קואליציה

ברית לקידום מטרה משותפת

קוֹאָלִיצְיָה (בעברית: יַחְדָּה[1]) היא מעין ברית בין ישויות שונות, המשתפות פעולה לקידום עניין משותף.

קואליציה, על פי רוב, מוקמת אד הוק ליצירת חזית בנושא ספציפי וממוקד, ובכך היא נבדלת מ"ברית" במובנה המלא או "איחוד", מונחים המבטאים קשר יציב וקבוע יותר. קואליציה עשויה להתקיים בין מדינות, למשל למלחמה באויב משותף, כגון הקואליציה שהקימה ארצות הברית עם מדינות נוספות למלחמה נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה והשנייה.

קואליציה בדמוקרטיות פרלמנטריות

ערך מורחב – ממשלת קואליציה

בדמוקרטיות פרלמנטריות נזקקת הממשלה (הרשות המבצעת) לתמיכת הפרלמנט (הרשות המחוקקת) כדי לפעול (זה מקור המושג "דמוקרטיה פרלמנטרית").

אם אחת מסיעות הפרלמנט מהווה רוב, די בתמיכתה כדי להקים ממשלה ולאפשר את פעולתה (הממשלה עצמה מורכבת, רובה ככולה, מחברי אותה סיעת רוב). מצב זה נפוץ בדמוקרטיה פרלמנטרית בעלת מערכת דו מפלגתית.

אולם, בדמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית, ייתכן מצב שבו אין סיעה המהווה רוב בפרלמנט. כדי להשיג רוב כזה, נדרשת אחת הסיעות (בדרך כלל הסיעה הגדולה ביותר) לצרף אליה סיעות נוספות, ולכרות איתן ברית פוליטית. הגוף הפרלמנטרי הנוצר מצירוף זה של סיעות מכונה "קואליציה". כדי להקים קואליציה, על הסיעות לחתום על הסכם קואליציוני, המגדיר את מדיניות הממשלה ותומכיה בפרלמנט באמצעות "קוי יסוד", ואת בעלי התפקידים השונים שימונו מתוך הסיעות (שרים וסגני שרים בממשלה, יושבי ראש של ועדות בפרלמנט, וכדומה). הסיעות מתחייבות לתמוך בממשלה בהצעות אי אמון, לרוב כנגד התחייבות מפלגת השלטון לתמוך במרכיבים מהאידאולוגיה שלהן.

את מפלגות הפרלמנט שאינן חברות הקואליציה, מקובל לכנות "אופוזיציה" (או נגדה[1]).

בין המפלגות החברות בקואליציה למפלגת השלטון, נחתמים הסכמים קואליציוניים שמפרטים את התחייבות המפלגה וההתחייבויות כלפיה. להסכמים הקואליציוניים יש תוקף משפטי ומפלגה שלדעתה הופרו ההתחייבויות שניתנו לה בו, יכולה לפנות לבית משפט. עם זאת, היות שזה לא הסכם משפטי רגיל, בית המשפט יכול רק לקבוע שהייתה הפרה של ההסכם אבל אינו יכול להכריח את אחד הצדדים לקימו. במקרה של הפרת הסכם כלפי אחת המפלגות, מותר לה לא לכבד סעיפים אחרים בהסכם ואף לפרוש מהקואליציה. החוק מחייב את המפלגות לפרסם את ההסכמים הקואליציוניים שלהם גם בשביל האזרחים וגם בשביל חברי המפלגות.

יתרונות וחסרונות

לסיעה המרכזית:

  • יתרונות: ראש הסיעה הוא שישמש כראש הממשלה והסיעה היא שתוביל את הממשלה והפרלמנט, וזאת על אף שלא זכתה ברוב בפרלמנט.
  • חסרונות: הסיעה נתונה לסחטנות פוליטית מצד הסיעות האחרות, ועלולה לסטות באופן משמעותי מהמצע עליו נבחרה לשם שמירה על שלמות הקואליציה.

לסיעות החברות:

  • יתרונות: השתתפות בממשלה ובפרלמנט בתפקידים משפיעים, ומניעת פעולות ממשלתיות מסוימות המנוגדות למצען. השפעתה של סיעה על התנהלות הממשלה והקואליציה עשויה להיות גדולה יותר מגודלה היחסי בפרלמנט.
  • חסרונות: על הסיעה להתפשר על חלק מהמצע עליו נבחרה, ואף לקחת חלק בפעולות שמנוגדות לו.

באופן כללי:

  • יתרונות: מאזנת היטב בין הצרכים השונים של כל סיעה.
  • חסרונות: פוגעת בעקרון הייצוגיות השווה, אותו נועדה שיטת הבחירה היחסית להגשים, שכן קולם של מצביעי סיעות הקואליציה מתורגם לכוח פוליטי רב משל מצביעי הסיעות שבאופוזיציה.

ככל שקואליציה מורכבת ממספר גדול יותר של סיעות, היא משפרת את יציבותה הפרלמנטרית, אך מקטינה את חופש הפעולה שלה ושל הממשלה, מכיוון שהיא נדרשת לאזן בין מגוון גדול של אינטרסים מפלגתיים.

אפיונים של קואליציות

  • קואליציה רחבה - קואליציה שחבריה מהווים רוב גדול בפרלמנט. ראשי ממשלה מעוניינים בדרך כלל להקים קואליציה כזו מפני שכך מפלגה או צירים בודדים אינם יכולים לאיים על שלמות הקואליציה כי יש רוב בלעדיהם ויש פחות כח לאופוזיציה שנאבקת מול ראש הממשלה, בנוסף לממשלה כזאת יש יותר לגיטימיות ציבורית ציבור גדול יותר מרגיש מיוצג על ידי הממשלה ובמיוחד כשהממשלה מורכבת ממפלגות יריבות (למשל: ממשלה שהשתתפו בה המפד"ל ומרצ). עם זאת, חופש הפעולה של הממשלה קטן אם היא מבוססת על סיעות רבות בעלות מצע שונה.
    • קואליציה של ממשלת אחדות לאומית - נוצרת כאשר שתי הסיעות הגדולות ביותר בפרלמנט נמצאות יחד בקואליציה. קואליציה כזו מקובלת במצבי חירום (בדרך כלל מלחמה), וכן כאשר גודלן של שתי הסיעות הגדולות שווה (פחות או יותר), אך אף אחת מהן אינה יכולה להקים קואליציה ללא השנייה. דוגמה לקואליציה כזו הייתה בתקופת "ממשלת הרוטציה" בין יצחק שמיר (הליכוד) לשמעון פרס (העבודה).
  • קואליציה צרה - קואליציה שחבריה מהווים רוב קטן בבית הנבחרים. קואליציה כזאת מתאפיינת בחופש ביצוע רב יותר עקב מיעוט דעות מנוגדות, אך גם בסחטנות פוליטית של סיעות קטנות ואף של חברי פרלמנט יחידים.
  • קואליציית מיעוט - כאשר מספר החברים בקואליציה קטן ממספר החברים באופוזיציה. מצב זה נוצר בדרך כלל לאחר פרישת סיעות מן הקואליציה או לאחר בחירות בהן יש סיעה שאינה מעוניינת בהצטרפות לקואליציה (תמיכה מבחוץ). קואליציית מיעוט יכולה להתקיים באחד משני מצבים:

שיטות להימנעות מהצורך בקואליציה

קואליציה בדמוקרטיה פרלמנטרית רב מפלגתית מהווה אילוץ, אשר עלול לגרום לתוצאות שליליות כמו שחיתות, סחטנות פוליטית, איוש הממשלה באנשים לא מתאימים וכו', ומטבע הדברים עולה השאלה כיצד ניתן לעקוף אילוץ זה (באופן דמוקרטי). התשובה היא כי ישנן שתי שיטות עיקריות בדמוקרטיות יצוגיות, המונעות את הצורך בקואליציה, והן:

  • יצירת מערכת דו מפלגתית, כפי שהוזכר לעיל. חסרונה הבולט של שיטה זו הוא פגיעה ביחסיות ההצבעה (המפלגות הגדולות "גוזלות" חלק ניכר מקולותיהן של המפלגות הקטנות) ובאפשרויות יצוג מגוונות יותר של הציבור (ערך דמוקרטי בפני עצמו).
  • הפרדת רשויות רבה יותר בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת, כפי שמתקבל משימוש בשיטות שונות של דמוקרטיה נשיאותית, כמו בארצות הברית או בצרפת. בשיטה זו הרשות המבצעת אינה זקוקה לאמון הרשות המחוקקת כדי לכהן: הנשיא נבחר ישירות על ידי העם לתקופה קצובה, וממנה את חברי ממשלתו כרצונו (באישור הרשות המחוקקת). חברי הרשות המחוקקת מבקרים את פעולת הרשות המבצעת ועשויים לאלץ אותה לשנות את מדיניותה ופעילותה (בעיקר באמצעות חקיקה ושליטה בתקציב), אך אינם יכולים להפילה בהצעת אי אמון.
  • שינוי מנגנון ההצבעה בפרלמנט מהצבעה בכן ולא, תמיכה או התנגדות, להצבעה באמצעות נקודות, הנותנות ביטוי גם לעוצמת התמיכה או ההתנגדות.
בשיטה זו כל ח"כ מופקד על מכסה כוללת של "נקודות הצבעה" עבור כל ספר החוקים והצעות החוק יחד, ובוחר כמה מהן להקדיש עבור כל חוק או התנגדות לחוק, כך שמספר הנקודות שמוקדשות להצבעה מלמד על מידת חשיבותה עבור המצביע. הצעה שמקבלת יותר נקודות "בעד" מנקודות "נגד" עוברת.
התיקון הבסיסי הזה מייתר את העניין בהתקשרות הקואליציונית, שכן במקום להקדיש סך מסוים של נקודות הצבעה לתמיכה בחוק שחשוב למישהו אחר, כדי שבתמורה הוא יקדיש סך כזה של נקודות לתמיכה בחוק שחשוב לך, אתה יכול להוסיף את הנקודות הללו ישירות לחוק 'שלך'.

הקואליציות בישראל לפי ממשלות

ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית והממשלה (הרשות המבצעת) נזקקת לתמיכת הכנסת (הרשות המחוקקת) כדי לבצע פעולות שונות. כל ממשלה בישראל התבססה על קואליציה (יחדה[1]) הכוללת מספר סיעות. כל סיעה מורכבת מכמה חברי כנסת. הסיעות שאינן חברות הקואליציה נקראות אופוזיציה (נֶגְדָּה[1]).

הכנסת הממשלה אחוזי המושבים בכנסת הערות
מועצת המדינה הזמנית הממשלה הזמנית
  •   קואליציה: 30 (81.1%)
  •   אופוזיציה: 7 (18.9%)
 גודלה של מועצת המדינה הזמנית היה 37 מושבים.
הכנסת הראשונה הממשלה הראשונה
  •   קואליציה: 73 (60.8%)
  •   אופוזיציה: 47 (39.2%)
הממשלה השנייה
הכנסת השנייה הממשלה השלישית
  •   קואליציה: 65 (54.2%)
  •   אופוזיציה: 55 (45.8%)
הממשלה הרביעית
  •   קואליציה: 87 (72.5%)
  •   אופוזיציה: 33 (27.5%)
הממשלה החמישית
  •   קואליציה: 89 (74.2%)
  •   אופוזיציה: 31 (25.8%)
הממשלה השישית
  •   קואליציה: 66 (55.0%)
  •   אופוזיציה: 54 (45.0%)
הכנסת השלישית הממשלה השביעית
  •   קואליציה: 80 (66.7%)
  •   אופוזיציה: 40 (33.3%)
הממשלה השמינית
הכנסת הרביעית הממשלה התשיעית
  •   קואליציה: 86 (71.7%)
  •   אופוזיציה: 34 (28.3%)
הכנסת החמישית הממשלה העשירית
  •   קואליציה: 68 (56.7%)
  •   אופוזיציה: 52 (43.3%)
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה
  •   קואליציה: 67 (55.8%)
  •   אופוזיציה: 53 (44.2%)
הכנסת השישית הממשלה השלוש עשרה
  •   קואליציה: 72 (60.0%)
  •   אופוזיציה: 48 (40.0%)
 בזמן ממשלת הליכוד הלאומי:
  •   קואליציה: 111 (92.5%)
  •   אופוזיציה: 9 (7.5%)
הממשלה הארבע עשרה
  •   קואליציה: 104 (86.7%)
  •   אופוזיציה: 16 (13.3%)
 ממשלת הליכוד הלאומי
הכנסת השביעית הממשלה החמש עשרה
  •   קואליציה: 102 (85.0%)
  •   אופוזיציה: 18 (15.0%)
 לאחר פירוק ממשלת הליכוד הלאומי:
  •   קואליציה: 72 (60.0%)
  •   אופוזיציה: 48 (40.0%)
הכנסת השמינית הממשלה השש עשרה
  •   קואליציה: 68 (56.7%)
  •   אופוזיציה: 52 (43.3%)
הממשלה השבע עשרה
  •   קואליציה: 61 (50.8%)
  •   אופוזיציה: 59 (49.2%)
הכנסת התשיעית הממשלה השמונה עשרה
  •   קואליציה: 62 (51.7%)
  •   אופוזיציה: 58 (48.3%)
 בפעם הראשונה, הליכוד היה מפלגת השלטון ומפא"י הייתה באופוזיציה.
הכנסת העשירית הממשלה התשע עשרה
  •   קואליציה: 61 (50.8%)
  •   אופוזיציה: 59 (49.2%)
הממשלה העשרים
הכנסת האחת עשרה הממשלה העשרים ואחת
  •   קואליציה: 97 (80.8%)
  •   אופוזיציה: 23 (19.2%)
 ממשלת אחדות לאומית
הממשלה העשרים ושתיים
  •   קואליציה: 96 (80.0%)
  •   אופוזיציה: 24 (20.0%)
 ממשלת אחדות לאומית
הכנסת השתים עשרה הממשלה העשרים ושלוש
  •   קואליציה: 97 (80.8%)
  •   אופוזיציה: 23 (19.2%)
 ממשלת אחדות לאומית
הממשלה העשרים וארבע
  •   קואליציה: 59 (49.2%)
  •   אופוזיציה: 61 (50.8%)
 החלה כקואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ של מולדת. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואליציה. בהמשך מולדת הצטרפה לקואליציה ונוצר רוב של חברי כנסת שישבו בקואליציה.
הכנסת השלוש עשרה הממשלה העשרים וחמש
  •   קואליציה: 62 (51.7%)
  •   אופוזיציה: 58 (48.3%)
 הפכה בהמשך לקואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואליציה
הממשלה העשרים ושש
  •   קואליציה: 59 (49.2%)
  •   אופוזיציה: 61 (50.8%)
 קואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואליציה. בהמשך הורחבה ל-60.
הכנסת הארבע עשרה הממשלה העשרים ושבע
  •   קואליציה: 66 (55.0%)
  •   אופוזיציה: 54 (45.0%)
הכנסת החמש עשרה הממשלה העשרים ושמונה
  •   קואליציה: 75 (62.5%)
  •   אופוזיציה: 45 (37.5%)
הממשלה העשרים ותשע
  •   קואליציה: 80 (66.7%)
  •   אופוזיציה: 40 (33.3%)
 ממשלת אחדות לאומית
הכנסת השש עשרה הממשלה השלושים
  •   קואליציה: 68 (56.7%)
  •   אופוזיציה: 52 (43.3%)
הכנסת השבע עשרה הממשלה השלושים ואחת
  •   קואליציה: 67 (55.8%)
  •   אופוזיציה: 53 (44.2%)
 בפעם הראשונה, מפלגת השלטון הייתה מפלגת קדימה
הכנסת השמונה עשרה הממשלה השלושים ושתיים
  •   קואליציה: 74 (61.7%)
  •   אופוזיציה: 46 (38.3%)
 בשלהי הקואליציה הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם קדימה, שהתפרקה אחרי חודשיים.
הכנסת התשע עשרה הממשלה השלושים ושלוש
  •   קואליציה: 68 (56.7%)
  •   אופוזיציה: 52 (43.3%)
הכנסת העשרים הממשלה השלושים וארבע
  •   קואליציה: 61 (50.8%)
  •   אופוזיציה: 59 (49.2%)
הכנסת העשרים ואחת במהלך המשבר הפוליטי בישראל (2019–2022) הממשלה איבדה את הרוב. לא הוגדרה "רשמית" אופוזיציה או קואליציה כי לא הוקמה ממשלה חדשה, ולא מונו יו"ר קואליציה וראש אופוזיציה.
הכנסת העשרים ושתיים
הכנסת העשרים ושלוש הממשלה השלושים וחמש
  •   קואליציה: 73 (60.8%)
  •   אופוזיציה: 47 (39.2%)
 ממשלת החילופים, הוגדרה כממשלת אחדות לאומית. הוקמה אחרי פירוק כחול לבן וסיעות אחרות. בתוכה, היו שני גושים וגודלם היה 54 ו-19.
הכנסת העשרים וארבע הממשלה השלושים ושש
  •   קואליציה: 61 (50.8%)
  •   אופוזיציה: 59 (49.2%)
 ממשלת החילופים, הוגדרה כממשלת אחדות לאומית. בתוכה, היו שני גושים וגודלם היה 45 ו-12. 4 לא היו חלק מהגושים.
הכנסת העשרים וחמש הממשלה השלושים ושבע
  •   קואליציה: 64 (53.3%)
  •   אופוזיציה: 56 (46.7%)

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. 1 2 3 4 תחדיש של האקדמיה ללשון העברית, שלא נקלט בציבור.