ספרות אירית

מספר סופרים אירים בולטים. בכיוון השעון מצד שמאל למעלה: ג'ונתן סוויפט; ו. ב. ייטס; אוסקר ויילד; ג'יימס ג'ויס; קולם טובין; שיימוס היני; סמואל בקט; ג. ב. שו

ספרות אירית (באירית: Litríocht na hÉireann; באנגלית: Irish literature; בלטינית אינסולארית: Litteratura Hibernica) היא גוף היצירה הספרותי שנכתב על ידי סופרים מהאי אירלנד, בשפות אירית, אנגלית, ולטינית אינסולארית (לטינית של האיים הבריטיים). הספרות האירית נחשבת לאחת המסורות הספרותיות העשירות והוותיקות באירופה, והיא מתאפיינת בדו-קיום מורכב בין שתי מסורות מרכזיות – המסורת הגאלית (אירית) והמסורת האנגלו-אירית – אשר לטענת חלק מהחוקרים, לא ניתן להבין את האחת ללא השנייה.[1]

המושג "איריות" בספרות הוא נזיל וכולל קריטריונים של לידה באי, תושבות ממושכת או זהות תרבותית. לאורך ההיסטוריה, הספרות שימשה כ"מרחב וירטואלי" עבור עם שחווה נישול פוליטי (כלומר, כיבוש אנגלי), כשהיא מאפשרת הקרנה של ערכי עבר ושאיפות לעתיד.[2]

ראשית הכתב והמסורת האוראלית (עד שנת 800)

ראשית הספרות באירלנד נעוצה במעבר ממערכת סימנים חקוקה באבן, האוגם (Ogam), לאוריינות נוצרית-לטינית. כתובות האוגם הקדומות ביותר מתוארכות למאה ה-4 וה-5 לספירה וכוללות בעיקר שמות פרטיים וייחוסים משפחתיים.[3] עם הגעת הנצרות, ובמיוחד עם פעילותו של פטריק הקדוש, החלה להתפתח כתיבה דתית ענפה בלטינית אינסולארית. מנזרים כגון קלונמכנויז ובנגור הפכו למרכזי למידה שבהם נכתבו דרשות, פיוטים וטקסטים דתיים.[4]

כבר במאה ה-7 שלטה הכנסייה באמנות הדרשה (הומילטיקה) בשפה האירית, כפי שמעידה "דרשת קמברה" (Cambrai Homily). בתקופה זו חל גם מעבר במבנה השירה משירה אליטרטיבית (Roscad) למבנים הברתיים קלאסיים (Nua-chrotha).[5]

ספרות ימי הביניים (800–1200)

תקופת ימי הביניים באירלנד, ובפרט המאות ה-9 עד ה-12, נחשבת לאחד הפרקים המרתקים והפוריים ביותר בתולדות הספרות האירופית. תקופה זו, המוגדרת מבחינה לשונית כעידן האירית התיכונה (Middle Irish), מתאפיינת בדו-קיום מורכב בין מסורות עבר לבין השפעות חיצוניות דרמטיות – החל מהפשיטות הוויקינגיות ועד להגעה הנורמנית.[6] הספרות בתקופה זו אינה רק כלי בידורי, אלא מרחב וירטואלי שבו עם שחווה שינויים פוליטיים ודתיים עמוקים מעצב מחדש את זהותו דרך דיאלוג מתמיד עם העבר המיתי וההיסטוריה הלאומית.[7]

המסורת הכתובה וכתבי היד הגדולים (The Great Books)

הספרות של תקופה זו הגיעה לידינו בזכות פעילות ענפה של העתקה ושימור בכתבי יד (קודקסים) גדולים, שנוצרו ברובם במרכזים כנסייתיים אך עברו בהדרגה לידי משפחות מלומדות חילוניות.

לבּוֹר נא ה-אוּידְרֶה (Lebor na hUidre)

כתב היד הידוע כ"ספר הפרה החומה", שנכתב במנזר קלונמכנויז (Clonmacnoise) בסביבות שנת 1100, הוא הקודקס העתיק ביותר הקיים הכולל טקסטים בשפה האירית.[8] אחד מכותביו המרכזיים היה המלומד מאל מוירה מאק קלכיר (Máel Muire mac Célechair), שנהרג בשנת 1106. הספר מכיל גרסאות מוקדמות של האפוס הגדול "הפשיטה על בקר קולי", סיפורי מסע מיתיים (Immrama) וטקסטים דתיים, ומהווה עדות חיה לשימור המסורת האוראלית בפורמט כתוב.[9]

בארץ של מים שקטים, ארץ של ורדים, / עומדת עירו היפה של קייראן הקדוש, / ולוחמי ארין בדורותיהם המפורסמים / נמים שם את שנתם. / שם תחת צלע הגבעה הטלולה נמים האצילים ביותר / משבט קון...

— שיר זה, המתאר את המנזר המרכזי שבו נכתב "ספר הפרה החומה", משקף את השילוב בין הערצת העבר המיתי לבין הקדושה הנוצרית.[10]

ספר ליינסטר (Book of Leinster)

נכתב בסביבות שנת 1160, כתב יד זה מייצג את "שיא פריחתם של אנשי הכנסייה המלומדים של אירלנד הישנה" לפני הרפורמות הגדולות.[8] הוא כולל אוספים עצומים של גנאלוגיות, רשימות מלכים, וגרסה מעובדת ואמנותית יותר של מחזור הגיבורים של אולסטר. הכותבים, ובראשם אֶד מאק קְרימְתַ'אן, ראו עצמם לא רק כמעתיקים אלא כפרשנים ויוצרים המציבים נרטיבים זה לצד זה כדי ליצור הקשרים חדשים.[11]

ספר הפלישות (Lebor Gabála Érenn) וההיסטוריה הסינתטית

אחד המפעלים הספרותיים המשמעותיים ביותר בתקופה זו היה יצירת "היסטוריה סינתטית" עבור העם האירי. היצירה המרכזית בהקשר זה היא "לבּוֹר גַבַּאלָה אֶרֶן" (ספר הפלישות של אירלנד).

באשר לשת, אחד משלושת בני אדם [אשר היו לו צאצאים], ממנו יצאו אנשי העולם כולו: / נח בן למך בן מתושלח בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם. / שכן נח הוא האדם השני, אליו מיוחסים אנשי העולם כולו. / שכן המבול הטביע את כל זרע אדם, מלבד נח עם שלושת בניו, שם, חם ויפת.

— קטע מתוך "ספר הפלישות" הממחיש את הניסיון של המלומדים האירים בימי הביניים לקשור את מוצאם של תושבי אירלנד לסדר העולמי הנוצרי ולשושלת בניו של נח.[12]

הספר מנסה למקם את אירלנד בתוך הכרונולוגיה העולמית והמקראית, תוך יצירת הקבלה מפורשת בין ההיסטוריה של הגיאדיל (האירים) לבין סיפור בני ישראל בספר שמות.[13] לפי נרטיב זה, אירלנד נכבשה בסדרה של גלי פלישות (של קסייר, פארתולון, נמד, הפיר בולג והטואטה דה דנאן), כאשר השיא הוא פלישתם של בני מיל (בני ישראל של המערב). המחברים השתמשו בטקסטים לטיניים מוקדמים (כגון אלו של אורוסיוס ואיזידורוס מסביליה) כדי להעניק לגיטימציה היסטורית לשושלות המלוכה של זמנם.[14]

מחזור אולסטר והאפוס הלאומי: ה-טָיין (Táin Bó Cúailnge)

האפוס "הפשיטה על בקר קולי" (Táin Bó Cúailnge) עומד במרכז מחזור הגיבורים של אולסטר והוא נחשב ל"איליאדה האירית".[15]

היו לי חמישה-עשר מאות שכירי חרב מלכותיים של בני זרים... וכמספר הזה מבני החופשיים של הארץ... / כך היה אבי שהעניק לי את אחד מחמשת המחוזות של ארין... / איש לא יביא עליך בושה או צער או שיגעון, / שאין לי זכות לפיצוי עבורם כפי שיש לך, / אלא שלי הפיצוי שייך... שכן גבר התלוי בתמיכת אישה הוא מה שאתה.

— הדיאלוג המפורסם הידוע כ"שיחת הכרית" פותח את האפוס ומציג את מעמדה הייחודי של האישה באירלנד של ימי הביניים, השומרת על רכושה וזכויותיה בנפרד מבעלה.[16]

עלילה ודמויות מרכזיות

הסיפור עוסק במלחמה שפתחה מייב, מלכת קונכט, נגד אולסטר, במטרה לגנוב את השור החום המפורסם של קולי. האפוס מציג את דמותו של קוכוליין (Cúchulainn), הגיבור הצעיר המגן לבדו על גבולות אולסטר בזמן שחבריו מוטלים במצב של "חבלי לידה" (Cess Noínden) כתוצאה מקללה עתיקה.[17] היצירה משופעת בתיאורי קרבות עזים, נאמנות קרועה (כגון הקרב הטראגי בין קוכוליין לאחיו החורג פרדיאד), וסממנים מיתיים של אלות המלחמה (כמו המוריגן).[18]

מבנה וסגנון (פרוזימטרום)

ה-טָיין נכתב בסגנון ה"פרוזימטרי" (Prosimetrum) – שילוב של פרוזה סיפורית עם קטעי שירה (Roscad). הפרוזה משמשת לתיאור הפעולה וההיסטוריה, בעוד השירה מופיעה ברגעי שיא רגשיים או בנבואות, כפי שניתן לראות בנבואת הנביאה פדלם (Fedelm) בתחילת המסע.[19]

רואה אני את האיש הנאצל בקרב; / פצוע עורו הלבן; / על מצחו זורח אור הגיבור; / מושב הניצחון בפניו! / ... / הוא יפרוש את כל צבאכם לשניים, / עד אשר ימיט עליכם חורבן מוחלט. / את כל ראשיכם תותירו אצלו. / פדלם הנביאה אינה מסתירה זאת!

— פתיח האפוס "הפשיטה על בקר קולי", הנביאה פדלם חוזה את החורבן שימיט קוכוליין על צבאותיה של המלכה מייב. זהו אחד הקטעים המפורסמים ביותר המדגימים את השימוש בשירה מנבאת בתוך נרטיב פרוזאי[20]

עלילות הנעורים של קוכוליין

חלק חשוב באפוס, המכונה "עלילות הנעורים" (Macgnímrada), משמש כהסבר לדמותו העל-אנושית של הגיבור. הוא כולל את הסיפור המפורסם על הריגת כלב השמירה של קולאן הנפח והפיכתו של הנער סטאנטה ל"כלב השמירה של קולאן" (קו-כוליין).[21] כבר בגיל שבע הציג הנער כוחות פראיים, כפי שמעיד פרק "נטילת הנשק" שבו שבר כל כלי נשק שניתן לו עד שקיבל את נשקו של המלך קונכבר עצמו.[22]

אם יש גור מגזע אותו הכלב באירלנד, / הוא יגודל על ידי עד שיהיה כשיר לעסקיו של אביו. / עד אז, אני עצמי אהיה הכלב להגן על עדריך ועל בקרך ועל אדמתך... / ואשמור על כל מישור מורת'מנה, / ואיש לא ייקח ממך עדר ללא ידיעתי.

— לאחר שהרג בטעות את כלב השמירה של קולאן הנפח, הנער סטאנטה מציע הצעה שמגדירה מחדש את זהותו ואת תפקידו כגיבור המגן על אולסטר.[23]

מוסד המלוכה ומושג ה"צדק המלכותי" (Fír Flathemon)

הספרות בתקופה זו עוסקת באובססיביות במוסד המלוכה. המושג המרכזי "פיר פְלָתֶ'מוֹן" (Fír Flathemon) – צדק המלך – גרס כי כאשר המלך שולט בצדק, הטבע עצמו משתף פעולה: האדמה פורייה, המים שופעים והבקר מתרבה. לעומת זאת, שלטון לא ראוי מביא לרעב, מגפות ומוות.[24]

דוגמה בולטת להפרת ה"פיר פלת'מון" מופיעה בסיפור על המלך קונאייר מור (Conaire Mór) ביצירה "החורבן של האכסניה של דא דרגא" (Togail Bruidne Da Derga), שבו המלך מפר סדרה של טאבו (Gessa) ובכך גוזר חורבן על עצמו ועל ממלכתו.[25]

השפעת הוויקינגים והתרבות הקלאסית

בניגוד לסברה המקובלת, הפשיטות הוויקינגיות לא שיתקו את הספרות האירית אלא העשירו אותה. נוצרו ז'אנרים חדשים של "סיפורי מלחמה" (כגון 'מלחמת האירים בזרים') ששימשו כתעמולה פוליטית עבור שושלות כמו ה-Uí Briain של בריאן בורו.[26]

במקביל, המלומדים האירים (Scoláirí) הפגינו "מבט החוצה" לעבר המורשת הקלאסית. הם תרגמו ועיבדו יצירות לטיניות כמו האפוס של אלכסנדר מוקדון, חורבן טרויה (Togail Troí), וההרפתקאות של יוליסס (האודיסיאה).[27] עיבודים אלו לא היו תרגומים מילוליים, אלא "איריזציה" של הסיפורים, תוך שימוש במליצות ובמבנים ספרותיים איריים מסורתיים.[28]

ספרות דתית, הגיוגרפיה וחזיונות

הכנסייה האירית בתקופה זו שלטה באמנות הדרשה וההגיוגרפיה (חיי קדושים).

  • חזיונות (Visions): סוגה ספרותית מפותחת המציגה מסעות רוחניים לעולם הבא. היצירה "חזיון אדמנאן" (Fís Adamnáin) מהמאה ה-11 נחשבת למבשרת של דנטה אליגיירי בתיאור העז של גן העדן והגיהנום.[29]
  • הגיוגרפיה: כתיבת תולדות הקדושים (כמו פטריק, בריג'יט וקולומבה) שימשה לעיתים קרובות לקידום אינטרסים של מרכזים דתיים כמו ארמה (Armagh).[30]

המסורת הברדית והספרות הגאלית המאוחרת (1200–1690)

תקופת ימי הביניים המאוחרים וראשית העת החדשה בספרות האירית מתאפיינת בדו-קיום מורכב בין מסורות עתיקות לבין השפעות אירופיות ושינויים פוליטיים דרמטיים. תקופה זו עומדת בסימן עלייתו של "הסדר הברדי" (The Bardic Order), מעמד של משוררים מקצועיים ששימשו כשומרי המסורת והאידאולוגים של האצולה הגאלית והאנגלו-נורמנית כאחד.[31] הספרות בתקופה זו אינה רק יצירה אמנותית אלא כלי פוליטי וחברתי מרכזי, שדרכו עוצבה הזהות האירית מול הכיבוש הנורמני והתפשטות השלטון האנגלי.[32]

הסדר הברדי ומעמד המשורר (1200–1600)

מעמדם של הפִילָא (fili) או הברדים המקצועיים היה שני רק לצ'יף (הראש השבטי) במבנה הכוח של אירלנד הגאלית.[33] המשוררים פעלו במסגרת של משפחות מלומדות תורשתיות, כגון משפחות או'דאלי (Uí Dhálaigh), או'היגין (Uí hUiginn) ואו'קליירי (Uí Chléirigh), אשר העבירו את הידע הספרותי וההיסטורי מדור לדור.[34]

תפקיד המשורר כבורר דעת קהל

השירה הברדית בתקופה זו הייתה בעיקרה שירת שבח (Praise Poetry), שמטרתה לתת לגיטימציה לשלטונו של האדון ולתעד את עלילות גבורתו ואת ייחוסו הגנאלוגי.[31] המשורר ג'ילא בריידה מאק קון מיד'ה (Giolla Brighde Mac Con Midhe) היטיב לתאר את חשיבות המקצוע כשקבע כי ללא השירה וההיסטוריה (Seanchas), לא יהיה הבדל בין בן אצולה לבן של שומר מלונה, וכל אירלנד תישקע בשיכחה היסטורית.[35] השיר נחשב למוצר בעל ערך כלכלי ופוליטי, שנרכש על ידי האדון בתמורה להגנה ומתנות, כפי שמעיד הסיפור על סוחר מדבלין שרכש שיר עתיק עבור הצ'יף או'קונור סלייגו.[36]

שאלה! מי יקנה שיר שתוכנו הוא הלמידה הראויה של מלומדים? האם מישהו יקבל או האם מישהו בכלל רוצה שיר משובח שיחזיק מעמד לנצח?

— ציטוט המיוחס למשורר מאת'האמיין או'היפרנאן, המשקף את החרדה של המעמד המלומד בתקופה זו (1200–1600) נוכח קריסת מערכת הפטרונות המסורתית והצורך להציע את "מרכולתם" האינטלקטואלית בשוק החופשי.[37].

הסיפור על הסוחר מדבלין ורכישת השיר העתיק מובא על ידי המשורר דונל קראך מאק אוקאדה (Domhnall Carrach Mac Eochaidh) בקטע פרוזה המשובץ בשיר שהופנה לפטרון פיילים או'בירן (Féilim O'Byrne). הסיפור נועד להמחיש את הפיכתה של השירה הברדית לסחורה כלכלית בעלת ערך פוליטי בסוף ימי הביניים המאוחרים.[38]

לפי הסיפור, הסוחר נדהם מהתגמול הנדיב שקיבלו משוררים מאו'קונור סלייגו, ולכן רכש "מיד שנייה" שיר עתיק (בן למעלה ממאה שנה) תמורת 10 ליש"ט במטרה למכור אותו לצ'יף. או'קונור סלייגו רכש מהסוחר את השיר בסכום כפול של 20 ליש"ט, למרות שהשיר לא נכתב עבורו או עבור משפחתו ולא היה לו בו שימוש פוליטי ישיר, וזאת כדי לשמור על כללי האתיקה והפטרונות הברדית המקובלים.[39] עדות זו מדגישה כי בתקופה זו השירה הייתה כלי פוליטי וחברתי מרכזי שדרכו הוענקה לגיטימציה לשלטון, ולכן פטרונים היו מוכנים לשלם עבורה הון רב גם כשנרכשה מיד שנייה.[40]

טכניקת ההלחנה והדן דירך (Dán Díreach)

השירה הברדית נכתבה בשפה ספרותית סטנדרטית ומלאכותית שנותרה כמעט ללא שינוי לאורך מאות שנים, למרות השינויים בשפה המדוברת.[41] המשוררים השתמשו במשקלים הברתיים קפדניים הידועים כדן דִירֵך (Dán Díreach), שדרשו מיומנות טכנית גבוהה ביותר הכוללת חריזה פנימית, אליטרציה ומבנה הברות מדויק.[42] על פי המסורת, הברדים היו מלחינים את שיריהם בחדרים חשוכים לחלוטין כדי להבטיח ריכוז מקסימלי, ורק לאחר מכן היו מעלים אותם על הכתב או מדקלמים אותם בפני קהל.[43]

שירת האהבה וההשפעה האירופית (Dánta Grádha)

לצד שירת השבח הפוליטית, התפתחה באירלנד סוגה של שירת אהבה חצרנית הידועה כדָאנְטָה גְרָאדָ'ה (Dánta Grádha). שירה זו הושפעה רבות ממסורת ה-Amour Courtois (אהבה חצרנית) של הטרובדורים מצרפת ופרובאנס, שהובאה לאי על ידי המתיישבים האנגלו-נורמנים.[44]

המשוררים הגאלים מיזגו את המוטיבים האירופיים עם דימויים מקומיים, כגון הצגת האהבה כמחלה חשוכת מרפא או כמאבק כוחות בין האוהב לאהובה.[45] דמות מפתח בסוגה זו הייתה ג'רלד פיץ-מוריס, הרוזן השלישי מדזמונד (Gerald Iarla), שהיה גאליזציה מובהקת של אצולה נורמנית וכתב שירים ששיקפו את המיזוג התרבותי באי.[46]

פרוזה, רומנסות ותרגומים (1200–1600)

הפרוזה בתקופה זו עברה שינוי משמעותי עם עליית הרומנסות (Rómánsaíocht), סיפורים עלילתיים רחבי יריעה המשלבים קסמים, הרפתקאות מעבר לים וקרבות הירואיים.[47]

עיבודים ותרגומים

המלומדים האירים בתקופה זו היו מתרגמים ומתאימים באופן יצירתי טקסטים מאנגלית ומלטינית (ולעיתים מצרפתית דרך תיווך אנגלי). המתרגם האירי לא פעל כמעתיק נאמן למקור אלא כמעבד (redactor), שהתאים את הסיפור לקודים התרבותיים והספרותיים של הקהל האירי.[48] דוגמה בולטת לכך היא עבודתו של אוליהאם מאק אנלייה (Uilleam Mac an Leagha), שתרגם סיפורי הרפתקאות כגון "גאי מווריק" ו"הרקולס", תוך הוספת מוטיבים של "צדק מלכותי" וערכים גאליים מסורתיים.[49]

ספרות הפיאניאכט (Fianaigheacht)

תקופה זו ראתה את פריחתה המחודשת של ספרות הפיאנה (Fionn Cycle), העוסקת בעלילותיהם של פיין מאק קומהיל (Fionn mac Cumhaill) ולוחמיו. היצירה המרכזית "אגאלאם נא סנוראך" (Acallam na Senórach - שיחת הזקנים) משמשת כקומפנדיום עצום המקשר בין העבר הפגאני של אירלנד לבין הנצרות, דרך דמותו של פטריק הקדוש המקשיב לסיפורי הלוחמים האחרונים שנותרו בחיים.[50]

הקונטרה-רפורמציה וספרות הגלות (1600–1690)

עם קריסת המערכת הפוליטית הגאלית בעקבות התבוסה בקרב קינסייל (1601) ו"בריחת הרוזנים" (1607), עבר מרכז הכובד של הספרות האירית לאירופה היבשתית, ובמיוחד למנזרים הפרנציסקנים בלוון (Louvain) וברומא.[51]

המעבר לדפוס ושימור השפה

המלומדים הגולים, בראשם פליית'רי או'מולכונרי (Flaithrí Ó Maolchonaire) ואוד' מאק איינגיל (Aodh Mac Aingil), הבינו את חשיבות מהפכת הדפוס לצורך שימור האמונה והזהות הלאומית. הם הקימו בית דפוס בלוון והחלו לפרסם ספרי דת, קטכיזם ודקדוק בשפה האירית.[52] כדי להגיע להמונים, הם דחו את הסגנון הברדי המלאכותי והקשה לטובת שפה פשוטה ונגישה יותר, המכונה קאינט נא נדואינה (Caint na ndaoine - שפת העם).[53]

עיצוב הזהות האירית-קתולית

ביצירותיהם, כגון "Desiderius" ו"מראה הסקרמנט", פיתחו המלומדים בלוון את האידאולוגיה של "דת ומולדת" (Faith and Fatherland). הם יצרו סינתזה בין הנאמנות לכנסייה הקתולית לבין התרבות הגאלית, והיו הראשונים להשתמש במושג "נאסיון" (Nasion - אומה) ביישומו המודרני כלפי העם האירי.[54] מפעל זה הגיע לשיאו בכתיבת "ספר השנים של ארבעת המאסטרים" (Annals of the Four Masters) על ידי מיכאל או'קליירי וצוותו, יצירה שנועדה לתעד את ההיסטוריה המלאה של אירלנד לפני שתיעלם תחת השלטון האנגלי.[55]

המאה ה-18: נאורות וחתרנות (1690–1800)

המאה ה-18 הייתה תקופה מכוננת בתולדות התרבות של אירלנד, המאופיינת במתח מתמיד בין שלטון ה"אסקנדנסי" (המעמד הפרוטסטנטי השלט) לבין האוכלוסייה הקתולית המודרת, ובין השפעות הנאורות האירופית לבין מסורות גאליות עתיקות.[56] תקופה זו נתחמת בין סיום המלחמות הוויליאמיות (1691) לבין חוק האיחוד (1800), והיא הולידה כמה מהיוצרים החשובים ביותר בשפה האנגלית והאירית כאחד, בהם ג'ונתן סוויפט, אדמונד ברק, ואוגן או רהאלה.[57]

רקע היסטורי וחברתי

הניצחון של כוחות ויליאם מאורנז' בקרב על הבוין (1690) והסכם לימריק (1691) ביססו את השליטה הפרוטסטנטית באירלנד.[58] המאה ה-18 עמדה בסימן "חוקי העונשין" (Penal Laws), שהגבילו את זכויותיהם הכלכליות, הדתיות והחינוכיות של הקתולים, והביאו לדחיקת התרבות הגאלית אל המחתרת.[59] חרף זאת, הספרות האירית פרחה בשני אפיקים מקבילים: ספרות בשפה האנגלית, שהייתה מחוברת למרכזים האינטלקטואליים בלונדון ובאדינבורו, וספרות בשפה האירית (גאלית), שהמשיכה להתקיים בכתבי יד ובמסורות שבעל-פה.[60]

פרוזה באנגלית: נאורות, פוליטיקה ופילוסופיה

הפרוזה האירית באנגלית במאה ה-18 הייתה זירה מרכזית לדיונים על זהות לאומית, חירות פוליטית ופילוסופיה של המוסר.

ג'ונתן סוויפט וחוגו

הדמות הדומיננטית ביותר במחצית הראשונה של המאה הייתה ג'ונתן סוויפט (1667–1745). סוויפט, ששימש כדיקן של קתדרלת סנט פטריק בדבלין, השתמש בכתיבתו הסאטירית כדי לבקר את המודרנה ואת הניצול האנגלי של אירלנד.[61] יצירתו המפורסמת ביותר, "מסעי גוליבר" (1726), היא סאטירה נוקבת על טבע האדם ועל המדע הניסויי של תקופתו.[62] במאמרו הסאטירי "הצעה צנועה" (1729), הציע סוויפט בציניות למכור תינוקות קתוליים למאכל כדי לפתור את בעיית העוני, ובכך חשף את אדישות השלטון הבריטי לסבל האירי.[63]

סוויפט לא פעל לבד; סביבו התקבץ חוג של סופרים ומשוררים שהפכו את דבלין למרכז ספרותי תוסס. בין דמויות אלו בלטו תומאס שרידן (הזקן) וויליאם דנקין.[64]

פילוסופיה ותאולוגיה

אירלנד של המאה ה-18 הייתה כר פורה למחשבה פילוסופית. ג'ורג' ברקלי (1685–1753), הבישוף מקלוין, פיתח את תורת האידיאליזם הסובייקטיבי, שגרסה כי "להיות זה להיות נתפס" (Esse est percipi).[65] לעומתו, ג'ון טולנד (1670–1722), יליד דניגול שהמיר את דתו לפרוטסטנטיות, נחשב לאחד מאבות הדאיזם והנאורות הרדיקלית. ספרו "נצרות ללא מסתורין" (1696) עורר סערה כה גדולה עד שנשרף בפומבי בדבלין.[66] פרנסיס האצ'סון (1694–1746), פילוסוף פרסביטריאני, פיתח את מושג "החוש המוסרי" והשפיע עמוקות על הנאורות הסקוטית ועל האבות המייסדים של ארצות הברית.[67]

אדמונד ברק והסדר החברתי

לקראת סוף המאה, אדמונד ברק (1729–1797) הפך לאחד הוגי הדעות הפוליטיים החשובים בעולם. בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" (1790), יצא ברק נגד השינויים הרדיקליים והאלימים של המהפכה והגן על מסורות חברתיות והמשכיות היסטורית.[68] ברק עסק רבות גם בסוגיית ה"נשגב והיפה", חיבור שהשפיע על האסתטיקה הרומנטית באירופה כולה.[69]

ספרות בשפה האירית (גאלית)

למרות הדיכוי הממשלתי, השפה האירית נותרה שפתם של רוב תושבי האי, והספרות בה המשיכה לשגשג דרך כתבי יד שהועתקו בבתי ספר מחתרתיים.[59]

שירת הקינה וה"אשלינג"

השירה הגאלית במאה ה-18 הייתה ברובה פוליטית וחתרנית. המשורר דאייביד או ברואדר (1625–1698) ביטא את הייאוש של המעמד האינטלקטואלי הגאלי הישן לאחר התבוסה הוויליאמית, ביצירה המכונה "הספינה הטרופה" (An Longbhriseadh).[70]

יורשו הרוחני, אוגן או רהאלה (1670–1729), נחשב למעצב ז'אנר ה"אשלינג" (Aisling) – שירת חזון שבה מופיעה אירלנד כאישה יפהפייה המצפה לבואו של המושיע (לרוב הנסיך היעקוביטי מעבר לים) שיגאל אותה מייסוריה.[71] שירתו של או רהאלה מתאפיינת בעצב עמוק על חורבן בתי האצולה הגאליים שהיו פטרוני הספרות.[72]

בריאן מרימן ו"בית המשפט של חצות"

אחת היצירות המקוריות והחתרניות ביותר היא "בית המשפט של חצות" (Cúirt an Mheán Oíche), שנכתבה על ידי בריאן מרימן בשנת 1780. הפואמה, הכוללת מעל 1,000 שורות, היא סאטירה נוקבת על מצב הנישואין, הכנסייה והמיניות באירלנד, והיא משתמשת במסגרת של "משפט פיות" כדי לבקר את המוסכמות החברתיות של התקופה.[73]

שירה באנגלית וזהות מעורבת

במקביל לשירה הגאלית, התפתחה שירה באנגלית ששיקפה את חייהם של המתיישבים ושל המעמד הבינוני העירוני.

נשים משוררות

המאה ה-18 ראתה עלייה משמעותית בקולן של נשים בשירה האירית-אנגלית. מרי ברבר וקונסטנטיה גרירסון היו חלק מחוגו של סוויפט וכתבו שירה שנונה שעסקה בחיי היומיום ובסוגיות חברתיות.[74] בסוף המאה, שרלוט ברוק פרסמה את "שרידי השירה האירית" (Reliques of Irish Poetry, 1789), תרגום ראשון מסוגו של שירה גאלית לאנגלית, ובכך גישרה בין שתי התרבויות והניחה את היסודות לתנועה הרומנטית המאוחרת יותר.[75]

שירת האורגים של אלסטר

בצפון אירלנד התפתחה מסורת ייחודית של "משוררי האורגים" (Weaver Poets), שכתבו בניב "אלסטר-סקוטס". משוררים אלו, כמו ג'יימס אור, ביטאו את חיי מעמד הפועלים ואת האידאולוגיה הרדיקלית של "האירים המאוחדים" (United Irishmen).[76]

תיאטרון ודרמה

דבלין של המאה ה-18 הייתה עיר של תיאטראות, כשהמרכזי שבהם היה תיאטרון סמוק אליי (Smock Alley Theatre).[77] למרות שהמחזאים המובילים של התקופה, כמו ריצ'רד ברינסלי שרידן ואוליבר גולדסמית, זכו להצלחה אדירה בלונדון, מחזותיהם שיקפו לעיתים קרובות מוסכמות איריות של שנינות וסאטירה חברתית.[78] דמות ה"אירי על הבמה" (Stage Irishman) התפתחה בתקופה זו – תחילה כדמות נלעגת, אך בהמשך, אצל מחזאים כמו ג'ורג' פארקר, כדמות מורכבת וחתרנית יותר.[79]

סיכום ומורשת

הספרות האירית במאה ה-18 הייתה רחוקה מלהיות "שקטה". היא הייתה זירה של מאבק אינטלקטואלי ופוליטי, שבה עוצבו המושגים המודרניים של לאומיות, חירות וזהות. סוף המאה, עם המרד של 1798 וחוק האיחוד של 1800, סימן את סיומה של תקופת הנאורות האירית ואת תחילתה של התנועה הרומנטית והלאומנית שתשלוט במאה ה-19.[80]

המאה ה-19: מהאמנציפציה לתחייה (1800–1890)

המאה ה-19 הייתה תקופה ספרותית מורכבת וסוערת, המוגדרת לעיתים כ"שתיקה של המאה ה-19" בשל הטראומות הקולוניאליות, הרעב הגדול ודעיכת השפה האירית, אך בפועל היא התאפיינה בפעילות יצירתית ענפה בשתי השפות – אנגלית ואירית.[81] תקופה זו נפתחת בחוק האיחוד (1800), שהפך את אירלנד לחלק אינטגרלי מהממלכה המאוחדת אך ערער את יציבותה הפוליטית, ומסתיימת בנפילתו של צ'ארלס סטיוארט פרנל ובצמיחת ה"תחייה הספרותית" (Literary Revival) בסוף המאה.[82]

רקע היסטורי ותרבותי

המאה ה-19 באירלנד עמדה בסימן מעבר דרמטי משפה לשפה. בתוך שלושה דורות בלבד, מספר דוברי האירית צנח ממיליונים בודדים ב-1800 לכמה עשרות אלפים בלבד בסוף המאה.[83] האמנציפציה הקתולית (1829) בהנהגת דניאל או'קונל העניקה לקתולים זכויות פוליטיות אך גם עודדה את השתלבותם במערכת האנגלית, מה שהאיץ את אימוץ השפה האנגלית כשפת המודרנה והקידום החברתי.[84] הרעב הגדול (1845–1851) היה אירוע קטסטרופלי שחיסל חלק ניכר מהאוכלוסייה דוברת האירית והשאיר צלקת עמוקה בזיכרון התרבותי.[85]

פרוזה באנגלית: ריאליזם, פוליטיקה וטראומה

הפרוזה האירית באנגלית במאה ה-19 עסקה רבות בניסיון "להסביר" את אירלנד לקורא האנגלי, תוך התמודדות עם מציאות חברתית שסועה.

ויליאם קרלטון וחיי הכפר

הדמות המרכזית ביותר בפרוזה של המחצית הראשונה של המאה היא ויליאם קרלטון (1794–1869). קרלטון, שצמח בתוך בקתה דלה בטיירון, היה הסופר הראשון שתיאר את העם האירי "מבפנים".[86] יצירתו "Traits and Stories of the Irish Peasantry" (1830) הפכה לקאנון ספרותי שהציג את המורכבות, האמונות והקשיים של איכרי אירלנד.[87] ברומן "הנביא השחור" (The Black Prophet, 1847), תיאר קרלטון את רעב הלחם והמחלות באופן ריאליסטי ומצמרר, כשהוא מקביל בין רעב קודם שחווה בצעירותו לבין הרעב הגדול שהתרחש בזמן כתיבת הספר.[88]

ספרות הרעב וסופרים אנגלו-אירים

מלבד קרלטון, סופרים כמו אנתוני טרולופ עסקו ברעב ברומנים כמו "טירת ריצ'מונד" (Castle Richmond, 1860), שם הציג את הרעב כמהלך של השגחה אלוהית המביאה מודרניזציה.[89] לעומת זאת, ג'ון מיטשל (John Mitchel) הפך את הרעב לנרטיב של עוול פוליטי מכוון מצד בריטניה ביצירתו "יומן הכלא" (Jail Journal, 1854).[88]

הגותיקה האירית והפסיכולוגיה של המעמד השליט

במחצית השנייה של המאה התפתחה ה"גותיקה הפרוטסטנטית" (Protestant Gothic), המבטאת את החרדות של מעמד ה"אסקנדנסי" המאבד את כוחו.[90] שרידן לה-פאנו (Sheridan Le Fanu) הוא הבולט בסופרים אלו, כשיצירותיו כמו "הדוד סילאס" (Uncle Silas, 1864) עוסקות בבדידות, ברדיפה וברוחות רפאים המייצגות את העבר המאיים על ההווה.[91]

שירה באנגלית: לאומיות ורומנטיקה

השירה האירית באנגלית ביקשה ליצור "סגנון אירי" (Irish Mode) שייחד אותה מהשירה הבריטית.[92]

ג'יימס קלארנס מנגן

ג'יימס קלארנס מנגן (1803–1849) נחשב למשורר הלאומי של התקופה. שירתו התאפיינה בקיצוניות טונאלית, במלנכוליה עמוקה ובשימוש ב"תרגומים" חופשיים מהשפה האירית.[93] שירו המפורסם "My Dark Rosaleen" הפך לאלגוריה לאומית חזקה, המשלבת את התשוקה האישית עם הגורל הפוליטי של אירלנד.[94]

תומאס דייוויס וה"אומה"

תומאס דייוויס (1814–1845) וקבוצת "אירלנד הצעירה" (Young Ireland) השתמשו בשירה ככלי לחינוך פוליטי. דרך העיתון "The Nation", הם פרסמו בלדות לאומיות שנועדו לעורר גאווה ושאיפה לעצמאות.[95] עבור דייוויס, השירה הלאומית הייתה "הפריחה של הנשמה" וראיה לבריאותה התרבותית של האומה.[96]

סמואל פרגוסון והמחקר האנטיקווארי

סמואל פרגוסון (1810–1886) ביקש לחבר בין המעמד הפרוטסטנטי לבין המקורות הגאליים העתיקים. הוא תרגם שירה אירית עתיקה וביקש להנחיל לה משקל אנגלי המדמה את המלודיה האירית.[97] עבודתו הניחה את היסודות להתעניינות בסיפורי המיתולוגיה, כמו מחזור קוהוליין, שיעמדו במרכז התחייה הספרותית מאוחר יותר.[98]

ספרות בשפה האירית (גאלית)

למרות הדיכוי והנסיגה, השפה האירית המשיכה להתקיים דרך מסורות בעל-פה ופעילות של סופרים ומשוררים כפריים.

שירה שבעל-פה: אנתוני רייפטרי

המשורר הנודד אנתוני רייפטרי (Antaine Raiftearaí, 1779–1835) ייצג את קולו של העם הפשוט בקונכט.[99] שירתו עסקה באירועים מקומיים, באהבה ובפולקלור, אך גם בביקורת חברתית ופוליטית נוקבת.[100]

המסורת הכתובה והאגודות המלומדות

הסופר והחוקר אמלאיב או'סוליוואן (Amhlaoibh Ó Súilleabháin, 1780–1837) השאיר יומן אישי (Cín Lae) המהווה מסמך מרתק על חיי היומיום בקאלאן, קילקני, תוך שילוב השקפת עולם מודרנית עם ידע גאלי עתיק.[101] במקביל, מלומדים כמו ג'ון או'דונובן ויוג'ין או'קורי פעלו במסגרת "הסקר האורדננסי" (Ordnance Survey) לתיעוד השמות וההיסטוריה של אירלנד, עבודה שהייתה קריטית לשימור התרבות האירית.[102]

תיאטרון ודרמה

התיאטרון האירי בתקופה זו היה ברובו תיאטרון של מלודרמות פופולריות.[103] דיון בוקיקו (Dion Boucicault) זכה להצלחה עצומה עם מחזות כמו "The Colleen Bawn" (1860), ששילבו דמויות איריות סטריאוטיפיות עם רגש לאומי ונופים איריים רומנטיים.[104]

סיכום ומורשת

הספרות האירית במאה ה-19 הייתה גשר בין העבר הגאלי לבין העתיד המודרני הדובר אנגלית. היא הכשירה את הקרקע עבור משוררים וסופרים כמו ו"ב ייטס וג'יימס ג'ויס, שהשתמשו בחומרים הגולמיים של המאה ה-19 כדי ליצור את המודרניזם האירי.[105]

הרנסאנס הספרותי האירי (1890–1940)

הרנסאנס הספרותי האירי' הידוע גם כ"התחייה האירית" (Irish Revival), הוא תור זהב של פריחה תרבותית, ספרותית ואמנותית שהתרחש באירלנד בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.[106] תקופה זו, המתחילה סמלית עם נפילתו של המנהיג הפוליטי צ'ארלס סטיוארט פרנל (1891) ומסתיימת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ומותו של ויליאם בטלר ייטס (1939), מאופיינת בניסיון ליצור ספרות לאומית מובחנת המשלבת מודרניזם אירופי עם מסורות גאליות עתיקות, פולקלור ומיתולוגיה.[107]

רקע היסטורי ופוליטי

הרנסאנס הספרותי האירי צמח מתוך ואקום פוליטי שנוצר לאחר פרשת הגירושין של פרנל ומותו המוקדם, אירוע שערער את האמונה בפתרון פוליטי פרלמנטרי ל"שאלה האירית".[108] ייטס טען מאוחר יותר כי המודרניות הספרותית באירלנד החלה ברגע שבו פסק השאון הפוליטי, ופינה מקום לדיון תרבותי על זהות הלאום.[109] במקביל, הקמת "הליגה הגאלית" (Gaelic League) בשנת 1893 בהנהגת דאגלס הייד העניקה דחיפה אדירה להחייאת השפה האירית ולשימור המורשת שבעל-פה, שהפכו לחומרי גלם מרכזיים עבור יוצרי התקופה.[110]

האידאולוגיה של "האוונגרד הארכאי"

ההוגה טרי איגלטון מכנה את המודרניזם האירי בתקופה זו בשם "אוונגרד ארכאי" (Archaic Avant-Garde).[111] אירלנד הציגה פרדוקס היסטורי: מצד אחד, יצירת מופת של מודרניזם קיצוני בשפה האנגלית (כפי שמודגם בכתיבתו של ג'יימס ג'ויס), ומצד שני, ניסיון לכונן מדינת לאום המביטה לאחור אל עבר מסורתי, כפרי ואריסטוקרטי-גאלי.[112] הרנסאנס הספרותי ביקש לגשר על הפער בין העבר האגדי לבין ההווה הקולוניאלי המנוון, תוך שימוש במיתוסים ככלי להבנת המציאות המודרנית.[113]

שירה באנגלית: ייטס וחוגו

השירה האירית באנגלית במחצית המאה ה-20 נשלטה על ידי דמותו של ויליאם בטלר ייטס (1865–1939). ייטס ראה באירלנד "שעווה רכה" שניתן לעצב עליה חותם של זהות תרבותית חדשה.[114] בראשית דרכו, בשלב "הערפילית הקימרית" (Celtic Twilight), שירתו התמקדה בעולם הפיות והמיתוס (כמו ב-"The Wanderings of Oisin"), אך עם השנים עברה לסגנון ריאליסטי, פוליטי ונוקב יותר, במיוחד סביב אירועי מרידת חג הפסחא (1916).[115]

לצדו של ייטס פעלו משוררים כגון AE (ג'ורג' ראסל), שהיה דמות רוחנית ומיסטית מרכזית, ופאדריק קולום, שהביא לשירה קול כפרי ואותנטי יותר, המחובר לאדמה ולחיי האיכרים.[116]

הדרמה והתיאטרון הלאומי

הקמת תיאטרון ה"אבי" (Abbey Theatre) בדבלין בשנת 1904 הייתה מאבני היסוד של הרנסאנס.[117] ייטס, ליידי גרגורי וג'ון מילינגטון סינג ביקשו ליצור "תיאטרון ספרותי" שיעסוק בחיים האירים ללא המניפולציות של המלודרמה המסחרית האנגלית.[118]

  • ג'יימס מילינגטון סינג: מחזהו "הגיבור של עולם המערב" (1907) עורר מהומות בדבלין בשל הצגתו הריאליסטית והביקורתית של האיכרים האירים, אך נחשב כיום לאחת מפסגות הדרמה המודרנית.[119]
  • שון או'קייסי: בהמשך התקופה, או'קייסי הביא לבמה את חיי שכונות העוני של דבלין (כמו ב-"The Plough and the Stars"), ובכך הרחיב את גבולות הרנסאנס מהכפר אל העיר.[120]

פרוזה באנגלית: מריאליזם למיתוס

הפרוזה של הרנסאנס האירי נעה בין הניסיונות של ג'ורג' מור להכניס ריאליזם אירופי לאירלנד ("The Untilled Field") לבין הפנטזיות המיתולוגיות של ג'יימס סטיבנס.[121] סטיבנס, בספרו "קדרת הזהב" (1912), שילב פולקלור עם פילוסופיה מודרנית באופן ששבר את המוסכמות של הרומן המסורתי.[122]

מעל כולם ניצבת דמותו של ג'יימס ג'ויס. אף שג'ויס התנער מהרומנטיזציה של הרנסאנס, יצירותיו "דבלינאים", "דיוקן האמן כאיש צעיר" ו"יוליסס" הן התגובה המודרניסטית האולטימטיבית למציאות האירית, כשהן משלבות את המבנה המיתי (של הומרוס) עם ריאליזם עירוני חסר פשרות.[123]

ספרות בשפה האירית (גאלית)

התחייה של השפה האירית הייתה חלק בלתי נפרד מהתנועה הלאומית. בהשראת דאגלס הייד, החלו סופרים לכתוב פרוזה מודרנית בשפה זו.[110]

  • פאדריק או קונרה: נחשב לאבי הפרוזה המודרנית באירית; הוא עסק בנושאים נועזים של ניכור וגלות, הרחק מהקלישאות הפסטורליות.[124]
  • אוטוביוגרפיות מאיי בלאסקט: בשנות ה-20 וה-30 הופיעו יצירות מופת של כותבים מהקהילות המבודדות באיי בלאסקט, כמו תומאס או קרומטהאן ("The Islandman"), שהציגו קול גאלי צלול ולא מתווך.[125]

סיכום ומורשת

הרנסאנס הספרותי האירי לא היה רק תנועה ספרותית, אלא תהליך של הגדרה עצמית לאומית.[126] הוא הצליח להפוך את המוגבלות של שפה (המעבר מאירית לאנגלית) ואת הטראומה של ההיסטוריה (הרעב והכיבוש) למקור של עוצמה יצירתית שהשפיעה על הספרות העולמית כולה.[127]

ספרות עכשווית ופוסט-מודרניזם (1940–2000)

התקופה שבין 1940–2000 הייתה תקופה של תמורות רדיקליות, המאופיינת במעבר משיח של בניית אומה וזהות לאומית קולקטיבית לעבר חקירה של זהות אינדיבידואלית, גלובליזציה ופירוק המבנים המסורתיים.[128] תקופה זו נפתחת בסימן השתיקה והגלות של מלחמת העולם השנייה (הידועה באירלנד כ"מצב החירום"), ומסתיימת בפריחה בינלאומית חסרת תקדים של יוצרים אירים בעידן "הנמר הקלטי".[129]

רקע היסטורי ותרבותי (1940–1960)

ראשית התקופה עמדה בסימן בידוד תרבותי ופוליטי בשל הנייטרליות האירית במלחמת העולם השנייה.[130] הצנזורה החריפה באירלנד השתיקה קולות מרכזיים, ורבים מהסופרים האירים, כמו סמואל בקט ופרנסיס סטיוארט, חיו בגלות.[129] כתב העת "The Bell", בעריכת שון או'פאלון, שימש כבמה המרכזית למאבק בבידוד זה, כשהוא מקדם ריאליזם חברתי ומבקש להסיט את המבט מהזהות הלאומית הערטילאית לעבר חוויות החיים המקומיות והיומיומיות.[131]

הפרוזה באנגלית: מהריאליזם אל הפוסט-מודרניזם

סמואל בקט והתפרקות הנרטיב

יצירתו של סמואל בקט (1906–1989) לאחר המלחמה, ובמיוחד הטרילוגיה "מולוי", "מאלון מת" ו"האל-ייאמר", מהווה את אחד השיאים של המודרניזם המאוחר והפוסט-מודרניזם המוקדם.[132] בקט פירק את מבנה הרומן המסורתי, כשהוא מציג דמויות מוגבלות במרחבים ריקים, המבטאות את חוסר היכולת של השפה והנרטיב לייצג את המציאות שלאחר המלחמה.[132]

דור המעבר: מקגאהרן ואו'בריאן

בשנות ה-60 צמח דור חדש של סופרים שקראו תיגר על המוסכמות המוסריות של המדינה האירית הקתולית.[133]

  • ג'ון מקגאהרן (1934–2006) עסק בספריו, כמו "הצריף" (The Barracks) ו"החשיכה" (The Dark), בקלסטרופוביה של החיים הכפריים ובדיכוי המיני והדתי.[134]
  • אדנה או'בריאן (נולדה ב-1930) חוללה מהפכה בכתיבתן של נשים עם טרילוגיית "נערות הכפר", שהציגה לראשונה את המיניות הנשית ואת הרצון לחופש אישי כנושאים מרכזיים.[135]

פוסט-מודרניזם והיסטוריה אצל ג'ון באנוויל

ג'ון באנוויל (נולד ב-1945) נחשב לנציג המובהק של הפוסט-מודרניזם בפרוזה האירית. בספריו, כמו "דוקטור קופרניקוס" ו"קפלר", הוא חוקר את הקשר בין המדע, הדמיון והשפה.[136] באנוויל מפרק את המבנים ההיסטוריים ומדגיש כי ההיסטוריה היא תמיד סוג של נרטיב בדיוני המעוצב על ידי השפה.[136]

השירה באנגלית: בין המקומי לאוניברסלי

שירת הצפון וה"צרות" (The Troubles)

החל מסוף שנות ה-60, הפכה צפון אירלנד למרכז היצירה השירית באנגלית. שיימוס היני (1939–2013), זוכה פרס נובל, השתמש בדימויי חפירה וארכאולוגיה כדי לחקור את השכבות ההיסטוריות והפוליטיות של האיכסוך בצפון.[137] לצד היני בלטו משוררים כמו דארק מהון ומייקל לונגלי, שביקשו למצוא קול שירי שיגשר על פערים עדתיים ויציע אסתטיקה של פיוס.[138]

משוררות איריות ושינוי הקאנון

תקופה זו ראתה את עלייתן של נשים משוררות שדרשו את מקומן בקאנון הגברי המסורתי. אוון בולאנד (1944–2020) תקפה את הנטייה הלאומנית להפוך את האישה לסמל ("אמא אירלנד") במקום להתייחס אליה כיוצרת.[139] משוררות נוספות כמו איילין ני קילהנאן ומדב מקגאקיאן שילבו בין מרחבים פנימיים וביתיים לבין טכניקות מודרניסטיות מורכבות.[140]

ספרות ודרמה בשפה האירית (גאלית) העכשווית

הספרות בשפה האירית עברה תהליך של מודרניזציה מואצת, כשהיא מתרחקת מהאידיאליזציה של הכפר הגאלי.[141]

  • מארטין או קאדין (1905–1970) נחשב לחדשן הגדול של הפרוזה באירית. יצירת המופת שלו, "עפר בית הקברות" (Cré na Cille), היא רומן פוסט-מודרני המורכב כולו מדיאלוגים בין מתים בבית קברות, החושפים את הקנאה והקטנוניות של החיים הכפריים.[142]
  • דור ה-Innti: בשנות ה-70 קם דור חדש של משוררים (כמו מייקל דאביט ונואלה ני דומנל) שהכניסו לשפה האירית את תרבות הרוק, הפסיכולוגיה המודרנית והפמיניזם.[143]

דרמה ותיאטרון: פריצה בינלאומית

התיאטרון האירי זכה להצלחה עולמית בשנות ה-80 וה-90.

  • בריאן פריל (1929–2015) עסק בספריו, כמו "תרגומים" (Translations), במתח שבין שפה, היסטוריה וזהות קולוניאלית.[144]
  • מרטין מקדונה (נולד ב-1970) הציג גרסה פוסט-מודרנית ואלימה של הכפר האירי ב"טרילוגיית לינאן", כשהוא משלב בין השפעות של ג'יימס מילינגטון סינג לבין אסתטיקה של קולנוע הוליוודי.[145]

סיכום: גלובליזציה וה"נמר הקלטי"

בסוף המאה ה-20, הפכה הספרות האירית לחלק בלתי נפרד מהשוק העולמי. יוצרה תדמית של אירלנד כ"מותג" תרבותי, שבו דמויותיהם של ג'ויס וייטס משמשות כסמלים למודרניות וקוסמופוליטיות.[146] הספרות האירית כיום היא רב-תרבותית, בוטה ופתוחה להשפעות גלובליות, תוך שהיא ממשיכה להתמודד עם צללי העבר והשתיקות של ההיסטוריה.[147]

תרומת השירה הנשית בספרות האירית

שירה נשית אירית היא נדבך מרכזי ורב-פעמי בתולדות הספרות של אירלנד, המתפרש על פני למעלה מאלף שנות יצירה בשתי השפות המרכזיות של האי – אירית (גאלית) ואנגלית.[148] אף שלאורך היסטוריוגרפיה הספרותית המסורתית נדחקו נשים משוררות לשולי הקאנון, מחקרים מודרניים חשפו מסורת עשירה הכוללת שירת קינה (caoineadh) בעל-פה, שירה דתית ימי-ביניימית, שירת טרקלין של המאה ה-18, ושירה מודרניסטית ופוסט-מודרניסטית שהציבה את החוויה הנשית במרכז השיח הלאומי.[149]

תקופת ימי הביניים והשירה הגאלית המוקדמת (600–1600)

במבנה הכוח של אירלנד הגאלית, המשוררים (filí) תפסו מקום שני רק לצ'יף, אך המעמד המקצועי היה גברי ברובו.[150] עם זאת, קיימות עדויות לקיומן של "בנפילי" (banfhili) – נשים משוררות – כבר בתקופות מוקדמות.[151]

אחת היצירות הדתיות המוקדמות ביותר המיוחסות לנשים (או עוסקות בהן) היא ההמנון "Brigit Bé Bithmaith" (בריגיט, אישה מצוינת תמיד), המיוחס לאולטאן מארדברקן (נפטר במאה ה-7), שבו מוצגת הקדושה בריגיט כ"מריה השנייה" וכעמוד תווך של הריבונות האירית.[152] בשירה החילונית, דמויות כגון ליאדן (Líadan) מהמאה ה-10 ביטאו את הקונפליקט שבין אהבה ארצית למחויבות דתית בטקסטים המשלבים פרוזה ושירה.[153] יצירה מכוננת נוספת היא קינת "האישה הזקנה מביארה" (Caillech Béirre), המבטאת תחושות חלוף זמן ואובדן נעורים מנקודת מבט נשית ייחודית.[154]

המאה ה-18: נאורות ומסורת בעל-פה

המאה ה-18 באירלנד התאפיינה בפיצול לשוני ותרבותי עמוק. בקרב המעמד הפרוטסטנטי הדובר אנגלית בדבלין, פרח חוג של נשים משוררות שזכו לעידודו של ג'ונתן סוויפט, בהן מרי ברבר (Mary Barber), קונסטנטיה גרירסון (Constantia Grierson) ולטיציה פילקינגטון (Laetitia Pilkington).[155] משוררות אלו כתבו על חיי היומיום, על אימהות ועל מעמד האישה בציניות ובשנינות.[156]

במקביל, במסורת הגאלית שבעל-פה, נשים היו המבצעות העיקריות של ה"קינה" (caoineadh). היצירה המונומנטלית ביותר מתקופה זו היא "קינת ארט או'לירי" (Caoineadh Airt Uí Laoghaire), שהולחנה ב-1773 על ידי אמו, אשתו, אחותו וקרובותיו, ובראשן אשתו אייבלין דוב ני קונל (Eibhlín Dubh Ní Chonaill).[157] הקינה היא מסמך רגשי ופוליטי עוצמתי, המשלב אהבה אישית עם התנגדות לחוקי העונשין (Penal Laws) שהפלו קתולים.[158] סוף המאה ראתה גם את תרומתה של שרלוט ברוק (Charlotte Brooke), שבספרה "שרידי השירה האירית" (1789) הייתה הראשונה לתרגם שירה גאלית לאנגלית, ובכך הניחה את היסודות לשירה האירית המודרנית בשפה האנגלית.[159]

המאה ה-19: לאומיות וקולות מגוונים

השירה הנשית במאה ה-19 הייתה מגויסת ברובה למאבקים הלאומיים. נשים משוררות רבות כתבו עבור עיתון ה"ניישן" (The Nation) תחת שמות עט, הבולטת שבהן הייתה "ספרנצה" (Speranza), היא ג'יין אלגי (Jane Elgee), אמו של אוסקר ויילד.[160] שיריה, כגון "הפחד" (The Famine Year), ביטאו זעם פוליטי חריף על אדישות השלטון הבריטי במהלך הרעב הגדול.[161]

לצד השירה הלאומית, משוררות כמו אמילי לולס (Emily Lawless) וקתרין טיינן (Katharine Tynan) פיתחו סגנון לירי שעסק בנופי אירלנד ובמסורותיה בדרכים מורכבות יותר, המשלבות אמונה דתית עם רגישות מודרניסטית מוקדמת.[162] טיינן הייתה דמות מפתח ב"תחייה הספרותית" (Revival) והשפיעה על צעירים כמו ו"ב ייטס.[163]

שירה עכשווית ופוסט-מודרניזם (1940–2000)

החל ממחצית המאה ה-20 חלה מהפכה של ממש בשירה הנשית האירית, עם פריצת קולות שערערו על הדימוי המסורתי של האישה כ"אמא אירלנד" הסובלת.[164]

השירה בשפה האירית

מאירה מהאק אן טאי (Máire Mhac an tSaoi) נחשבת למחדשת השירה המודרנית באירית. בספרה "Margadh na Saoire" (1956) היא השתמשה בלשון גאלית קלאסית כדי לבטא תשוקה נשית וקונפליקטים מוסריים שהיו טאבו עד אז.[165] אחריה הגיע דור ה-Innti (שנות ה-70), ובו בלטה נואלה ני דומנל (Nuala Ní Dhomhnaill). ני דומנל דלתה חומרים מהמיתולוגיה והפולקלור הגאלי כדי לחקור את תת-המודע הנשי, ובכך הפכה לאחת המשוררות האיריות המפורסמות בעולם.[166] משוררת בולטת נוספת היא בידי ג'נקינסון (Biddy Jenkinson), שסירבה לתרגם את שיריה לאנגלית כמחאה על דחיקת השפה האירית.[167]

השירה בשפה האנגלית

אוון בולאנד (Eavan Boland) הובילה את השינוי בשירה האנגלית האירית. במאמריה ובשיריה היא תקפה את הקאנון הגברי ודרשה מקום ל"חיי היום-יום של אישה בפרבר של דבלין" כנושא ראוי לשירה גבוהה.[168] לצידה בלטו איילין ני קילהנאן (Eiléan Ní Chuilleanáin), המשלבת בשיריה מראות של מנזרים והיסטוריה אירופית, ומדב מקגאקיאן (Medbh McGuckian) מצפון אירלנד, שפיתחה שפה לירית חידתית וחושית העוסקת בזהות וטראומה.[169]

סיכום ומורשת

השירה הנשית האירית עברה מ"שתיקה" כפויה למרכז הבמה התרבותית. כיום, משוררות כמו פאולה מיהאן (Paula Meehan) ומאיה קאנון (Moya Cannon) ממשיכות את המסורת של חיבור בין האישי ללאומי, תוך שימוש במקורות אוראליים וכתובים כאחד.[170] ההכרה המאוחרת בנשים משוררות הובילה לפרויקטים מחקריים רחבי היקף, כגון שני הכרכים הנוספים של "אנתולוגיית פילד דיי" המוקדשים כולם לכתיבת נשים.[171]

יהדות אירלנד

הקשר בין יהודי אירלנד (והיהדות בכלל) לספרות האירית הוא צומת תרבותי וספרותי ייחודי, המתאפיין הן בייצוגים של דמויות יהודיות בתוך הקאנון האירי (בראשם לאופולד בלום) והן בזיקות תאולוגיות והיסטוריוגרפיות עמוקות בין שני העמים, כפי שהן משתקפות בכתבים מימי הביניים ועד לספרות הפוסט-מודרנית.[172]

זיקות מיתולוגיות והיסטוריוגרפיות: הגאלים ובני ישראל

הקשר הספרותי בין אירלנד ליהדות ראשיתו עוד בכתבי ימי הביניים, שביקשו לכונן היסטוריה לאומית אירית על בסיס מודלים תנ"כיים.[173] היצירה המרכזית בהקשר זה היא ה-"Lebor Gabála Érenn" ("ספר הכיבושים של אירלנד"), המהווה ניסיון מלאכותי לשלב את תולדות הגאלים בתוך הכרונולוגיה המקראית.[174]

על פי ניתוחו של מקאליסטר, היצירה היא במידה רבה "העתק עבדותי" או מעין "פרודיה" על סיפורם של בני ישראל בספר שמות.[175] הכותבים האירים יצרו הקבלה מבנית בין תולדות שני העמים:

  • בחירת דמות אב (שם עבור היהודים, ויפת עבור הגאלים).[173]
  • תקופת עבדות או דיכוי במצרים שהסתיימה בהגירה.[173]
  • נדודים ממושכים במדבר או בים בדרכם אל "הארץ המובטחת" (כנען עבור בני ישראל, אירלנד עבור הגאלים).[173]
  • הכרוניקה מסתיימת בכיבוש הארץ מידי תושביה הקודמים תחת נסיבות של פלא ומסתורין.[176]

בנוסף, המקורות המדיאביסטים מייחסים לחנוך (Enoch), בנו של ירד, את המצאת עשרת השמות העבריים שבהם נקרא אלוהים לראשונה.[177]

ייצוגים ספרותיים מודרניים: ג'יימס ג'ויס והזהות היהודית

בספרות המודרנית, הקשר היהודי-אירי הגיע לשיאו ביצירתו של ג'יימס ג'ויס. הדמות היהודית המפורסמת ביותר בספרות האירית (ואולי העולמית) היא לאופולד בלום, גיבור הרומן "יוליסס" (1922).[178] בחירתו של ג'ויס ביהודי כגיבור האפוס הלאומי האירי נועדה לערער על תפיסות לאומניות צרות ולהדגיש את המורכבות של זהות מודרנית במרחב קולוניאלי.[179]

הקשר בין סטיבן דדאלוס ללאופולד בלום ברומן מתואר לעיתים כחיפוש אחר אב רוחני חדש, מעבר למסורות הלאומיות והדתיות החנוקות של אירלנד.[180] החוקר דקלן קיברד מציין כי "איריות היא כמו יהודיות – היא כל מה שאנשים אומרים שהיא", ובכך מצביע על הגמישות והנזילות של זהויות אלו בספרות המאה ה-20.[172]

סופרים יהודים באירלנד: ג'וזף אדלשטיין

פרק פחות מוכר אך משמעותי בהיסטוריה הספרותית הוא קיומה של פרוזה שנכתבה על ידי יהודים מקומיים. דוגמה בולטת לכך היא הרומן הקצר "המלווה בריבית" (The Moneylender), שפורסם ב-1908 על ידי ג'וזף אדלשטיין (Joseph Edelstein).[181]

הספר מתאר את חיי היהודים בסלמס של דבלין (באזור South Circular Road) כ-14 שנים לפני פרסום "יוליסס", והוא נכתב מתוך היכרות אינטימית עם חיי הקהילה שג'ויס עצמו לא החזיק בה.[181] עלילת הספר עוקבת אחר משה לוונשטיין, יהודי שנמלט מהאנטישמיות ברוסיה בשנת 1900 והיגר לדבלין. הספר עוסק בצורה נוקבת בסוגיות של אנטישמיות, ניצול כלכלי ופילנתרופיה, ומציג את הקונפליקט של היהודי כמי שנמצא תחת רדיפה מתמדת.[181]

חקר הספרות: תרומתו של ריצ'רד אלמן

במישור הביקורתי, תרומתם של חוקרים בעלי רקע יהודי לעיצוב הקאנון האירי היא מכרעת. הבולט שבהם הוא ריצ'רד אלמן (Richard Ellmann), הומניסט אמריקאי מרקע יהודי, שנחשב לביוגרף המוביל של ו"ב ייטס, ג'יימס ג'ויס ואוסקר ויילד.[182]

אלמן, ששירת בכוחות האמריקאיים ששחררו את אירופה וחשפו את זוועות השואה, ניגש לספרות האירית מתוך רצון לשקם את ההומניזם האירופי בצל הטראומה. עבודתו הדגישה את האינדיבידואליות של הגאונות הספרותית האירית ואת יכולתה להתעלות מעל ההיסטוריה המקומית אל המרחב האוניברסלי.[183]

זיקות עכשוויות: פול מולדון והמסורת העברית

גם בספרות האירית המאוחרת של המאה ה-20 ניתן למצוא זיקות ליהדות. המשורר פול מולדון (Paul Muldoon), למשל, שילב ביצירתו אלמנטים מהמסורת העברית והיהודית, לעיתים בהשראת משפחתה של אשתו.[184]

ביצירות כמו "Hay" ובליברית לאופרה "Bandanna", מולדון מוצא הקבלות בין גורל המהגרים היהודים לבין ההיסטוריה האירית של נדודים וגלות.[184] הוא משתמש במוטיבים עבריים כדרך לחקור עולמות מקבילים וזהויות שחורגות מהגבולות הלאומיים הצרים של צפון אירלנד.[185]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). The Cambridge History of Irish Literature, Cambridge University Press.
  • Eagleton, Terry (1995). Heathcliff and the Great Hunger: Studies in Irish Culture, Verso.
  • Dunn, Joseph (1914). The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge, David Nutt.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ספרות אירית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 6.
  2. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 2". Cambridge University Press, p. 13.
  3. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 9.
  4. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 11.
  5. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 16.
  6. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge: Cambridge University Press, p. 32.
  7. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 2". Cambridge: Cambridge University Press, p. 13.
  8. 1 2 Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge: Cambridge University Press, p. 33.
  9. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. xxii.
  10. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2008). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 2". Cambridge: Cambridge University Press, p. 80.
  11. ↑ Ní Mhaonaigh, Máire (2006). "The literature of medieval Ireland, 800–1200: from the Vikings to the Normans". Cambridge University Press, p. 35.
  12. ↑ Macalister, R. A. Stewart (1938). "Lebor Gabala Erenn: The Book of the Taking of Ireland, Part I". Dublin: Irish Texts Society, p. 21.
  13. ↑ Macalister, R. A. Stewart (1938). "Lebor Gabala Erenn: The Book of the Taking of Ireland, Part I". Dublin: Irish Texts Society, p. xxvii.
  14. ↑ Macalister, R. A. Stewart (1938). "Lebor Gabala Erenn: The Book of the Taking of Ireland, Part I". Dublin: Irish Texts Society, p. xxviii.
  15. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. xi.
  16. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. 3.
  17. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. xviii.
  18. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge: Cambridge University Press, p. 50.
  19. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. 13.
  20. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. 17.
  21. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. 54.
  22. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. 61.
  23. ↑ Dunn, Joseph (1914). "The Ancient Irish Epic Tale Táin Bó Cúalnge". London: David Nutt, p. 58-59.
  24. ↑ Ní Mhaonaigh, Máire (2006). "The literature of medieval Ireland, 800–1200: from the Vikings to the Normans". Cambridge University Press, p. 48.
  25. ↑ Ní Mhaonaigh, Máire (2006). "The literature of medieval Ireland, 800–1200: from the Vikings to the Normans". Cambridge University Press, p. 49.
  26. ↑ Ní Mhaonaigh, Máire (2006). "The literature of medieval Ireland, 800–1200: from the Vikings to the Normans". Cambridge University Press, p. 47.
  27. ↑ Ní Mhaonaigh, Máire (2006). "The literature of medieval Ireland, 800–1200: from the Vikings to the Normans". Cambridge University Press, p. 41.
  28. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge: Cambridge University Press, p. 142.
  29. ↑ Ní Mhaonaigh, Máire (2006). "The literature of medieval Ireland, 800–1200: from the Vikings to the Normans". Cambridge University Press, p. 54.
  30. ↑ Ní Mhaonaigh, Máire (2006). "The literature of medieval Ireland, 800–1200: from the Vikings to the Normans". Cambridge University Press, p. 55.
  31. 1 2 Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 74.
  32. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 81.
  33. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2008). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 2". Cambridge University Press, p. 476.
  34. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1118.
  35. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1125.
  36. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1110.
  37. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2008). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 2". Cambridge: Cambridge University Press, p. 10.
  38. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge: Cambridge University Press, p. 74.
  39. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge: Cambridge University Press, p. 75.
  40. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 74-75.
  41. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 78.
  42. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1119.
  43. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1970.
  44. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 96.
  45. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1158.
  46. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1157.
  47. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1210.
  48. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1241.
  49. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1240.
  50. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1967.
  51. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1399.
  52. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 210.
  53. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 619.
  54. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 1425.
  55. ↑ Kelleher, Margaret & O'Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Vol 1". Cambridge University Press, p. 212.
  56. ↑ Kelleher, Margaret and O’Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Volume 1". Cambridge University Press, p. 1.
  57. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 232.
  58. ↑ O’Halloran, Clare (2006). "Historical writings, 1690–1890". Cambridge University Press, p. 599.
  59. 1 2 Buttimer, Neil (2006). "Literature in Irish, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 320.
  60. ↑ Kelleher, Margaret and O’Leary, Philip (2006). "Introduction". Cambridge University Press, Vol. 1, p. 3.
  61. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 246.
  62. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 250.
  63. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 251.
  64. ↑ Carpenter, Andrew (2006). "Poetry in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 286.
  65. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 237.
  66. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 235.
  67. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 243.
  68. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 266.
  69. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 262.
  70. ↑ Buttimer, Neil (2006). "Literature in Irish, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 323.
  71. ↑ Buttimer, Neil (2006). "Literature in Irish, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 324.
  72. ↑ Wong, Donna (2006). "Literature and the oral tradition". Cambridge University Press, p. 648.
  73. ↑ Buttimer, Neil (2006). "Literature in Irish, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 343.
  74. ↑ Carpenter, Andrew (2006). "Poetry in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 298.
  75. ↑ Carpenter, Andrew (2006). "Poetry in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 299.
  76. ↑ Carpenter, Andrew (2006). "Poetry in English, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 302.
  77. ↑ Morash, Christopher (2006). "Theatre in Ireland, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 372.
  78. ↑ Morash, Christopher (2006). "Theatre in Ireland, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 389.
  79. ↑ Morash, Christopher (2006). "Theatre in Ireland, 1690–1800". Cambridge University Press, p. 385.
  80. ↑ Connolly, Claire (2006). "Irish Romanticism, 1800–1830". Cambridge University Press, p. 407.
  81. ↑ Campbell, Matthew (2006). "Poetry in English, 1830–1890: from Catholic emancipation to the fall of Parnell". Cambridge: Cambridge University Press, p. 500.
  82. ↑ Kelleher, Margaret (2006). "Prose writing and drama in English, 1830–1890: from Catholic emancipation to the fall of Parnell". Cambridge: Cambridge University Press, p. 449.
  83. ↑ Denvir, Gearóid (2006). "Literature in Irish, 1800–1890: from the Act of Union to the Gaelic League". Cambridge: Cambridge University Press, p. 547.
  84. ↑ Denvir, Gearóid (2006). "Literature in Irish, 1800–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 548.
  85. ↑ Morash, Christopher (1995). "Writing the Irish Famine". Oxford: Oxford University Press, p. 186.
  86. ↑ Kelleher, Margaret (2006). "Prose writing and drama in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 454.
  87. ↑ Carleton, William (1843). "General Introduction, Traits and Stories of the Irish Peasantry". Dublin and London: Curry and Orr, p. v.
  88. 1 2 Kelleher, Margaret (2006). "Prose writing and drama in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 463.
  89. ↑ Trollope, Anthony (1860). "Castle Richmond". Oxford: World’s Classics, p. 489.
  90. ↑ Kelleher, Margaret (2006). "Prose writing and drama in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 471.
  91. ↑ McCormack, W. J. (1980). "Sheridan Le Fanu and Victorian Ireland". Oxford: Clarendon Press, p. 46.
  92. ↑ Campbell, Matthew (2006). "Poetry in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 504.
  93. ↑ Campbell, Matthew (2006). "Poetry in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 501.
  94. ↑ Campbell, Matthew (2006). "Poetry in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 521.
  95. ↑ Davis, Thomas (1845). "A Nation Once Again, The Spirit of the Nation". Dublin: Duffy, p. 274.
  96. ↑ Davis, Thomas (1846). "Ballad Poetry of Ireland, Literary and Historical Essays". Dublin: Duffy, p. 222.
  97. ↑ Campbell, Matthew (2006). "Poetry in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 511.
  98. ↑ O’Halloran, Clare (2006). "Historical writings, 1690–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 618.
  99. ↑ Denvir, Gearóid (2006). "Literature in Irish, 1800–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 576.
  100. ↑ Ó Coigligh, Ciarán (1987). "Raiftearaí: Amhráin agus Dánta". Dublin: An Clóchomhar, p. 84.
  101. ↑ Denvir, Gearóid (2006). "Literature in Irish, 1800–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 567.
  102. ↑ O’Halloran, Clare (2006). "Historical writings, 1690–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 621.
  103. ↑ Morash, Christopher (2006). "Theatre in Ireland, 1690–1800". Cambridge: Cambridge University Press, p. 372.
  104. ↑ Kelleher, Margaret (2006). "Prose writing and drama in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 487.
  105. ↑ Kiberd, Declan (2006). "Literature and politics". Cambridge: Cambridge University Press, Vol. 2, p. 31.
  106. ↑ Kelleher, Margaret and O’Leary, Philip (2006). "Introduction". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 6.
  107. ↑ Kiberd, Declan (2006). "Literature and politics". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 9.
  108. ↑ Frazier, Adrian (2006). "Drama in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 183.
  109. ↑ Graham, Colin (2006). "Literary historiography, 1890–2000". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 562.
  110. 1 2 O’Leary, Philip (2006). "Literature in Irish, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 226.
  111. ↑ Eagleton, Terry (1995). "Heathcliff and the Great Hunger". Verso, p. 280.
  112. ↑ Eagleton, Terry (1995). "Heathcliff and the Great Hunger". Verso, p. 3.
  113. ↑ Eagleton, Terry (1995). "Heathcliff and the Great Hunger". Verso, p. 317.
  114. ↑ Crotty, Patrick (2006). "Poetry in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 54.
  115. ↑ Crotty, Patrick (2006). "Poetry in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 58, 60.
  116. ↑ Crotty, Patrick (2006). "Poetry in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 72, 83.
  117. ↑ Frazier, Adrian (2006). "Drama in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 181.
  118. ↑ Frazier, Adrian (2006). "Drama in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 182.
  119. ↑ Frazier, Adrian (2006). "Drama in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 192.
  120. ↑ Frazier, Adrian (2006). "Drama in English, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 205.
  121. ↑ Foster, John Wilson (2006). "Prose in English, 1890–1840". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 113, 141.
  122. ↑ Foster, John Wilson (2006). "Prose in English, 1890–1840". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 150.
  123. ↑ Foster, John Wilson (2006). "Prose in English, 1890–1840". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 145, 151.
  124. ↑ O’Leary, Philip (2006). "Literature in Irish, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 241.
  125. ↑ O’Leary, Philip (2006). "Literature in Irish, 1890–1940". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 258.
  126. ↑ Kiberd, Declan (2006). "Literature and politics". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 43.
  127. ↑ Eagleton, Terry (1995). "Heathcliff and the Great Hunger". Verso, p. 297.
  128. ↑ Kelleher, Margaret and O'Leary, Philip (2006). "Introduction". Cambridge University Press, Vol. 2, p. 2.
  129. 1 2 O’Brien, George (2006). "Contemporary prose in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 421.
  130. ↑ O’Toole, Fintan (2006). "Afterword: Irish literature in English in the new millennium". Cambridge University Press, p. 629.
  131. ↑ O’Brien, George (2006). "Contemporary prose in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 422.
  132. 1 2 O’Brien, George (2006). "Contemporary prose in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 423.
  133. ↑ O’Brien, George (2006). "Contemporary prose in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 425.
  134. ↑ O’Brien, George (2006). "Contemporary prose in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 426.
  135. ↑ O’Brien, George (2006). "Contemporary prose in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 428.
  136. 1 2 O’Brien, George (2006). "Contemporary prose in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 434.
  137. ↑ Johnston, Dillon and Batten, Guinn (2006). "Contemporary poetry in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 382.
  138. ↑ Johnston, Dillon and Batten, Guinn (2006). "Contemporary poetry in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 387.
  139. ↑ Johnston, Dillon and Batten, Guinn (2006). "Contemporary poetry in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 401.
  140. ↑ Johnston, Dillon and Batten, Guinn (2006). "Contemporary poetry in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 398.
  141. ↑ Nic Eoin, Máirín (2006). "Contemporary prose and drama in Irish: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 270.
  142. ↑ Nic Eoin, Máirín (2006). "Contemporary prose and drama in Irish: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 274.
  143. ↑ De Paor, Louis (2006). "Contemporary poetry in Irish: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 336.
  144. ↑ Roche, Anthony (2006). "Contemporary drama in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 508.
  145. ↑ Roche, Anthony (2006). "Contemporary drama in English: 1940–2000". Cambridge University Press, p. 521.
  146. ↑ O’Toole, Fintan (2006). "Afterword: Irish literature in English in the new millennium". Cambridge University Press, p. 631.
  147. ↑ O’Toole, Fintan (2006). "Afterword: Irish literature in English in the new millennium". Cambridge University Press, p. 632.
  148. ↑ Bourke, Angela et al. (2002). "The Field Day Anthology of Irish Writing, vol. IV: Irish Women’s Writing and Traditions". Cork: Cork University Press, p. 1195.
  149. ↑ Kelleher, Margaret and O’Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Volume 1". Cambridge: Cambridge University Press, p. 5.
  150. ↑ Kiberd, Declan (2006). "Literature and politics". Cambridge: Cambridge University Press, Vol. 2, p. 10.
  151. ↑ Clancy, Thomas Owen (1996). "Women Poets in Medieval Ireland: Stating the Case". Dublin: Four Courts Press, p. 43.
  152. ↑ Stokes, Whitley and Strachan, John (1903). "Thesaurus Palaeohibernicus, vol. II". Cambridge: Cambridge University Press, p. 325.
  153. ↑ Meyer, Kuno (1902). "Liadain and Curithir: An Irish Love-story of the Ninth Century". London: Nutt, p. 12.
  154. ↑ Ó hAodha, Donncha (1989). "The Lament of the Old Woman of Beare". Maynooth: An Sagart, p. 308.
  155. ↑ Ross, Ian Campbell (2006). "Prose in English, 1690–1800". Cambridge: Cambridge University Press, p. 253.
  156. ↑ Carpenter, Andrew (2006). "Poetry in English, 1690–1800". Cambridge: Cambridge University Press, p. 288.
  157. ↑ Ó Tuama, Seán (1961). "Caoineadh Airt Uí Laoghaire". Dublin: An Clóchomhar, p. 33.
  158. ↑ Wong, Donna (2006). "Literature and the oral tradition". Cambridge: Cambridge University Press, p. 657.
  159. ↑ Brooke, Charlotte (1789). "Reliques of Irish Poetry". Dublin: George Bonham, p. vii.
  160. ↑ Duffy, Charles Gavan (1883). "Four Years of Irish History, 1845–1849". London: Cassell, p. 95.
  161. ↑ Lady Wilde (1864). "Poems by Speranza". Dublin: Duffy, p. 11.
  162. ↑ Campbell, Matthew (2006). "Poetry in English, 1830–1890". Cambridge: Cambridge University Press, p. 535.
  163. ↑ Tynan, Katharine (1887). "Shamrocks". London: Kegan Paul, p. 1.
  164. ↑ Boland, Eavan (1995). "Object Lessons: The Life of the Woman and the Poet in Our Time". Manchester: Carcanet, p. 185.
  165. ↑ Mhac an tSaoi, Máire (1956). "Margadh na Saoire". Dublin: Sáirséal agus Dill, p. 10.
  166. ↑ Ní Dhomhnaill, Nuala (1981). "An Dealg Droighin". Dublin: Mercier Press, p. 86.
  167. ↑ Jenkinson, Biddy (1991). "Letter to an Editor". Irish University Review 21, p. 33.
  168. ↑ Boland, Eavan (1990). "Outside History". New York: W. W. Norton, p. 121.
  169. ↑ Johnston, Dillon and Batten, Guinn (2006). "Contemporary poetry in English: 1940–2000". Cambridge: Cambridge University Press, p. 401.
  170. ↑ Meehan, Paula (1991). "The Man Who Was Marked by Winter". Oldcastle: Gallery Press, p. 14.
  171. ↑ Bourke, Angela et al. (2002). "The Field Day Anthology, vol. V". Cork: Cork University Press, p. 766.
  172. 1 2 Kiberd, Declan (2006). "Literature and politics". In Kelleher and O'Leary (Eds.), The Cambridge History of Irish Literature, Vol. 2, p. 23.
  173. 1 2 3 4 Macalister, R. A. Stewart (1938). "Lebor Gabála Érenn: The Book of the Taking of Ireland, Part I". Dublin: Irish Texts Society, p. xxvii.
  174. ↑ Kelleher, Margaret and O’Leary, Philip (2006). "The Cambridge History of Irish Literature, Volume 1". Cambridge University Press, p. 19.
  175. ↑ Macalister, R. A. Stewart (1938). "Lebor Gabála Érenn: The Book of the Taking of Ireland, Part I". Dublin: Irish Texts Society, p. xxxi.
  176. ↑ Macalister, R. A. Stewart (1938). "Lebor Gabála Érenn: The Book of the Taking of Ireland, Part I". Dublin: Irish Texts Society, p. xxviii.
  177. ↑ Macalister, R. A. Stewart (1938). "Lebor Gabála Érenn: The Book of the Taking of Ireland, Part I". Dublin: Irish Texts Society, p. 101.
  178. ↑ Eagleton, Terry (1995). "Heathcliff and the Great Hunger: Studies in Irish Culture". London: Verso, p. 128.
  179. ↑ Eagleton, Terry (1995). "Heathcliff and the Great Hunger: Studies in Irish Culture". London: Verso, p. 154.
  180. ↑ Eagleton, Terry (1995). "Heathcliff and the Great Hunger: Studies in Irish Culture". London: Verso, p. 129.
  181. 1 2 3 Foster, John Wilson (2006). "The Irish Renaissance, 1890–1940: prose in English". In Kelleher and O'Leary (Eds.), The Cambridge History of Irish Literature, Vol. 2, p. 120.
  182. ↑ Kiberd, Declan (2006). "Literature and politics". In Kelleher and O'Leary (Eds.), The Cambridge History of Irish Literature, Vol. 2, p. 31.
  183. ↑ Kiberd, Declan (2006). "Literature and politics". In Kelleher and O'Leary (Eds.), The Cambridge History of Irish Literature, Vol. 2, p. 32.
  184. 1 2 Johnston, Dillon and Batten, Guinn (2006). "Contemporary poetry in English: 1940–2000". In Kelleher and O'Leary (Eds.), The Cambridge History of Irish Literature, Vol. 2, p. 381.
  185. ↑ Johnston, Dillon and Batten, Guinn (2006). "Contemporary poetry in English: 1940–2000". In Kelleher and O'Leary (Eds.), The Cambridge History of Irish Literature, Vol. 2, p. 396.