מיכאיל שולוחוב

מיכאיל שולוחוב
Михаил Александрович Шолохов

לידה	11 במאי 1905 (יוליאני) קרוז'ילין, Don Host Oblast, האימפריה הרוסית
פטירה	21 בפברואר 1984 (בגיל 78) Vyoshenskaya, ברית המועצות
מקום קבורה	Vyoshenskaya
מדינה	האימפריה הרוסית
סוגה	סיפור סקטץ'
זרם ספרותי	ריאליזם סוציאליסטי
יצירות בולטות	Fate of a Man, The New Land, הדון השקט, Tales of the Don, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
שפות היצירה	רוסית
תקופת פעילות	1924–1984 (כ־60 שנה)
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
בן או בת זוג	Maria Petrovna Gromoslavskaia
ילדים	Mikhail Mikhailovich Sholokhov, Svetlana Mikhailovna Sholokhova, Aleksandr Sholokhov
פרסים והוקרה	פרס סטלין, דרגה 1 (1941) כוכב ידידות העמים (1964) מסדר סוחבאטאר מסדר קירילוס ומתודיוס (1973) מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין מסדר גאורגי דימיטרוב (1975) מדליה להנצחת 30 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 עיטור לנין (23 במאי 1955) עיטור לנין (23 בפברואר 1967) עיטור לנין (23 במאי 1980) עיטור לנין (22 במאי 1965) עיטור לנין (22 במאי 1975) מדליית הפטיש והמגל (23 בפברואר 1967) גיבור העמל הסוציאליסטי (23 במאי 1980) מדליה להנצחת 20 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 מדליית ותיק העמל גיבור העמל הסוציאליסטי (23 בפברואר 1967) עיטור מהפכת אוקטובר (2 ביולי 1971) עיטור לנין (31 בינואר 1939) מדליית הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945 פרס לנין (1960) עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה דרגה ראשונה (23 בספטמבר 1945) מדליית ההגנה על מוסקבה מדליית אלכסנדר פדייב (1972) פרס נובל לספרות (1965) מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945 מדליה על הגנת סטלינגרד מדליית הפטיש והמגל (23 במאי 1980)
חתימה

מיכאיל אלכסנדרוביץ' שוֹלוֹחוֹב (רוסית: Михаи́л Алекса́ндрович Шо́лохов) ‏ (24 במאי^[1]1905 - 21 בפברואר 1984) היה סופר רוסי סובייטי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1965.

חייו ויצירתו

שולוחוב נולד בכפר קרוז'ילין (Кружилин) שבטח שיפוטה של סטאניצה (עיירת קוזאקים) ויושנסקיה (Вёшенская), במחוז רוסטוב (Ростовская область) שברוסיה. אזור זה היה נחלתו של צבא הקוזקים של הדון. אביו, אלכסנדר מיכאילוביץ', שנמנה עם מעמד הביניים הנמוך, היה לסירוגין איכר, סוחר בקר וטוחן. אמו של שולוחוב נולדה למשפחת איכרים אוקראינית והייתה אלמנתו של קוזק. היא הייתה אנאלפביתית, אך למדה קרוא וכתוב כדי שתוכל להתכתב עם בנה. שולוחוב למד בבתי ספר אחדים עד 1918, כאשר התגייס לצד הבולשביקים במלחמת האזרחים ברוסיה. הוא היה בן 13 בסך הכל.

שולוחוב התחיל לכתוב בגיל 17. "סימן הלידה", סיפורו הראשון של שולוחוב, הופיע כשהיה בן 19. בשנת 1922 עבר למוסקבה כדי להיות לעיתונאי, אבל נאלץ להתפרנס בעבודת כפיים. הוא היה סוור, סתת ורואה חשבון משנת 1922 עד 1924, אבל השתתף באופן לא סדיר ב"סמינרים" לסופרים. יצירתו הראשונה שהופיעה בדפוס הייתה המאמר הסאטירי "מבחן" (1922).

בשנת 1924 חזר שולוחוב לוויושנסקאיה והתמסר באופן בלעדי לכתיבה. באותה שנה נשא לאישה את מריה פטרובנה גרומוסלבסקיה; נולדו להם שתי בנות ושני בנים.

ספרו הראשון, "סיפורים מן הדון", כרך סיפורים על הקוזקים של מחוז הולדתו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים של רוסיה, יצא לאור בשנת 1926. באותה שנה החל שולוחוב לכתוב את "הדון השקט", שנכתב במשך ארבע-עשרה שנים (1926 - 1940) וזיכה אותו בפרס סטלין. "הדון השקט" היה לספר הנקרא ביותר בסיפורת הסובייטית, הועלה על נס כדוגמה איתנה לריאליזם סוציאליסטי. הספר זיכה אותו בפרס נובל לספרות לשנת 1965.

"קרקע בתולה", שזיכה אותו בפרס לנין, נכתב במשך 28 שנים. הוא כולל שני חלקים: "זרעי המחר" (1932) ו"קציר הדון" (1960), ומשקף את החיים בשנות העבודה השיתופית באזור הדון. הסיפור הקצר "גורלו של אדם" (1957) והרומן הבלתי גמור שלו, "הם לחמו למען ארצם" עוסקים במלחמה הפטריוטית הגדולה (מלחמת העולם השנייה). שני הסיפורים האלה נהפכו לסרטים.

בשנות מלחמת העולם השנייה כתב שולוחוב על המלחמה וההרס בכתבי עת שונים.

כל כתביו הוצאו לאור בשמונה כרכים בין השנים 1956 ל-1960.

פעילויות מפלגתיות ומדיניות

שולוחוב הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בשנת 1932, ובשנת 1937 נבחר לסובייט העליון. בשנת 1959 נלווה אל ראש הממשלה הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב במסע לאירופה ולארצות הברית. הוא היה לחבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בשנת 1961, התמנה לאקדמיה למדעים של ברית המועצות בשנת 1939 והיה חבר בסובייט העליון. פעמיים ניתן לו אות "גיבור העבודה הסוציאליסטית" ובהמשך היה לסגן הנשיא של אגודת הסופרים הסובייטיים.

בשנת 1966 נאם בוועידה ב-23 של המפלגה הקומוניסטית וקרא להחמרה בעונשם של הסופרים הדיסידנטים אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל, אשר פרסמו מחוץ לברית המועצות מאמרי ביקורת על המשטר הסובייטי. על נאום זה ספג ביקורת במערב.

ביקורת והאשמות בהעתקה

עוד בשנות ה-20 הועלו דעות אודות העתקת הספר "הדון השקט", וכי למעשה היצירה נכתבה על ידי מישהו אחר, שנהרג או נפטר במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. בשנת 1929 בהנחיית יוסיף סטלין הוקמה ועדה לבדיקת הנושא. מסקנות הוועדה היו ששולוחוב אכן חיבר את הספר.

בנוסף לביקורת על נאמנותו למשטר הסובייטי, אלכסנדר סולז'ניצין וסופרים דיסידנטים אחרים האשימו את שולוחוב בפלגיאט בספרו "הדון השקט". הראיות היו נסיבתיות ברובן: גילו הצעיר של שולוחוב בזמן חיבור הספר ובעיקר, הפער האיכותי לכאורה בין יצירת המופת הזאת לבין שאר כתביו. מה שסיבך עוד את המצב היה אי-יכולתו של שולוחוב להציג אי-אילו טיוטות של ה"דון השקט", בטענה, שהן הושמדו על ידי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה. מחקר השוואתי ממוחשב משנת 1984 של חוקר השפות הסלאביות הנורווגי גייר קייטסא (Geir Kjetsaa), הוכיח לכאורה ששולוחוב הוא אכן מחברו של "הדון", אך גם מחקר זה ספג ביקורת בטענה שהניתוח הממוחשב לא היה מהימן. בשנת 1987 התגלו כמה אלפי דפים של רשימות וטיוטות של היצירה ואמיתותם נבדקה והוכחה. כיום הונחו פקסימיליות בספרייה הממשלתית.

גלריה

• 
  אנדרטה למיכאיל שולוחוב במרכז מוסקבה
• 
  אנדרטה למיכאיל שולוחוב במוסקבה
• 
  אנדרטה למיכאיל שולוחוב ברוסטוב על הדון

ספריו בעברית

• גורלו של אדם , תרגום - ש’ מנדל, מדע וחיים, תל אביב, 1958.
• הדון השקט , רומאן, עברית - אברהם שלונסקי, ספרית פועלים, מרחביה, 1959.
• קרקע בתולה, רומאן, עברית - א’ שלונסקי, מרחביה, 1961.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיכאיל שולוחוב בוויקישיתוף

• מבחר מיצירותיו של שולוחוב (ברוסית)
• מיכאיל שולוחוב, באתר פרס נובל (באנגלית)
• "למה לא ניתן לסיים לקרוא את הספר הדון השקט" מתוך הפודקאסט 'עושים רוח'
• אלי אשד, מיכאיל שולוחוב: נהר הדון שוב אינו שקט
• אלי אשד, זאב בר סלע: המשך פרשת הדון השקט
• מאה שנות שולוחוב
• מיכאיל שולוחוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מיכאיל שולוחוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מיכאיל אלכסנדרוביץ' שולוחוב (1905-1984), דף שער בספרייה הלאומית

• מיכאיל שולוחוב, ברשת החברתית Goodreads
• מיכאיל שולוחוב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מיכאיל שולוחוב, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024) • קרסנהורקאי (2025)