  | |
| סמל ודגל הפיקוד | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| שיוך |
 צבא הגנה לישראל |
| סוג | פיקוד מרחבי |
| בסיס האם | מחנה נחמיה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
מאי 1949 – הווה (כ־76 שנים)  |
| מלחמות | כל מלחמות ישראל |
| פיקוד | |
| יחידת אם | המטה הכללי |
| דרגת המפקד |
 אלוף |
| מפקד נוכחי |
אבי בלוט |
| מפקדים | מפקדי הפיקוד |
  | |
פיקוד המרכז (בראשי תיבות: פַּקְמָ"ז) הוא פיקוד מרחבי בצבא ההגנה לישראל. הפיקוד אחראי לכל היחידות והחטיבות הממוקמות באיו"ש (אזור יהודה ושומרון), ירושלים, השרון, גוש דן והשפלה.
היסטוריה ותפקידים
מלחמת העצמאות
ב־28 במאי 1948 הוקמה חזית ירושלים בפיקוד דוד מרכוס (מיקי סטון), שפיקדה על שלושת החטיבות במרחב ירושלים: חטיבת עציוני, חטיבת הראל וחטיבה 7.[1] מטה החזית התארגן ב־5 ביוני לקראת מבצע יורם. החזית בוטלה במהלך ההפוגה הראשונה, כמה ימים לאחר מותו של מרכוס ב־11 ביוני, והמרחב חולק מחדש לגזרות עצמאיות. מירושלים עד למוצא עילית – גזרת עציוני; ממוצא עילית עד חולדה – גזרת "יורם"; והשטחים ממערב לחולדה – גזרת חטיבת גבעתי. למרות זאת, מפקדת מבצע דני הייתה בעיקרה מפקדת החזית, בפיקוד יגאל אלון, סגנו של מרכוס, והייתה הבסיס למפקדת חזית הדרום בפיקוד אלון.[2]
ב־6 באוגוסט 1948, במהלך ההפוגה השנייה, הוצאה פקודה לחלוקת הארץ לחזיתות, בהן חזית המרכז (חזית ג'). החזית קיבלה אחריות על אזורי ירושלים וגוש דן. החזית גבלה מצפון בחזית המזרח שגבולה עבר בירקון ומדרום בחזית הדרום שגבולה עבר בוואדי נבי רובין (חלקו המישורי של נחל שורק) על למסילת הרכבת יפו–ירושלים עד לכביש הרטוב–שער הגיא. תחת פיקוד החזית היו חטיבת קרייתי, מחוז תל אביב ונפת חי"ם ירקון שהועברה מחטיבת אלכסנדרוני אליו, חטיבת עציוני ומחוז ירושלים. לאחר מבצע יואב ומבצע ההר באוקטובר 1948 ההועבר קו התיחום בין חזיתות הדרום והמרכז לעמק האלה ועג'ור. השינוי הטיל על חטיבת הראל, שישבה באזור בית ג'מאל, את האחריות לסיורים במרחב החדש שתחת החזית.[3]
בתחילת 1949 הועברה לחזית חטיבת הראל (10) שהייתה עד אז עתודה מטכ"לית, וכן חטיבה 16 החדשה.[4]
שנות החמישים
ב־6 באפריל 1949, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן והתחלת שחרור חיילי המלחמה והקמת מסגרות המילואים, הוקצו לחזית המרכז חטיבה 6 הסדירה, וחטיבות המילואים 16 במרחב ירושלים וקרייתי (4) במחוז תל אביב.[4]
במאי 1949 בוטלה חזית המזרח ושטחה חולק בין פיקוד הצפון לפיקוד המרכז, שזכתה במרבית שטחה וכן בחטיבת גבעתי (5) הסדירה וחטיבת המילואים 17. ב־26 ביוני שונה שם מפקדת החזית המרכז למטה מפקדת המרכז.[3]
באוגוסט 1949 הוחלט כי חטיבת גבעתי (5) תהיה החטיבה הסדירה של הפיקוד.[4]
ב־1950 הופרד מחוז תל אביב מפיקוד המרכז והוצב תחת הפיקוד השמיני, שהוקם כמסגרת לתפעול כוחות המילואים במחוז. הפיקוד התקיים רק כשנתיים ופורק ב־23 בנובמבר 1952. שטחו וכן חטיבת קרייתי (4), בעוד חטיבה 8 הועברה לפיקוד דרום.[4]
בינואר 1953 הוחלט לפרק את מסגרות החטיבה/מחוז שאיחדו פיקוד מרחבי וחטיבות מילואים (פרט לחטיבה/מחוז ירושלים). מפקדות המחוזות פורקו ובמקומן הוקמה מפקדת הגמ"ר פיקודית. מסגרות ההגמ"ר נכללו ב־5 גושים: חפר, פתח תקווה, רמלה, רחובות וקריית יערים.[4]
ב־31 בדצמבר 1954 בוטל פיקוד הדרום ואוחד עם פיקוד המרכז. בהחלטה על ביטולו בנובמבר 1954 נועד הפיקוד להעביר לפיקוד הצפון את גוש נתניה ובכללו חטיבה 17 וחטיבת חי"ם 25, ושני הפיקודים נועדו להיקרא הפיקוד הראשון (בצפון) והפיקוד השני (המרכז/דרום). במקום פיקוד הדרום הוקמה מפקדת הדרום שנועדה להפוך בעת מלחמה לפיקוד עצמאי, ולצידו התקימו שתי מפקדות משנה נוספות – מפקדת הגמ"ר מרכז ומפקדת חטיבה/מחוז ירושלים.[3]
ב־19 בספטמבר 1955 הוקם מחדש פיקוד הדרום, והגבול בינו לבין פיקוד המרכז נקבע בקו כביש אשקלון–פלוג'ה–נחל אדוריים, והפיקוד הורחב גם על חשבון פיקוד צפון בשרון. עד דצמבר 1955 הושב לפיקוד גם גוש נתניה (עד קו זיתא–ג'ת–להבות חביבה–כפר ברנדייס–חרב לאת–מכמורת). חטיבות 17 ו־25 נותרו בפיקוד הצפון.[4]
ב־5 בדצמבר 1956 הועברה האחריות על הממשל הצבאי הישראלי ברצועת עזה שהוקם לאחר מלחמת סיני מפיקוד הדרום לפיקוד המרכז, על מנת לסייע לפיקוד הדרום לעסוק בפינוי סיני. גבול הגזרה בין הפיקודים נקבע ממערב לקו הגבול הבין־לאומי תוך הכללת רפיח המצרית בשטח פיקוד המרכז,[5] והאזור שממערב לו ניתן לאחריות חטיבה 7.[6] הממשל הצבאי בוטל עם נסיגת כוחות צה"ל מהמרחב ב־7 במרץ 1956.
במלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים לא היה לפיקוד אוגדה והפיקוד הפעיל את חטיבותיו שפעלו בגזרת ירושלים (חטיבת הראל, חטיבת ירושלים וחטיבה 55) מחפ"ק בבנייני האומה.[7] הפיקוד הפעיל את כוחותיו לכיבוש מרבית הגדה המערבית הירדנית למעט צפון השומרון שנכבש על ידי כוחות אוגדה 36 שתחת פיקוד הצפון.
ב־7 ביוני 1967 מונה האלוף חיים הרצוג למפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית,[8] והוא פרסם מנשר שבו נקבע כי "כל סמכות של שלטון חקיקה, מינוי ומינהל לגבי האזור או תושביו תהא מעתה נתונה בידי בלבד ותופעל רק על ידי או על ידי מי שיתמנה לכך על ידי או יפעל מטעמי."[9] במנשר גם נטלה חזקה על רכוש ממשלת ירדן ונקבע כי המיסים באזור ישולמו למפקד כוחות צה"ל באזור.[9] ב־15 ביוני הועברו סמכויות תפקיד מפקד כוחות צה"ל באזור לאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס.[10] בפיקוד המרכז הוקמו שני מטות: מטה צבאי ומטה אזרחי בפיקוד אל"ם רפאל ורדי שניהל את הממשל הצבאי.[11] ב־20 בדצמבר 1967 הועברו הסמכויות לאל"ם רפאל ורדי שמונה למפקד אזור יהודה ושומרון הכפוף לאלוף הפיקוד.[12]
פעילות הביטחון השוטף והממשל הצבאי בוצעה בתחילה על ידי שלושת החטמ"רים של הפיקוד, שנערכו בנפות הממשל הירדני. חטמ"ר 4 קיבלה אחריות על נפות רמאללה, יריחו ומחנה חווארה, חטמ"ר 5 קיבלה את נפות גנין, שכם, טולכרם ומחנה זבבידה, וחטמ"ר 16 (חטיבת ירושלים) קיבלה את נפות בית לחם וחברון.[11] נפת ירושלים הייתה תחת פיקוד אל"ם שלמה להט.[13] כוחות התעסוקה המבצעית בחטמ"רים כללו גדוד חי"ר, גדוד מג"ב, יחידת סיור ופלוגת שריון, וחטיבה 5 הגדולה זכתה בשתי פלוגות שריון. ב־1 בנובמבר 1967 הועברה האחריות לגזרת בקעת הירדן לחטיבה 80, וחטמ"ר 4 הוצאה מהגזרה והאחריות לנפת רמאללה הועברה לחטיבה 16.[11]
מלחמת ההתשה
ערכים מורחבים – מלחמת ההתשה בבקעת הירדן; ארץ המרדפים
לאחר מלחמת ששת הימים ניסו ארגוני טורור פלסטינים בהובלת אש"ף לבסס תשתית מתרתית בהרי יהודה ושומרון. ביוני–יולי 1969 התמקמו מפקדות כמה ארגונים, ובהם יאסר ערפאת מפקד פת"ח ביהודה ושומרון בניסיון לנהל "מלחמת שחרור עממית". בספטמבר 1967 פתחו כוחות הפיקוד בפעולות נרחבות נגד המחבלים ביהודה ושומרון. צה"ל שיפר את מערך אבטחת הגבול החדש על נהר הירדן וצמצם מעבר של חוליות חדשות ושל העברת נשק ואמצעי חבלה. בניגוד לציפיות הפת"ח, לא התעורר מרי בקרב האוכלוסייה האזרחית והיא הסתייגה מהמחבלים. עד סוף 1967 הצליחה ישראל להרוס את גרעין מפקדת הפת"ח בשכם ואת הרשת הראשית של החזית העממית לשחרור פלסטין בחברון, ועד ינואר 1968 נשבר כוחם של הארגונים.[14][15]
לאחר דחיקת ארגוני המחבלים מיהודה ושומרון העתיקו המחבלים את מרכזיהם לבקעת הירדן המזרחית, בשטח ירדן, ממנה הוציאו פעולות חבלה אל מעבר לירדן. ההיערכות מולם נחלקה בין חטמ"ר העמקים (612) של פיקוד הצפון בגזרת עמק בית שאן וחטיבת הבקעה (63) של פיקוד המרכז בתחום בקעת הירדן המערבית, שהוקמה ב־3 בנובמבר 1967 מתוך חטיבת הצנחנים 80. הגבול בין הפיקודים עבר בנחל בזק.[16]
במהלך 1968 החלה הקמת גדר לאורך הירדן על מנת למנוע את חדירתם של מחבלים מעבר לירדן. לאורך הגדר הוקם קו המוצבים ונערכו סיורים במטרה ללכוד מחבלים, שזכו לכינוי מרדפים, דבר שהעניק למכלול את הכינוי ארץ המרדפים.[16]
במקביל להגנה החל הפיקוד לתקוף את המחבלים בשטח ירדן. המבצע הראשון, פעולת כראמה באפריל 1968, שהייתה מבצע בגודל אוגדתי (חטיבת הבקעה, חטיבת הצנחנים וחטיבה 7) נגד מפקדת פת"ח בכראמה שבדרום בקעת הירדן, הסתבך ונפלו בו 33 חיילים ישראלים. מבצעים קטנים יותר במהלך השנה הביאו לדחיקת ארגוני הטרור לגב ההר הירדני עד סוף השנה והרחיקה אותם מקו הגבול, כשהיא מאלצת את המחבלים לבצע ירי תלול מסלול ופעולות קטנות נגד כוחות הסיור והקטינה את האיום מהם. לאחר חיסול בסיסי הטרור בירדן בספטמבר השחור ב־1970 חלה רגיעה בגזרה.[16]
במרץ 1972 הועברה האחריות על רצועת עזה מפיקוד הדרום לפיקוד המרכז, לאחר החלשות גל הטרור שהחל בראשית שנות השבעים ברצועה.[17] בשלהי 1977 חזרה הרצועה לפיקוד הדרום.[18]
במלחמת יום הכיפורים
- ערך מורחב – החזית הירדנית במלחמת יום הכיפורים
הפיקוד לא נטל חלק במלחמת יום הכיפורים באופן ישיר, מכיוון שלא התבצעו פעולות אויב מולו. ערב המלחמה עמדו לרשות הפיקוד מפקדת חטיבת צנחנים ושתי פלוגות חי"ר (עם שלוש קשתות).[19] עם פתיחת המלחמה גויסו שתי חטיבות חי"ר לתגבר את כוחות הביטחון השוטף שבאחריות החטמ"רים: חטיבה 5 בפיקוד אל"ם יהודה גולן, וחטיבת מחוז ירושלים (16) בפיקוד אל"ם זאב עופר פרט לגדוד 68 מהחטיבה, שהיה מגויס לשירות פעיל ואייש את מעוזי התעלה בגזרת חטיבה 275 (בלוזה). עד התפרסותם של כוחות המילואים תוגבר פיקוד המרכז בגדודי נח"ל 906 מבית הספר למ"כים ו־902. כוח השריון היחיד בגזרה היה גדוד השריון הפיקודי (גש"פ) 182.[20] במהלך הימים הבאים התארגן בפיקוד כוח שריון מאולתר בפיקוד אל"ם משה יוסף, שכלל בנוסף לגש"פ את גדוד 268 מחטיבה 670.
ב־7 באוקטובר הורחבה גזרת הפיקוד צפונה ודרומה: הוכפפו לו חטמ"ר בית שאן (612), בפיקוד אל"ם יחזקאל רביד מפיקוד הצפון, ומחוז הנגב, בפיקוד אל"ם יהודה מיטל מפיקוד הדרום על מנת לאפשר לפיקודים להתעסק בניהול המלחמה.[21]
ב־9 באוקטובר הורחבה גזרת פיקוד דרומה, כדי לרכז בתחום אחריותו את כל החזית הירדנית. לפיכך כלל הפיקוד את מחוז אילת, בפיקוד אל"ם אורי ביידץ, ובו שני גדודי חי"ר. הגבול הבין־פיקודי בין פיקוד המרכז לפיקוד הדרום נקבע מול אי האלמוגים. במקביל הוכפפה לפיקוד חטיבת חיר"ם 9100 מאולתרת ומוקטנת, שהוקמה ב־8 באוקטובר במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, ובראשה עמד סגן הקחצ"ר אל"ם שמואל פרסבורגר.[22]
בין מלחמת יום הכיפורים לאינתיפאדה הראשונה
בעקבות מלחמת יום הכיפורים הוקמה חטיבת שריון סדירה בפיקוד להגנת ירושלים, שנקראה עוצבת יש"י (יחידת שומרי ירושלים; חטיבה 211).
ב־1976 הוקמה תחת הפיקוד מפקדת עורף בפיקוד אל"ם יוסף סוקול.[23]
ב־1978 הועברה לפיקוד האחריות על גבול ישראל–ירדן עד אילת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ונסיגת צה"ל מסיני, שהביאה לעיסוק עיקרי של פיקוד הדרום בפינוי והיערכות מחדש.[24] לאחר השלמת ההיערכות המחודשת ב־1982 הועבר מרחב הערבה ועוצבת אדום מאחריות פיקוד המרכז לפיקוד דרום.[25]
כחלק מהיערכות צה"ל מחדש במבצע רמון לפינוי סיני מ־1979 עד 1982, הועברה לפיקוד עוצבת הפלדה (אוגדה 162), אוגדה משוריית סדירה הראשונה בפיקוד, שהוצבה בבקעת הירדן להגנת הגבול המזרחי והתגוננות מפני עיראק.[26]
בספטמבר 1981 אישרה ממשלת בגין השנייה הצעה של שר הביטחון אריאל שרון לארגן מחדש את הממשל הצבאי ביהודה ושומרון וברצועת עזה, ולהפריד את המנהל האזרחי מהמסגרת הצבאית־ביטחונית כחלק ממימוש הסכם קמפ דייוויד.[27] בנובמבר 1981 פורק הממשל הצבאי והוקמו במקומו המנהל האזרחי ביהודה ושומרון ומפקדת אזור יהודה ושומרון, כשהסמכות העליונה לפעולות בעניינים אזרחיים מועברת לידי מפקד הפיקוד שהפך לריבון בשטחי יהודה ושומרון.[28][29]
במבצע שלום הגליל השתתפו כוחות פיקודיים תחת פיקוד של פיקוד הצפון: עוצבת הפלדה, האוגדה המשוריינת הפיקודית, וכן עוצבת האש (אוגדה 96), אוגדת הצנחנים. בשלהי המבצע גויסה עוצבת עידן (אוגדה 880), אוגדת שריון במילואים של הפיקוד, ככוח רענן לתגבור גיס 446.[30]
האינתיפאדה הראשונה ואילך
החל מהאינתיפאדה הראשונה מתמקד הפיקוד בעיקר בביטחון שוטף בגזרתו, שכולל אבטחה של ההתנחלויות והמאחזים שבתחומי הפיקוד, אבטחת התנועה בכבישים והתמודדות עם פיגועים.
לאחר מלחמת המפרץ הוקם פיקוד העורף שקיבל את מפקדת העורף שפעלה תחת הפיקוד.[31]
מבנה ארגוני
תרשים המבנה הארגוני
.png)
מקרא: חטיבה מרחבית; חטיבת חי"ר; חטיבת שריון; חטיבת אש; גבול אפור מסמן חטיבת מילואים
יחידות בעבר
- אוגדה 85 – אוגדה מרחבית בבקעת הירדן משנות השבעים עד 1992.
- עוצבת המפץ (146) – הוקמה ב־1954 כאוגדה הפיקודית ונקראה אוגדה 38. לקראת מלחמת סיני הועברה לפיקוד הדרום. לאחר מלחמת ששת הימים ששבה לפיקוד המרכז כאוגדה 146. במלחמת יום הכיפורים נלחמה בחזית הגולן ולאחר המלחמה נותרה תחת פיקוד פיקוד הצפון.[7]
אוגדה 162 – הוקמה בפיקוד הדרום ולאחר נסיגת צה"ל מסיני הועבר לפיקוד. בינואר 2016 חזרה לפיקוד הדרום, כאשר חטיבה 417 נותרת תחת הפיקוד.[32]- עוצבת עידן (אוגדה 340 ו־880) – גלגולה הקודם של עוצבת הבזק (99). נסגרה ב־2020.
- אוגדת יהודה (720) – הוקמה ב־1978 כאוגדת מילואים. במהלך חומת מגן ב־2002 הפכה לאוגדת בט"ש שקיבלה אחריות על החטיבות המרחביות יהודה ועציון. במאי 2003 חזרה האוגדה להיות אוגדת מילואים, והיא פורקה ב־2004.
מושב הפיקוד
מפקדת חזית המרכז שכנה עם הקמתה באוגוסט 1948 במחנה דני שברמלה.[33][34]
במרתף בנייני האומה הוכשר כ"מוצב אפרים" – מפקדה קדמית לפיקוד המרכז בעת מלחמה בירושלים, ששימש בשגרה את המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בשלהי 5 ביוני 1967, בעקבות פריצת מלחמת ששת הימים, התמקמה מפקדת הפיקוד במוצב. לאחר המלחמה נותרה מפקדת הפיקוד במוצב, והפיקוד החל לחפש לעצמו משכן קבע בעיר.[35] מפקדת אלוף הפיקוד וחלק מהמטה השתכנה במפקדת הממשל הצבאי ברחוב סלאח א-דין (לימים משרד המשפטים).[36] בפברואר 1968 החליטה ממשלת אשכול השלישית על העברת מפקדת הפיקוד לירושלים.[37]
ב־4 ביוני 1968 הונחה אבן הפינה למצודת כפיר, שהוקמה בשטח בתחומי המושבה נווה יעקב שננטשה במלחמת העצמאות.[35] המתחם נחנך בספטמבר 1971.[38] המתחם שופע בעיטורים אומנתיים. בשערי המתחם קיים תבליט של אריה המבוסס על חותם לשמע עבד ירבעם, קיר קרמיקה גדול בנושא מלחמות ירושלים וכן אריה מאבן גולפו בכניסה הראשית על ידי יעל ודורון בר אדון, לצד פסל "יעקב נאבק עם המלאך" של אלי אילן ואריה מגרוטאות של בריחי כלי נשק מעשה ידי יגאל תומרקין. תומרקין יצר גם יצירת מתכת בשם "שופרות יריחו" ברחבת הדגל.[39] הקמת המצודה עלתה 17 מיליון לירות.[40]
לאחר שמפקד הפיקוד נחמיה תמרי נהרג בהתרסקות מסוק במקום בינואר 1994 שונה שם המחנה למצודת נחמיה, על שמו.[41]
מפקדי הפיקוד
| שם | תקופת כהונה | הערות |
| אלוף צבי איילון | מאי 1948 – מאי 1952 | עד נובמבר 1949 היה גם סגן הרמטכ"ל |
| אלוף יוסף אבידר | מאי 1952 – דצמבר 1953 | אלוף פיקוד הצפון ולימים ראש אג"ם |
| אל"ם יוסף איתן (מ"מ) | דצמבר 1953 – אפריל 1954 | רמ"ט הפיקוד, שימש כממלא מקום אלוף הפיקוד[42] |
| אלוף צבי איילון | 1 באפריל 1954[43] – נובמבר 1955 | לימים סגן הרמטכ"ל |
| אלוף צבי צור | נובמבר 1955 – ינואר 1958 | לימים הרמטכ"ל ה־6 |
| אלוף מאיר עמית | ינואר 1958 – ינואר 1960 | לימים ראש המוסד |
| אלוף יוסף גבע | ינואר 1960 – דצמבר 1965 | לימים נספח צה"ל בארצות הברית |
| אלוף עוזי נרקיס | 15 בדצמבר 1965 – 1 ביולי 1968 | אלוף הפיקוד בזמן מלחמת ששת הימים; שימש כשלושה חודשים כמפקד אזור יהודה ושומרון |
| אלוף רחבעם זאבי | יולי 1968 – אוקטובר 1973 | לימים ראש אג"ם, חבר הכנסת ושר התיירות |
| אלוף יונה אפרת | אוקטובר 1973 – יוני 1977 | אלוף הפיקוד במלחמת יום הכיפורים |
| אלוף משה לוי | יוני 1977 – נובמבר 1981 | לימים הרמטכ"ל ה־12 |
| אלוף אורי אור | נובמבר 1981 – 20 באוקטובר 1983 | לימים סגן שר הביטחון; מימיו משמש מפקד הפיקוד כמפקד אזור יהודה ושומרון |
| אלוף אמנון ליפקין־שחק | 20 באוקטובר 1983[44] – ינואר 1986 | לימים הרמטכ"ל ה־15 |
| אלוף אהוד ברק | ינואר 1986 – 1987 | לימים הרמטכ"ל ה־14, ראש הממשלה ושר הביטחון |
| אלוף עמרם מצנע | 1987 – 4 באוגוסט 1989 | מפקד הפיקוד בזמן האינתיפאדה הראשונה |
| אלוף יצחק מרדכי | 4 באוגוסט 1989[45] – 1991 | כונה "אלוף שלושת הפיקודים" (כיהן בפיקוד הצפון, בפיקוד המרכז ובפיקוד הדרום), לימים שר הביטחון |
| אלוף דני יתום | 1991 – מרץ 1993 | לימים ראש המוסד |
| אלוף נחמיה תמרי | מרץ 1993 – ינואר 1994 | נהרג בהתרסקות מסוק בעת תפקידו. על שמו מכונה מבנה פיקוד המרכז, 'מצודת נחמיה'. |
| אלוף דני יתום | ינואר–אפריל 1994 | ממלא מקום; לימים המזכיר הצבאי של ראש הממשלה |
| אלוף אילן בירן | אפריל 1994 – מרץ 1996 | לימים מנכ"ל משרד הביטחון |
| אלוף עוזי דיין | מרץ 1996 – מאי 1998 | לימים סגן הרמטכ"ל ויו"ר המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) |
| אלוף משה יעלון | מאי 1998 – יולי 2000 | לימים הרמטכ"ל ה־17, ושר הביטחון |
| אלוף יצחק איתן | יולי 2000 – אוגוסט 2002 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן |
| אלוף משה קפלינסקי | אוגוסט 2002 – ינואר 2005 | לימים סגן הרמטכ"ל |
| אלוף יאיר נוה | ינואר 2005 – מאי 2007 | תוכנית ההתנתקות ואירועי עמונה; לימים סגן הרמטכ"ל |
| אלוף גדי שמני | מאי 2007 – אוקטובר 2009 | לימים נספח צה"ל בארצות הברית |
| אלוף אבי מזרחי | אוקטובר 2009 – מרץ 2012 | |
| אלוף ניצן אלון | מרץ 2012 – מרץ 2015 | לימים ראש אגף המבצעים |
| אלוף רוני נומה | מרץ 2015 – מרץ 2018 | לימים פרויקטור הקורונה בנתב"ג |
| אלוף נדב פדן | 7 במרץ 2018 – יולי 2020 | |
| אלוף תמיר ידעי | יולי 2020 – אוגוסט 2021 | לימים סגן הרמטכ"ל |
| אלוף יהודה פוקס | אוגוסט 2021 – 8 יולי 2024 | מלחמת חרבות ברזל |
| אלוף אבי בלוט | 8 יולי 2024 – | מלחמת חרבות ברזל; מכהן |
ראשי מטה הפיקוד
| שם | תקופת כהונה | הערות |
| אל"ם צבי גרמן | ||
| אל"ם יוסף איתן | 1952–1953 | |
| אל"ם אהרן יריב | 1956 | |
| אל"ם בנימין גיבלי | 1957 | |
| אל"ם יהודה הררי | 1959–1961 | לימים מפקד פיקוד ההדרכה |
| אל"ם רחבעם זאבי | 1962–1963 | |
| אל"ם יוסף הרפז | ||
| אל"ם חיים אבינועם | 1965–1967 | |
| אל"ם שלמה להט | ||
| אל"ם ברוך בר־לב | 1967 | |
| תא"ל הרצל שפיר | – אוגוסט 1969 | |
| תא"ל יעקב אלעזרי | 1971 | |
| תא"ל משה לוי | 1973–1974 | לימים מפקד הפיקוד |
| תא"ל יהודה גולן | 1974–1976 | |
| תא"ל משה יוסף | 1978–1979 | |
| תא"ל אורי אור | 1979 – נובמבר 1981 | לימים מפקד הפיקוד |
| תא"ל נחום זקן | ||
| תא"ל חיים אורן | 1985 | |
| תא"ל עוזי בן יצחק | 1986–1988 | |
| תא"ל חגי לוי | 1988–1990 | |
| תא"ל צביקה קן־תור | 1991–1995 | מצולחי תעלת סואץ |
| תא"ל מוטי בירן | 1995 | |
| תא"ל יעקב זיגדון | 1996–2001[46] | |
| תא"ל מעד'א חסבאני | ||
| תא"ל משה תמיר | 2004–2006 | |
| תא"ל יעקב ברק | 2006–2007 | לימים מפקד זרוע היבשה |
| תא"ל מוטי אלמוז | 2007–2010 | לימים ראש אכ"א |
| תא"ל דוד מנחם | 2010–2013 | לימים ראש המנהל האזרחי |
| תא"ל אילן מלכא | 2013–2016 | לימים ראש אגף המטה בשירות בתי הסוהר |
| תא"ל עופר וינטר | 2016–2018 | לימים מפקד עוצבת האש |
| תא"ל רסאן עליאן | 2018–2019 | לימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים |
| תא"ל רמי אבודרהם | 2019–2022 | לימים ראש חטיבה טכנולוגית ליבשה |
| תא"ל רועי שטרית | יולי 2022 – |
קישורים חיצוניים
פיקוד המרכז, באתר צה"ל- משה שמש, כך נערך פיקוד המרכז לאיסוף המודיעין בגדה המערבית ב-67', מבט מל"מ, גיליון 87, אוקטובר 2020, עמודים 44–46
- אבן מספר 8: חה"ן 802 – מפקדת הנדסה פיקוד המרכז באתר עמותת חיל ההנדסה הקרבית
ישראל, צה"ל. פיקוד מרכז, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ↑ משה ארנוולד, כישלון הפריצה לשער יפו, עלי זית וחרב יב, 2012, עמ' 126
- ↑ בני מיכלסון, האלוף הראשון בצה"ל, מערכות 477, 2018
- 1 2 3 עמירם אורן, סדר הכוחות של צה"ל וארגונים המרחבי תוך קביעת תחום המדינה וגבולותיה במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב ה', תשס"ד, עמ' 83–121
- 1 2 3 4 5 6 עמירם אורן, הפיקוד המרחבי כמסגרת להפעלת כוחות היבשה בצה"ל, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, עמ' 429-460
- ↑ ממשל צבאי – אזור עזה, תיק בארכיון המדינה
- ↑ ארנון גולן, ישראל והרצועה: עשור ראשון, 1947–1957, ישראל: מוסד הרצל לחקר הציונות, תשפ"א-2021, עמ' 283–284, מסת"ב 978-965-92683-7-5
- 1 2 דני אשר, מכפיל כוח ששינה כיוון – מפקדות האוגדה, מערכות 471, מאי 2017
- ↑ הגדה המערבית או יהודה ושומרון – שינוי השם הרשמי ביולי 1968, באתר ארכיון המדינה
- 1 2 מנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2)
- ↑ עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 338
- 1 2 3 זאב דרורי, אש בקווים: מלחמת ההתשה בחזית המזרחית, 1967–1970, מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012, עמ' 43–44, 53
- ↑ אל"מ ר. ורדי - מפקד אזור יהודה ושומרון, דבר, 27 בדצמבר 1967
- ↑ אל"מ שלמה להט מונה מפקד ירושלים, הארץ, 9 ביוני 1967
- ↑ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 118
- ↑ Anat N., Kurz (2005). Fatah and the Politics of Violence: The Institutionalization of a Popular Struggle. Academic Sussex Press. pp. 47–49.
- 1 2 3 "בושם מסריח העיקר שיעשה את העבודה" - עיצוב תפיסת ההגנה בגבולה המזרחי של ישראל: 1967-1968, באתר צה"ל, 16 בנובמבר 2021
- ↑ רצועת עזה, מעריב, 1 במרץ 1972
- ↑ הרצועה חוזרת לפיקוד הדרום, דבר, 13 בנובמבר 1977
- ↑ אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: המחלקה להיסטוריה, 2013, עמ' 91
- ↑ אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: המחלקה להיסטוריה, 2013, עמ' 136
- ↑ אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: המחלקה להיסטוריה, 2013, עמ' 176
- ↑ אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: המחלקה להיסטוריה, 2013, עמ' 225
- ↑ גרשון אקשטיין, מפקדי צה"ל במערך העורף עד הקמת פיקוד העורף, באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 בדצמבר 2010
- ↑ ניר שריג, משה שמיר ואבי גולן (ע), 100 שנות אנשי קשר: אנשים, פועלם ותרומתם, ירושלים: העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, ה'תשפ"ב-2022, עמ' 551 (522), מסת"ב 978-965-599-563-3
- ↑ ניר שריג, משה שמיר ואבי גולן (ע), 100 שנות אנשי קשר: אנשים, פועלם ותרומתם, ירושלים: העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, ה'תשפ"ב-2022, עמ' 578, מסת"ב 978-965-599-563-3
- ↑ רפי רגב, עמירם אורן, ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל, כרמל, 2008, עמ' 102–109 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "פסיק"
- ↑ תכנית שרון להפרדת המינהל האזרחי מהצבאי בשטחים תובא ביום א' לממשלה, דבר, 23 בספטמבר 1981
- ↑ רפיק חלבי, הסתאבות המושלים הצבאיים, ישראל, 1983, כותרת ראשית, 12 בינואר 1983
- ↑ החלטה 106 של הממשלה השמונה עשרה, 4 באוקטובר 1981
- ↑ ספר מלחמת שלום הגליל מפות ומבצעים, באתר צה"ל, 6 ביוני 2022
- ↑ נויה בן גיגי, 31 עובדות שכנראה לא ידעתם על פיקוד העורף, באתר צה"ל, 19 בפברואר 2023
- ↑ אביה שקלאר וגילי קופר, 28 בינואר 2016: אוגדה 162 עוברת לפיקוד הדרום, באתר פארק לטרון, 5 במרץ 2018
- ↑ רפי רגב, עמירם אורן, ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל, כרמל, 2008, עמ' 35
- ↑ מחנה רחבעם, רמלה. סקר תיעוד מקדים (עמ' 61), 3 בנובמבר 2016
- 1 2 עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 358–360
- ↑ עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 340
- ↑ מטה המשטרה לשייך ג'רח, הארץ, 2 בפברואר 1968
- ↑ יגאל ידין, איך כבש דוד את ירושלים, מעריב, 17 בספטמבר 1971
- ↑ רפל בנקר, כפיר אריות יקר, על המשמר, 17 באוקטובר 1971
- ↑ אהרן גבע, מחנה צבאי בבניין פאר, דבר, 19 באוקטובר 1971
- ↑ מצודת נחמיה – ע"ש האלוף נחמיה תמרי ז"ל, במחנה, 4 במאי 1994
- ↑ דיין ביצע שנויים במטכ"ל, מעריב, 29 בדצמבר 1953
- ↑ מנויים חדשים במטה צה"ל, קול העם, 7 באפריל 1954
- ↑ טלי זינגר, חילופי אלופים בפיקוד מרכז, דבר, 21 באוקטובר 1983
- ↑ אלוף יצחק מרדכי נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד המרכז, מעריב, 6 באוגוסט 1989
- ↑ גיא זקהם, תהיו חזקים, יכול להיות עוד יותר קשה, במחנה, 15 ביוני 2001
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| בקרת זהויות |
|
|---|