רם פרומן

פעיל חברתי ישראלי

רם פרומן
לידה 30 ביולי 1968 (בן 57)
תל אביב
מדינה ישראל
ידוע בשל יו"ר הפורום החילוני
השכלה בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דוקטור להיסטוריה, פעיל חברתי, עורך דין, מנהל קרן הון סיכון
מפלגה חופש (מ-2021)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רם אריה פרומן (נולד ב-30 ביולי 1968) הוא פעיל חברתי, אינטלקטואל ציבורי ומשפטן ישראלי, מייסד עמותת הפורום החילוני. בעברו היה עורך דין ומנהל קרנות סיכון. פרומן טוען שלנוכח התעצמות היסודות הדתיים והלאומניים במדינת ישראל, על הציבור המחזיק בעמדות ליברליות-חילוניות לפתח תודעת מיעוט ולדרוש אוטונומיה כדי לשמור על קיומו.

ביוגרפיה

נולד בתל אביב. למד תואר ראשון במשפטים ובהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן סיים דוקטורט להיסטוריה בבית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז, בהדרכת ז'אן-קלוד שמיט (אנ'). פרומן העיד ש"היה בהלם" כשפגש בצרפת, לראשונה בחייו, אנשים ללא דת.[1] עבודת הדוקטורט שלו, שהוגשה ב-1996, עסקה בהפרשות גופניות בתלמוד.[2]

בשנת 2011 ייסד פרומן את הפורום החילוני, עמותה רשומה ללא מטרות רווח שהוקמה כארגון ארצי לקידום תודעה חילונית ולמאבק בתופעת ההדתה. הפורום פועל נגד תהליכי הדתה בישראל ובפרט במערכת החינוך, בצבא ובמרחב הציבורי בכלל.[3] כמו כן הוא פעיל להרחקת שלוחי חב"ד מפעילות בשכונות חילוניות ובפרט מפעילות בסביבת בתי-הספר הממלכתיים בישראל. בשנת 2019 בחר מגזין "ליברל" בפרומן כאחד המשפיעים על החברה הישראלית.[4]

בשנת 2019 התפרסם בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרו "הדרך החילונית". בספר מתאר פרומן את ההדתה בישראל כתהליך מאורגן ומתוכנן, המובל על ידי הציונות הדתית ומצליח קודם כל עקב חולשתה ובלבולה הערכי של החברה החילונית,[5] ומציע דרכים להיאבק בה.

באפריל 2021 הגיש לרשם המפלגות בקשה להקמת מפלגה בראשותו בשם "חופש".[6]

פרומן נשוי ואב לשניים. מתגורר ברמת אביב. הוא בעל טור קבוע בעיתון "הארץ" וב-"ynet".

עמדותיו

פרומן החל לגבש את דעותיו ולפרסמן בשנות ה-2010, על רקע דעיכת מפלגות המרכז-שמאל וציבור מצביעיהן תחת שלטון נתניהו הממושך, והשפעתם הגוברת של הימין והדתיים. המניע המיידי שלו היה ההתערבות באורח חייה של סביבתו, כשהממשלה הגבירה את מינון היהדות במערכת החינוך, והוא נוכח בהתעצמות ההשפעה הימנית-דתית גם בצבא, בתרבות הפופולרית ובכל הספירה הציבורית. לתיאור כלל התופעות האלו הכניס לשיח הפופולרי את המונח "הדתה", שבה נאבק ארגונו "הפורום החילוני". מעבר לפעילות ציבורית, ביקש לעמוד על שורשי ההדתה.

פרומן סבור כי הכישלון המתמשך להפריד דת ומדינה ולבלום את ההתערבות הדתית המסיבית בחיי האזרחים נובע בשורשו לא מיחסי כוחות פוליטיים או מלחצי האורתודוקסים, אלא מכך שהזהות היהודית היא דתית ולא ניתנת לניתוק מן הדת. דבר זה מציב את הכוחות החילוניים בישראל בעמדה פרדוקסלית ורוויית סתירות, ומעניק לאורתודוקסים יתרון מוחלט.[7] הפרויקט הציוני החילוני, שהושפע מרעיון ה"יהדות כתרבות", לא הצליח אלא לחלן באופן שטחי את המסורת היהודית ולבנות על בסיסה תרבות עברית-ישראלית, שהתקיימה דורות ספורים בטרם קרסה, ועתה היא בשלבי היעלמות. חגים כמו חנוכה, אותו כינה פרומן "הנכבה של החילונים" בשל כך שהוא מציין את ניצחון קנאי הדת, אומצו בשעתו תוך התעלמות ממימד העומק שלהם, העולה עתה לפני השטח.[8]

לשיטת פרומן, המהלך שהוביל את ישראל ל"תמהיל הלאומני, הדתי והגזעני" בהווה קדם לכל ויתור שעשו הציונים הסוציאליסטים לאורתודוקסיה. הוא נעוץ במעבר מדרכו של הרצל הפרגמטי והמתבולל – שביקש פתרון לבעיית יהודי מזרח אירופה בכל מקום שהוא, ולא התעניין כמעט ביהדות, בשפה העברית או בארץ-ישראל – לחזונם של דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ושותפיהם, ששפעו להט משיחי והאדירו את הפרטיקולריזם היהודי, התנ"ך, הארץ והשפה. פרומן ראה קו ישיר המחבר את בן-גוריון לאיתמר בן-גביר.[9] בניגוד לדעתם של חוגים כמו הכנענים שהזהירו מכך וביקשו ניתוק מרבי, הזרם המרכזי בציונות בחר בחיבור עמוק לזהות היהודית, עוד לפני שהעניק לממסד הרבני כח במדינת ישראל. עקב כך הסתבכה המדינה עם מסורת פרימיטיבית, שונאת זרים וקנאית, שאין לה (שלא כנצרות) כל תקדים של הפרדה בין מרחבים חילוניים ודתיים, החותרת לשליטה גמורה בכל פרט ופרט בחיי הכפופים לה.[10] מלבד זאת, הרבנות הרשמית וחוקי הדת מתפקדים כחלק מהמנגנון שתפקידו להפריד ולהבדיל בין האזרחים היהודים והלא-יהודים, במסגרת הלאומנות האתנית המקובלת בישראל, ולקיים משטר ובו "שני מעמדות" ליהודים ולערבים.[7] פרומן טען כי הקריאה להפרדת דת ומדינה בישראל היא "דגל שקרי" ו"קשקוש",[11] משום שהדבר בלתי-אפשרי בטרם הושג ניתוק של המדינה מהיהדות, וכי הוא איננו עוסק בהפרכת האמונות הדתיות כשלעצמן, שכן הזהות היהודית היא מקור הבעיה,[12] "המחלה" ו"עקב האכילס" של הציבור החילוני, המאיימת על מעמדו ועל הישרדותו.[13]

פרומן הביע הסתייגות וסלידה עמוקות מהרכיב היהודי הדומיננטי בישראל ובישראליות. הוא הביע הערכה רבה לתאודור הרצל בשל אדישותו ליהדות, וסבר כי רעיונו המקורי להתנצרות המונית והתבוללות היה עדיף בהרבה כפתרון לבעיה היהודית, אלא שהאנטישמיות הגזענית כבר סתמה על כך את הגולל. הוא תיאר את הרצל כמי שנגרר להעדיף דווקא את ארץ ישראל במהלך פולמוס אוגנדה ולתת מקום בולט ליהדות רק משהבין שלא יזכה לתמיכת יהודי המערב המתבוללים, וכי הציונות תלויה ביהודי מזרח-אירופה הנחשלים והמסורתיים.[11] כמו כן ציטט פרומן את אזהרתו של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג מ-1926 אודות כך שהשימוש המחודש בעברית יביא בסופו של דבר לתחיית הדת בשל המטענים המיסטיים העמוקים בלשון הקודש הקדומה,[10] והזכיר כי הרצל חזה בתחילה שהמדינה המוצעת תתנהל בתערובת שפות אירופאיות.[9] כמו כן הביע הסתייגות מכך שירושלים בעלת ההיסטוריה המקודשת נבחרה כבירה הישראלית, ולא עיר אחרת (כפי שטורקיה החילונית ביכרה בכוונה את אנקרה על פני איסטנבול), ומכך שהכותל המערבי הפך לאתר לאומי מוביל.[14]

פרומן מתייחס בביטול[15] לא רק לניסיון הציוני לכונן זהות יהודית חילונית בעבר, אלא גם להתחדשות היהודית העכשווית, ולשאיפתה לחלץ ערכים הומניסטיים מתוך המסורת. הוא רואה את התנועה כנגועה בחוסר כנות אינטלקטואלית ובנטייה לקיטש, וכפונה אל היהדות לא במושגיה שלה, אלא באמצעות סולם ערכים זר, ושדינה להינגף בפני הקריאה האותנטית של האורתודוקסיה במקורות. ההתחדשות לדעתו איננה רק עקרה, אלא גם מסוכנת, בגלל שהיא מגבירה את מינון היהדות. הוא השווה את אנשי ההתחדשות לקולונל ניקולסון בסרט "הגשר על הנהר קוואי", המפתח אובססיה למשימה שהוא מופקד עליה, ונעשה כלי-שרת בידי האויב.[16] הוא הביע התנגדות למאמצים לחזק את הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הקטנים בישראל, בנימוק שמסריהם יכולים להיקלט בחו"ל, שם לחץ הסביבה מביא ממילא לחיפוש אחר ערכים הולמים במסורת, אך בישראל הם יחזקו עוד את המיקוד ביהדות כזירת הדיון היחידה.[10][17]

בעוד שבכל העולם השחיקה של ערכי הקדמה האירופאיים על ידי הפוסטמודרניזם מזיקה לחילוניות ולמודרניות, פרומן מדגיש כי בישראל הבעיה קשה בהרבה, בשל התלות בזהות היהודית והחלל האידאולוגי, המביאים לבלבול ומשבר ערכי חריף. אלו מצטרפים לבעיה ארוכה של חוסר הגדרה עצמית מצד החילונים, ומביאים אותם להפגנות חולשה, כניעות והתבטלות עצמית נוכח הדתיים והמסורתיים, התנצלות על היותם חילונים, פלורליזם מוגזם, חוסר יכולת להתאגד לפעולה קולקטיבית ורתיעה ממאבקים.[18]

אליבא דפרומן, תקנתם היחידה של המחזיקים בעמדות הומניסטיות וליברליות היא למזער ככל האפשר את מקומה של היהדות, ולהציב תחתיה את התרבות והערכים האוניברסליים-מערביים[19][7]. הוא ביכה את הפיחות במעמדם של התחומים ההומניים לטובת הריאליים במערכת החינוך, ותלה בכך רבות מהרפיסות כלפי האורתודוקסיה, המבקשת לדעתו להיות המופקדת הבלעדית על דברים שברוח.[20][21] פרומן סבור כי יש להתמקד לא בהיסטוריה היהודית בת אלפי השנים, אלא בהוויה ובתרבות הישראליות שראשיתן בהתיישבות הציונית בשלהי המאה ה-19, שבהן לציבור החילוני יש עמדת בכורה. הוא סבור כי התרבות הישראלית חזקה ועשירה מספיק כדי לייצר אתוס עצמאי.[22] כינון הזהות הלאומית על הישראליות מחד ועל הומניזם אוניברסלי מאידך יגלח באחת את מחלפות האורתודוקסים הלאומנים, ויאפשר שילוב מלא של האזרחים הערבים בישראל. לגבי היהדות, קרא פרומן לאימוץ דגם שכינה "הדודה הרחוקה": אין להתכחש בצורה מלאכותית לזהות היהודית, אך יש להסיטה לשוליים ולנהוג בה בנימוס מרוחק.[19][7] הוא קרא בין היתר לשינוי חוק השבות כך שקבלת אזרחות תותנה בתקופת השתקעות ארוכה ובמבחני שפה ותרבות, כדי לוודא שהזכאים הם לא רק ממוצא יהודי, אלא גם התערו בהוויה הישראלית; והביע התנגדות מוחלטת לגיור כנתיב להתאזרחות ולקבלה חברתית של מהגרים שאינם מוכרים כיהודים.[23]

פרומן לא צופה היתכנות לאבדן ההגמוניה של הימין והדתיים בישראל בעתיד הנחזה, מטעמים דמוגרפיים. התפוצה הרחבה של הכינוי "חילונים" משלה בעיניו: לדעתו, הערכה שמרנית היא שבין רבע לשליש מכלל החילונים בישראל צריכים להיחשב למסורתיים, עקב דתיותם האישית ועמדותיהם לגבי מעמדה הציבורי של הדת[24] (ואף ניתן לומר שבשל מרכזיותה של הזהות היהודית, אנשים לא-דתיים במובהק כמעט ולא מצויים בישראל,[11] ורוב ואפילו כל החילונים היו יכולים להיות מוגדרים כדתיים).[12] פרומן מעריך שהוא עצמו מייצג בערך שליש מן החילונים.[25] הוא סבור שחובה על החילונים המובהקים יותר להתנתק ככל האפשר מהמסורתיים, כדי לחדד את זהותם, ולאפשר למסורתיים בתורם לחדד את זהותם שלהם.[26]

עקב חוסר היכולת לחזור לשלטון, פרומן גורס שהציבור המזדהה עם דעותיו מחויב לסגל לעצמו תודעת מיעוט, ולארגן מעין אוטונומיה פנימית, מגזרית. זו נדרשת בראש ובראשונה בתחום החינוך, הפרוץ להשפעה דתית המאיימת על דור ההמשך. התמגזרות והקמת מערכת חינוך ממלכתית-חילונית דרושות כדי לספק מרחב בו יוכלו להתגבש אליטות ואידאולוגיה לציבור החילוני-ליברלי, שסובל מחולשה ערכית ובלבול קשה. הוא השווה זאת לזרם העובדים והתנועה הקיבוצית, שסיפקו מרחב כזה לשמאל הסוציאליסטי בעבר והדבר אפשר לו להיות עלית שולטת על אף מיעוטו המספרי, ולמוסדות הנבדלים של הציונות הדתית, שנוסכים במתחנכים בהם הכרה והשקפה ברורות, שהביאו להם השפעה החורגת בהרבה משיעורם באוכלוסייה.

פרומן משוכנע שהמכשלה בפני זכויות אוטונומיות כאלו, המוקנות כבר לסקטורים הדתיים בישראל, איננה בהתנגדות הממשלה, אלא בציבור שלו. מחשבתם של בני המעמד האשכנזי הוותיק, ששלט במדינה עד עלות הליכוד ב-1977, מקובעת במושגי אידאולוגיית הממלכתיות של אותם ימים. הם ממשיכים להתנהל כאילו ההגמוניה עודנה בידם ואין כל הפרש בין עצמותם לדמות המדינה, שלה הם אחראים, ויתר הקבוצות עדיין נדרשים לחקותם כתנאי לניעות חברתית. בעוד שגישה פטרונית כזו הייתה הגיונית בעבר, עתה היא איננה אלא בגדר אשליה עצמית (הוא כינה זאת "וירוס") המונעת מהם לראות את מצבם נכוחה, ומכעיסה את יתר הישראלים. הדבקות הכוזבת בממלכתיות שעבר עליה הכלח, היא לשיטתו האיום הגדול ביותר על החילונים לצד הזהות היהודית. בעוד שהפוליטיקה הישראלית מתנהלת ביחסי גומלין בין המגזרים האחרים, המעמד הישן מנסה לזכות בבחירות מתוך חזון עוועים של השתלטות מחדש על המדינה, ונכשל שוב ושוב בעודו מצטמק והולך. פרומן ציין כי מסורתיים, חרדים ודתיים-לאומיים הביעו בפניו תמיכה בתוכנית האוטונומיה שלו, בעוד בני הציבור החילוני הוותיק דרשו לשמר את המסגרת הממלכתית. הוא מאמין כי קץ הממלכתיות הישנה, והבנה שהחברה הישראלית מורכבת מ"שבטים" (ברוח דברי הנשיא ראובן ריבלין בנאומו מ-2015), נדרשת לא רק כדי לשרת את האינטרסים של הציבור שלו, אלא כדי לאפשר זירה פוליטית עניינית ושוויונית יותר.[27][28]

פרסומים בולטים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רם פרומן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ רם פרומן, "הדרך החילונית", נאום בכנס ארגון האתאיסטים הישראלי.
  2. ↑ Excrétions corporelles dans le Talmud : réflexions sur texte et contexte à propos de l'étude d'un objet par Ram Vromen. 1996.
  3. ↑ מעקב הדתה וריכוז מקורות מידע באתר הפורום החילוני
  4. ↑ ליברל, רשימת המשפיעים 2019
  5. ↑ רם פרומן, "הדרך החילונית", נאום בכנס ארגון האתאיסטים הישראלי.
  6. ↑ רם פרומן מקים מפלגה חילונית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 18 באפריל 2021
  7. 1 2 3 4 אתר למנויים בלבד רם פרומן, החילונים צריכים להרפות מהיהדות, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2021
  8. ↑ הדרך החילונית, עמ' 141, 164.
  9. 1 2 אתר למנויים בלבד רם פרומן, הקו המחבר בין בן־גוריון לבן־גביר, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2022
  10. 1 2 3 "מה קורה כשלאומיות חילונית מושתתת על דת", המכון למחשבה ישראלית, 22 ביולי 2024.
  11. 1 2 3 בן שפט, "החילונים בישראל – לאן ? שיחה עם ד”ר רם פרומן". רדיו סול, 5 במרץ 2025. דגל שקרי: 51:10-50:45. אין לא-דתיים כמו באירופה: 10:00-10:50. הרצל והתנצרות: 26:00-30:00
  12. 1 2 ד"ר אדם קלין-אורון, ד"ר יוכי פישר, ד"ר רם פרומן. יריב ראוי - חילוני, הנחת?. 19 בינואר 2025.
  13. ↑ "משב לחדשות: מה זה צביון יהודי?". ערוץ משב, 7 בדצמבר 2024.
  14. ↑ אתר למנויים בלבד רם פרומן, מלחמת הדת של החילונים, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2014
  15. ↑ "משב לחדשות: מה זה צביון יהודי?". ערוץ משב, 7 בדצמבר 2024.
  16. ↑ הדרך החילונית, עמ' 155-159.
  17. ↑ רם פרומן, עינת וילף. Stop Trying To Bring Liberal Judaism To Israel. We Already Have Too Much Religion. הפורוורד, 8 באוגוסט 2018.
  18. ↑ רם פרומן, הדרך החילונית, עמ' 155-159, 161
  19. 1 2 הדרך החילונית, עמ' 210-217.
  20. ↑ הדרך החילונית, עמ' 113-115.
  21. ↑ אתר למנויים בלבד רם פרומן, הסיוע למדעי הרוח — בנט ממשיך במסע ההדתה, באתר הארץ, 21 ביולי 2018
  22. ↑ רם פרומן, הדרך הישראלית, עמ' 186, 188
  23. ↑ אתר למנויים בלבד רם פרומן, סעיף הנכד: מה באמת מפחיד את הסמוטריצ'ים, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2020
  24. ↑ הדרך החילונית, עמ' 122, 200.
  25. ↑ "צה”ל – צבא העם או צבא בג”ץ? דיון מיוחד על חוק החמץ בצה"ל שמקדם הפורום החילוני".
  26. ↑ רם פרומן, הדרך החילונית, עמ' 57, 68, 75, 83, 104
  27. ↑ הדרך החילונית, עמ' 118-129.
  28. ↑ אתר למנויים בלבד רם פרומן, חילונים, מתי תבינו איפה אתם חיים?, באתר הארץ, 7 באפריל 2016