאים הגלויים, וגם עליהם אין עונש לזולת אלא אם כן היה בידו למחות, וייתכן שאילו היה מוחה - היו שומעים בקולו, והוא התרשל בחובתו ולא מחה.^[5]

משמעות מוסרית והלכתית

מלבד מה שעיקרון זה נוגע להלכה, לכלל זה ישנה גם משמעות על תפיסת היחיד את עצמו ואת אחריותו לזולת, כדברי המדרש:

שכל ישראל נקראו נפש אחת... ואם חטא אחד מהם - כולם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין!

— אוצר המדרשים, ילמדנו, עמ' 225.^[6]

וכך הגדיר כלל זה, הרב משה צבי נריה:

מטבע לשון זו היצוקה לנו מימי קדם - אין זו רק מימרה נאה בעלמא, רעיון של אגדה שיש עמו זירוז של מוסר. צא ובדוק במקורות ותמצא שזהו יסוד איתן ומוצק, בנין אב בהלכה, וממנו פינה לכמה גופי תורה. ולכשתדייק תשכח (=תמצא) שנעוץ כאן כל המערך הפנימי של משמרת התורה והמצווה ביחיד ובציבור.

— "צניף מלוכה", כפר הרואה תשנ"ה עמ' 56

הדבר בא לידי ביטוי בנוסח הווידוי. בספר חסידים כתב שהווידוי נתקן לאומרו בלשון רבים, "אשמנו, בגדנו" וכו', וכמו כן כל אחד מזכיר גם חטאים שלא עבר עליהם בעצמו, מפני שיש לו אחריות על חטאי הכלל, במקרה שלא מחה עליהם.^[7] לפיכך תושבי חוץ לארץ מתוודים גם על עבירות שייתכן לעבור עליהם רק בארץ ישראל, בגלל אחריותם על תושבי הארץ.^[8]

שימושים מאוחרים בביטוי

• הביטוי כמליצה והומור שחור, ולפיו הגויים מאשימים את כל היהודים בחטאיו של יחיד^[13] מופיע בשו"ת תרומת הדשן (המאה ה-15):

כשנפלה הדליקה תחילה בביתו של ישראל איכא (=יש) סכנה, כי משפט הנכרים כך היה, כי ימצאו אותו שיצאה הדליקה מביתו - משליכין אותו לתוך האש... ואם כן על ידי כך יש סכנה לשאר ישראל, כדרכם לומר: כל ישראל ערבים זה בזה.

— שו"ת תרומת הדשן סימן נח

• בעת החדשה משמש הביטוי בעיקר לציון סולידריות בין יהודים ואחריותו של כל יהודי לשלומו ורווחתו של חברו.^[14]. לרעיון זה שורשים ביהדות, כמו במצווה "לא תעמוד על דם רעך" ו"עזוב תעזוב עמו", וקיימים גם אזכורים קדומים של המשפט "כל ישראל ערבים" במובן זה.^[15]
• למאמר זה ניתנה גם פרשנות חסידית, לפיה "כל ישראל ערבים זה לזה" פירושו: מתוקים ונעימים זה לזה.^[16]

קישורים חיצוניים

• הערך "כל ישראל ערבים זה לזה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

הערות שוליים