אהבת ציון (רומן)

אהבת ציון

עטיפת הספר אהבת ציון. האיור הוא של בינה גבירץ
מידע כללי
מאת	אברהם מאפו
שפת המקור	עברית
סוגה	רומן
הוצאה
הוצאה	דפוס ראם
תאריך הוצאה	1853
מספר עמודים	210

"אהבת ציון" (1853) הוא רומן אפי תנ"כי מאת אברהם מאפו. זה הרומן העברי הראשון, אידיליה המתרחשת בתקופת הנביא ישעיהו והמלך חזקיהו, כתובה בלשון מקראית פיוטית ובנוסח רומנטי; שיר תהילה לארץ ישראל, לאהבה, לנעורים, לעבודה, לתחייה, לאורחות יושר, ליפי הטבע, לאומה הישראלית בימי תפארתה. לרומן הייתה השפעה גדולה על התנועה הציונית ועל הספרות העברית החדשה.

"אהבת ציון": חיבורו, תוכנו ומקורותיו

הגעגועים לחזון התעוררו בישראל במאות השנים האחרונות, ומצאו את הביטוי הנמרץ הראשון בשירת הרמח"ל. המשכילים נשאו בליבם את הצימאון לשירת-קודש, לניב נבואה, אלא שהחזון נסתם^[1], וספרות ההשכלה לא הייתה אלא ספרות דידקטית, עד שבא אברהם מאפו.

אברהם מאפו, איש ישר ותם שהתחנך כעילוי בתורה בקהילת ליטא השכלתנית, החריפה והמפולפלת; מורה צעיר שדמיונו עשיר, היה נוהג נוהג לצאת מרחובות קובנה ולעלות על גבעת אלקסוטס שם היה צופה על העיר ונהר הניימן והוגה בירושלים בימי המקרא^[2]. כתב יעקב פיכמן: "את מחבואי הגבעה הנהדרת הזאת חמד לו מאפו הצעיר בהיות עליו רוח ה' הטובה. שמה נמלט מקדרות חייו, חיי מורה עברי, עני ומדוכא, בודד ונרדף מקנאי העיר. כאן מצא שוב את נעוריו האבודים, ומתת הדמיון והשיר הייתה לו שילומים תחת כל עוניו ועלבונו בעולם המציאות. בשבתו פה, רחוק רחקו החיים אשר שם במורד, ובמקומם רוקמה הוויה זכה, שאננה, בהיות עוד העולם רך וטוב ותמים, והוא חוסה כולו בצל נוער ואהבה. מראש גבעה נישאה זו שילח את דמיונו כציפור דרור, וממעמקי ימים רחוקים דלה מראות חיים ונפשות חיות, אשר שיוו הוד חדש על ילדות האומה, הוד טבע וגבורה נשכחה"^[1].

מאפו חפץ לחבר יצירה חזיונית גדולה ולהחזיר את עטרת לשון הקודש ליושנה. שאיפתו לשלמות הביאה אותו לשכתב שוב ושוב את יצירתו, כך הוא החל בחיבור הרומן בהיותו עלם צעיר בן עשרים ושתיים בשנת 1830, והשלים את המלאכה, תוך כדי נדודיו בעיירות ליטא, כעבור כעשרים שנה בהיותו גבר רב-ניסיון ושבע עמל.

כתב ישורון קשת: 'יצירתו של מאפוּ היא ניצחון על הזמן. היא רואה את העבר כראות הווה. מאפו, נשמה מעולמם של רות, שיר השירים ותהילים, העלה מנשיית העבר את הילדות של האומה ושיווה אותה לנגדו תמיד – ולא זו בלבד, אלא שחי היה בעצמו בראי זה של חיי האומה, כאילו היה שייך לפי עצם מהותו לילדותה של האומה: הילד הנצחי שבקרבו הוא שכתב את “אהבת ציון”. ולא רומן היסטורי ביקש מאפו לכתוב כאן, אלא פואמה רגשית של עולמו הקמאי, שקדם לעולם הגלותי אשר בשביו התענה'^[3].

תוכן “אהבת ציון” לקוח מחיי שועי יהודה ועשיריה בימי המלכים אחז וחזקיהו, היינו בתקופה עשירה ברוחה בזמן הבית הראשון, שבה חי הנביא ישעיהו^[4]. התוכן ההיסטורי איננו משמש אלא כרקע, והעלילה נעה בין תיאור חיי הצניעות והשקט של בני יהודה המצטיינים במידותיהם הטובות, ברגשותיהם העדינים וברוח ענווה ונדיבות; לבין תככים של חנפים וצבועים החודרים על ידי שקר ועורמה למעונות ישרים ומשכנות מבטחים ומנקרים כתולעת באושרם של התמימים. היצירה היא יצירה שירית של השתפכות-נפש; וגם יצירה הגותית, שבאמצעות דיבורים היוצאים מן הלב, הלובשים לבוש מקראי של פתגמים קצרים ושנונים, מנסחת השקפות על בעיות חיי-שעה וחיי-עולם מנקודות מבט שונות. מאפו מדגיש בספרו את יתרון חיי הכפר והשדה הפשוטים על תרבות עירונית מושחתת, את ניצחון הזוך והיושר והאמונה התמימה את השקר והנכלוליות.

"אהבת ציון" כתוב כמעין חלום: האמת חידתית ונסתרת, והמציאות החיצונית מטעה ומבלבלת את רוב הדמויות. במרכז היצירה חלומו של חננאל, סבה של תמר, על עלם יפה-עיניים שנפשו חושקת בנפש תמר בת תרצה בתו, אשר יגאלו מארץ שבותו, וישיבו ציונה אל מחמדי נפשו לאור שם באור ה'. רוב הדמויות מתנכרות לחלום, אם בגלל היותם אנשי מעשה שאינם מאמינים בחלומות, ואם כי מוחם צר מלהבין ולהכיל אנשים ההולכים בגדולות. ולעומתם שני המאמינים הנאמנים הגדולים: אמנון ותמר. אמנון הוא האוהב הנאמן, המאמין המושלם, כליל המעלות הטובות, יפה-תואר וגיבור-חיל, חכם ושר שירים, סמל התום, תפארת האדם, חלום חזיונו של המשורר שליכד בו את כל הניצוצות הטובים שיש ברבים^[5]. על אף שלל הצרות התלוי על שכמו, כיוון שליבו טהור, הוא רואה הכל בטהרה. מאחר שאמנון טוב, הוא אומר כי טוב, וגומר את ההלל על ציון ומקוראיה, ועל עולם ומלואו. תמר היא אחת מבנות-ציון שבשיר השירים, בה התאחדה אצילות אביה וגאונו ורוך האם ופשטותה, עוז רוח לה, מליצותיה חכמות, ורשפי לבה שלהבתיה^[6].

אהבה היא המניע הגדול ברומן של מאפו: אהבת-נפש טהורה של בן ובת ציון, אהבת האומה והמולדת ומסירות-נפש עליה, אהבת רֵעים, אהבת איש לאשתו תמתו ואהבת אשה לאלוף נעוריה, אהבת אב לבנו, אהבת אב לבתו, אהבת אם לבתה, אהבת אח ואחות, אהבת ירושלים עיר האלוהים, אוהב ה’ את שערי ציון^[7]. אהבה אצל מאפו היא גם שם נרדף לאמונה, תקווה, וביטחון. האהבה מחייבת אמונה, נושמת תקווה (דברי תמר לאמנון: “קווה, קווה, אמנון, כי טובה תקווה מחיים” מהדהדים כבת-קול לאורך הרומן), ושמחה בביטחונה^[5].

לב הרומן אהבתם של אמנון ותמר. להבדיל מאהבת אמנון ותמר המקראיים שתוארה על ידי חז"ל כאהבה התלויה בדבר^[8]; אמנון ותמר ברומן "אהבת ציון" הם שני רעים הנאהבים ונעימים לאלוהים ואדם^[9]. השם אמנון מורה על נאמנות, אמנון השמור לך. השם תמר מורה על יושר ורום המעלה. כתב ראובן בריינין: 'באהבת תמר ואמנון הננו רואים את אהבתם של בנות ציון ובניה בכל תקופה ועזוזה, בכל טהרתה, קדושתה, יפיה, חִנה ונעימותיה. האהבה הזאת היא בריאה ונשגבה, יען כי היא מיוסדה על כֹּח-המשיכה השורר בין שני גופים יפים וחזקים ובין שתי נפשות טהורות וזכות המתאימות זו לזו. האהבה הזאת, כפי שמאפו מתאר אותה, נקיה היא מבהמיוּת גסה וגם ממחלות הרוח והדמיון וטבעית היא, בגובה מובן המלה, מראשיתה ועד סופה. כשאנו קוראים את “אהבת ציון” הננו חשים ומרגישים, מכירים ומאמינים כי ככה אמנם אהבו בנות ציון, ותמר ופנינה לא היו יחידות בדורן. אהבתן היא אהבת העבריה בימים מקדם, – “אהבה עזה כמוות ומים רבים לא יוכלו לכבות אותה”, – ורק חוזה עברי כמאפו ידע לתאר אותה בכל צניעותה ורוממוּתה'^[10].

מבחינה ספרותית, אמנון ותמר של מאפו הם גלגול ספרותי של שלום ושלומית^[11], גיבורי המחזה "מגדל עוז" מאת הרמח"ל, שהם גלגול ספרותי של אמינטה וסילביה^[12], גיבורי המחזה "אמינטה" מאת המשורר האיטלקי טורקוואטו טאסו (ואמנם השם אמנון דומה בצלילו לאמינטה, והשם תמר בהוראתו לסילביה - רוח היער). אולם לא השפעת מחזה הרמח"ל על העלילה של "אהבת ציון" עיקר; וגם לא השפעת הרומן הרומנטי האירופאי, ובמיוחד זה הצרפתי, על מבנהו וצורתו; אלא השפעת המקרא על תוכנו, סגנונו ואווירתו.

הרומן של מאפו הוא שירה ברוח המקרא: פשטות הסיפור תוך הבלטת העיקר מבלי לעמעם את הטפל; שירה אפית המספרת בנשימה רחבה עלילות חיים גדולות, ספוגות תום ותבונה, ממשות ודמיון בפרופורציה מוצלחת; תיאור הדמויות כטיפוסים וסמלים, סגנון זך ומלא ביטוי הבנוי כולו ביד אמונה^[1]. כתב יעקב פיכמן: 'כל סגולותיה של שירת התנ"ך באו בו לידי ביטוי אמיץ כזה, שעושה אותה כמעין ביאור וכעין מילואים לספר הנצחי שלנו. אין זה חיקוי סתם של סגנון, שעל פי רוב אינו אלא מדלדל את המקור, כי אם יצירה, שנכתבה כולה ברוח קודשו של התנ"ך, בהשפעתו הבלתי-מוכרת. יצירה כזו מוסיפה כוח חיוני, מצרפת ונופחת נשמת חיים חדשים בניבים ישנים. ודאי, שבלי התנ"ך לא תהיה מובנת יצירת מאפו; אבל יצירת מאפו עושה גם את סגנון התנ"ך ורוחו קרובים לנו יותר. היא מקרבת את הניב העתיק למושגי החיים; היא מרחיבה אותו מדעת ושלא מדעת. זוהי אותה סטיליזציה, היוצרת מטבעות-לשון העוברות לחיים, המוסיפה לדברים שבכתב את חמימותם של דברים בעל-פה'^[1].

כתב אליעזר שטיינמן: '"כרסיסי טל אורות, הנוטפים משושני שחר" - ביטוי השגור בפי מאפו - שפעוּ רסיסי טל התחייה ממליצותיו הרעננוֹת של מאפּוּ על לב קוראיו. שפת התנ“ך שימשה לוֹ לא רק לבוש, אלא גם תוֹך. בשפה זו נחזוּ לו רוח העולם ועין העולם. דומה, הוא לא שמע כל קול וכל לשון חוץ משׂפת חוזי י-ה. כּשם שהוא חלם לנו חיים נאצלים מימי קדם, כך חלם לנו לשון נאצלה שיסודה בקדוּמים. ולאו דווקא מפאת מַחלצות מיליו ומבנה משפטיו ראוי הוא לכתר הסופר התנ”כי הדגול, אלא בעיקר משום שכּל עולם הטבע והנפש נראה לו בחזות תנ“כית'^[5].

אהבת ציון: דמויות עיקריות

• יורם - שר-אלף משועי יהודה היושב בירושלים, לו שתי נשים: חגית ונעמה.
• נעמה - אשת יורם, אם אמנון ופנינה.
• אמנון - בנם של יורם ונעמה, רועה צאן.
• פנינה - אחותו הצנועה והיפה של אמנון.
• ידידיה - נדיב, שר הרכוש של המלך, ידידו של יורם, נשוי לתרצה ואבי תמר ותימן.
• תרצה - אשת ידידיה, אם תמר ותימן.
• תמר - בתם של ידידיה ותרצה, עלמה כלילת-יופי.
• תימן - בנם של ידידיה ותרצה.
• חננאל - אביה של תרצה, שבוי באשור בין גולי אפרים.
• מתן - שופט צבוע, ידידו המדומה של יורם.
• זמרי - כהן בעל, נוכל העושה את השחיתות שיטה.
• עכן - בן משק יורם, עבד.
• נבל - בנם של עכן ואשתו חלאה, גדל כעזריקם בנם של יורם וחגית.

סיפור המעשה

לשר־האלף יורם, היושב בירושלים, היו “שדות וכרמים בכרמל ובשרון, ועדרי צאן ובקר בבית־לחם יהודה”, וגם “כסף וזהב, היכלי־שן וכל שכיות־החמדה”. וייקח לו יורם שתי נשים, “שם האחת חגית בת עירא, ושם השנית נעמה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת-תואר היא; ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד”. בעת ההיא פשטו הפלשתים בנגב יהודה, ויורם נספח למחנה הצבא היוצא עליהם למלחמה. ויבקש יורם את ידידו ידידיה הנדיב, שר־הרכוש אשר למלך, כי אם יספה או ישבה במלחמה יהיה לאב לביתו וישים עיניו על ילדיו ואחוזותיו. ולמען חזק את בריתם בקשר־החתון הוסיף יורם: “הנה נשותינו, נעמה ותרצה הרות, ואם תלד האחת בן, והשנית – בת, אז נתחתן איש באחיו”.

הדבר הזה העלה חמתו וקנאתו של מתן השופט, ידידו המדומה של יורם, ויחשוב עליו מחשבות נקם. מתן אהב לפנים את חגית, ואביה, עירא, מאן לתתה לו לאשה עד אשר ישיב את כל השדות, שעשק אביו, להנגזלים, כדי שלא תחול עליו קללת העשוקים. וימלא מתן את חפץ עירא, אולם חגית לא נתנה לו כי הייתה לאשה ליורם. וישמור מתן בלבו שנאתו ליורם, בהתהלכו אתו כרע למראית־עין. כשהגיעה איפא השמועה, כי נשבה יורם בידי הפלשתים, מצא מתן מקום לגבות את חובו. הוא הסית את עכן, בן־משק יורם, לשלוח את בתי אדוניו באש, ולהציל מן הדליקה רק את נבל, בנו הקטן של עכן, באמרו כי הוא עזריקם, הבן השלישי שנולד לחגית, כי שניהם בני חדש ימים הם ואפשר להמירם זה בזה; ואז תסוב נחלת יורם לנבל, יורשו המדומה. ויעש עכן כן, ויזרה גפרית על מעון חגית ובית־השפחות אשר ליורם והעלה אותם באש על יושביהם, בעוד שלא נגע לרעה בבית מושב נעמה, צרת חגית, למען יגולו עליה אשמת התבערה. פחד החשד הזה נפל על נעמה, והיא חשה לה ומצאה מפלט אצל אבישי קרובה, פקיד עדרי יורם בבית־לחם; ובהיותה הרה ילדה תאומים בן ובת, אמנון ופנינה. ויגדל אמנון עם הרועים בבית־לחם, ופנינה התחבאה עם אמה באהל בנוי בנקיק־סלע בסתרי הכרמל, במצאן להן מחסה בצל סתרי, אחיו של אבישי. ובתוך כך הובא עזריקם המדומה, הוא נבל בן עכן, המוצל מן הדליקה, לבית ידידיה, ויגדל שם עם בנו תימן ובתו תמר, הנועדה לו על פי אביה, כדי להקים את ברית־הידידות שבינו ובין יורם. אולם עזריקם היה כקוץ־מכאיב בכרם־חמד, כי נגלו בו כל המגרעות של הוריו השפלים. הוא היה מושחת במראהו ובמדותיו, וימרר את חיי תימן ותמר הנחמדים בחזותם ובהליכותיהם, ולא יכלו כלכל אותו. וחננאל, חותן ידידיה, שהלך שבי לפני צר בין גולי אפרים המובאים אשורה, שלח בעת ההיא ביד זמרי, אחד מכהני הבעל, אגרת לידידיה, ויספר לו את החלום הנפלא והחשוב בתוצאותיו שראה:

“הלכתי עם הגולה ונבוא עד נהר כבר ביום השביעי בנשף; אכלתי לחם דמעה ואישן על שׂפת הנחל. ואראה בחלומי, והנה עלם יפה־עיניים, הדור בלבוּשו, חגור חרב על ירך וכובע־ישועות בראשו, קווצותיו תלתלים שחורות כעורב מכתירות קדקדו, לחייו אדומות. מצחו זךְ משלג, צח מחלב, והוא רוכב על סוסו ועומד לפני. ואנכי כראותי ספיר גזרתו, בכיתי מרה ואקרא: אהה ה' אלוהים! הלא גם לי היו בנים יפי־תואר כעלם הזה, ומהם לא נותר לי אחד לשית ידו על עיני. לרשת יגיעי. ויהי כשמוע העלם את שיחי, וירד מעל סוסי ויחזק ביד ימיני, ויען ויאמר לי בחן שפתיו לאמר: הן נפשי, אשר תחשוק בנפש תמר, בת תרצה בתך, תחשוק (גם) נפשך מארץ־שבותך, וגאלתיך וְשַׁבְתָּ עמדי ציונה אל מחמדי נפשךְ לאור שם באור ה'”.

“ומכתב חננאל היה שמור במלתחת תרצה, ותמר קראתהו כאשר גדלה ותהי שׂוגה בחלום חננאל על אודותה; ומרוב הגיונה בו החל רוח החזיון לפעמה, ומראה העלם הנחמד נראה לה בחזיון־ליל; וכאשר אהבה תמונתו בחלום כן שנאה תמונת עזריקם בהקיץ, ותתנודד כראותה אותו”. כי היה עזריקם שונה תכלית שנוי מהעלם היפה והגבור שראה חננאל, כמו מתמר היעודה לו. הוא היה “זר במראהו, ובהיותו בן שש־עשרה שנה היה שפל־קומה, שערותיו צהובות, ראשו כגולת־זהב על כתפותיו הרחבות, פניו נקודים נקודים; ותמר דמתה לתמר ביפיה ובהדרה, ובהיותה בת שש־עשרה שנה הייתה עלמה כלילת־יופי, ותואר פניה, הליכותיה ומדברותיה – נעימוּת ונדיבוּת; ותגדל ותפרח בנועם וחן, ותהי שעשועים להוריה וחמודות לכל רואיה”. “ולא בתארם לבד, כי גם בדרכיהם נפרדו מאד. עין עזריקם רעה במשרתי ביתו, וידיו קפץ מדל ואביון; ותמר הטתה חסד למשרתי בית אביה, ותפק לרעב נפשה. עזריקם התהלל בעשרו ובכבוד בית אביו, ויבז בעיניו לדבר עם נערים כגילו, אשר לא מבני אלופים המה; ותמר התהלכה בענות רוחה בין רעותיה, לא בזתה ולא שקצה גם בנות דלת־העם”.

כבוא האביב יצאו עשירי ירושלים לשבת במעונות־קיץ בסביבות העיר, וגם תימן ותמר נמנו בין הקייטנים. תימן הלכה הכרמלה, ואחותו שמה פניה לבית־לחם הקרובה. ובמקום הנחמד הזה ראתה תמר את אמנון, הרועה היפה והעדין ברוחו, ותאהבהו. בעלם זה המלא חן, המנגן על חלילו שירי אהבה ואצילות וקולע זרי־פרחים, הכירה תמר את בחירה הנראה לחננאל בחלום. ואהבתה אליו גדלה שבעתיים אחרי הצילו אותה יום אחד מסכנת־מוות. בלילה אחד פרצו כפירים בעדרי הצאן ויפרעו בם פרעות, ויקומו הרועים המזוינים לכלות את המשחיתים המסתתרים עמקים ובחורשות. ותמר, שלא ידעה מזה דבר, השכימה בבקר ותלך לבדה למקום מרעה אמנון, בלקטה לה פרחים בשדה. היא ראתה את אהובה בעבר השני של יובל־המים בהשקותו את צאנו, ושניהם התענגו על מראה פניהם המשתקפים במים הזכים; אולם בעודם משוחחים נעימות יחד – והנה “מסתר קני־החורשה יצא אריה משחית, איום ונורא מראהו; שערותיו כמסמרים נטויות על כתפותיו וזנבו כארז, עיניו מזרות זיקות־אש, גרונו כקבר פתוח ולשונו כלשון־אש אדומה, יבשה וּצְמֵאָה לדם חללים. והנה הוא מזנק בהשקט ובבטחה, קפץ ודהר וכונן צעדי־אונו אל העדר אשר ראה מעבר ליובל־המים, יסוג אחור ויתאזר עוז לקפוץ פעם אחת אל העדר אשר לטש עיניו לו. ואמנון כונן קשתו חיש מהרה כברק ורעם; עוד רגע אחד והאריה שאג בקול נורא ולא יסף עוד, כי חץ אמנון פלח כליותיו ויפול שדוד כעשר אמות הרחק מתמר, המתעלפת והנמוגה מאימת־מות”. ובשוב רוחה אליה בקשה את מציל־נפשה כי יבקר את בית אביה העשיר והנדיב, בעלותו לירושלים לימי החג, למען ישיב לו גמולו וישימנו בין בני־הנביאים, למודי ה', האוכלים על שולחנו.

וכשם שהמקרה הטוב הזמין לתמר את אוהבה, מבלי דעתה כי הוא בן יורם הנועד לה – כך נתן המקרה את חן פנינה, המסתתרת בכרמל, בעיני תימן, ויאהבנה כנפשו. אולם תמר הייתה יותר מאושרת באהבתה מתימן אחיה. פנינה ואמה, נעמה, נעלמו פתאום ובאו לגור בגיא בן הנם על יד ירושלים, בפחדן פן יתגלה מקום מחבואן אצל סתרי; ותימן נספח להאורחה העליזה של מביאי הבכורים לירושלים מבלי יכולת להשתיק את יגונו הגדול, האוכל את לבו כעש.

ובאותה שעה עשתה תמר הכנות לקבל את אהובה בבית אביה. אמנון עלה לירושלים לחג־הסוכות בין המון באי־המועד, ובני בית ידידיה שמחו לקראתו וילבישוהו מחלצות במקום בגדי־הרועים, גם הושיבוהו בין בני־הנביאים וצעירי המליצים המקיפים שלחנם. יפי תארו, נועם מדברו ושיריו הערבים נתנו את חנו בעיני כל איש, ותמר לא גרעה עין ממנו. הוא השמיע את זמירותיו הלוקחות לב בסוכה היפה שבנה לו ידידיה בגנו הנחמד; וככלות משתה־היין, שנערך בה בליל החג, יצאו הנאהבים לטייל בחוצות ירושלים המלאים עליצות־חגיגה.

יחד עם מנעמי האהבה החל אמנון לטעום גם מיסוריה. הוא ראה את ההבדל החברתי הגדול המפריד בינו, הרועה העני, ובין תמר, בת האלוף העשיר, ויתבונן כי רחוקה וגבוהה היא ממנו כגבוה שמים על הארץ, ולעולם לא ישיגנה. גם עזריקם, שלו נועדה תמר, הוסיף לקנא בו ולשנוא אותו במדה שהרבה למצוא חן בעיני בני בית ידידיה ובעיני תמר; ויבקש תחבולות לנבל את אמנון ולהצמיתו. אמנון חיה איפא בבית מטיבו הנדיב חיי עונג ועינויי־נפש גם יחד; ועל כן בקיש איזו תחבושת לליבו הפצוע בעבודת־הצבא. הוא נמנה בחיל הרוכבים, המלמדים את ידם לקרב בעמק המלך, כי סנחריב, מלך אשור, היה נכון להביא את ירושלים במצור. במלאת שנה מיום שהציל אמנון את תמר משני האריה עשה ידידיה משתה לכל אוהביו; וכשגבר שרב־הקיץ יצאו בני ביתו, ואמנון בתוכם, לשבת בבית־הקיץ שלו אשר בהר־הזיתים. ומחזה יפה ירָאה מראש אותו ההר.

ואהבת אמנון ותמר חזקה מיום ליום, ותסר האהובה מאצבעה את הטבעת, הנתונה לה מזקנה, חננאל, ותשימנה ביד אהובה. ועזריקם, כמו איש־סודו הנוכל זמרי, האורבים לכל מעשׂיהם, מהרו לגלות את הדבר לידידיה; ויחר אפו באמנון, גונב לב בתו, ויתן לו מתנת כסף וישלחהו מביתו. גם שמועת־שוא הפיץ זמרי, כי מת חננאל בגולה, למען יבטל חלומו ותמר תהיה לעזריקם. אולם תמר הוסיפה לחזק את לב אוהבה באִמרה השגורה בפיה: “קווה, אמנון, כי טובה תקווה מחיים!” וילך אמנון אשורה, ויבא לעיר־הבירה, נינוה, היושבת על החדקל; ושם פדה את חננאל מיד שוביו, וישב עמו ירושלימה שמחים וטובי־לב. ואז ראה ידידיה כי בא החלום, ולא התנגד עוד גם הוא לאהבת אמנון ותמר בתו, שהאלוהים בישר אותה בחזיון־לילה. כן מצא אמנון נחומים לנפשו בבקרו לפרקים את אמו ואחותו היושבות בגיא־התופת, כי אבישי הובילו אליהן וגלה לו את מולדתו. אולם אושרו היה גם הפעם עדי־רגע. עושי־דבר עזריקם, השומרים את צעדי אמנון, גילו לידידיה וגם לתמר, כי נלכד אמנון בשחיתות מכשפה יפה, הצודדת אותו בקסמיה. ובליל־אפל אחד הלכו תמר ותימן אחיה לגיא־התופת לראות ולהיווכח, אם נכון הדבר. הם הציצו בעד חרכי האהל “והנה עלמה יפה־פיה, לבושה משי ורקמה, נצבת ככלה עדינה לימין אמנון, מתנוססת ביפיה ובהדרה. ואמנון שם צמידים על ידיה, ונזמים – באזניה, מביט אליה באהבה וכן ומנשק לה; והעלמה גם היא תשיב לו עתרת נשיקות. והאם צופיה החזיון הנעים, נגשת אליהם ונושקת אותם חליפות באהבה וגיל, באין אומר ודברים”.

אימה חשכה נפלה על תמר, שלא ידעה כי אֵם אמנון ואחותו עומדות לפניהן, וחמתה בערה מאד בבחירה הבוגד, שנשבע לה אהבת־עולם. היא גרשה מפניה את אוהבה בקצף ובוז, מבלי הגד לו סיבת הדבר. וזמרי הרמאי השתמש במקרה כדי לסכסך את הנאהבים זה בזה, וגם רעל שם בנבל היין, ששלח אמנון לתמר למען כפר פניה. הוא חפץ להוכיח בזה לתמר כי אמנון הבוגד מבקש את נפשה, למען תרחיקהו ממנה לנצח. וגם חזון־שוא בדה זמרי מלבו, כדי לבאר מעשה־שטן זה, ויספר לתמר מעין חלום מוזר שראה בהקיץ. לשמע הסיפור הזה אחזה פלצות את תמר, ותתן מעט מיין־הרעל בפי היונה, שגדלה בביתה כסמל אהבתה לאמנון – ותניד היונה כנפיה, ותתפרפר רגע על הארץ ותמת. ואמנון נמלט מחרב־המשפט בערב יום־כלולתו עם תמר; ובשומו פניו ללכת מצרימה נפל, אצל עקרון, בידי גדודי־פלשתים, שמכרוהו ליוונים ההולכים באניה לאי־כפתור (שם נשבה יורם). אולם בתוך כך החלו רגשי־הנוחם להציק לאנשי־האון, שהרעו לחנם ליורם ובני־ביתו הנקיים. מתן, השופט הערום, הודה על עוונו, וחפר ובוקיה שעזרו, בעצתו, להצית נאות יורם ולשלול הונו, מיהרו לשרוף את מתן בתוך ביתו כדי שלא יגלה את פרטי התועבה. וגם עכן נחם על מעשהו, כי נבל בנו, הנקרא עזריקם, התעמר בו בירשו נכסי יורם; וכשהחל עכן לגלות סודות מפחידים שלח עזריקם גם את ביתו באש על עכן, חפר ובוקיה. אולם הם נצלו כל עוד רוחם בם, והשופטים הוציאו מפיהם את האמת הנוראה. ואז הוסרה המסכה, הותר הקשר־הגרדי. זמרי נפל בחרב עזריקם, הפושעים נמסרו לדין, וצדקת נעמה ואמנון יצאה כנוגה. אולם האוהב האמלל כבר נדד למרחקים, ואין להשיבו. ותאבל תמר יומם ולילה על אמנון, שגרשה מפניה בקלות־דעתה, בהאמינה בכל כזבי משטיניו. וגם בירושלים גדלה אז המבוכה, כי צר עליה חיל סנחריב.

וחזקיה אסף כשנים־עשר אלף איש, כלם ישרי־דרך ונאמני־רוח, וישם עליהם שרי־צבאות, ויקבצם אל רחוב שער העיר. וירהב עוז בנפשם, וידבר על לבם לאמר: "שמעוני, בָּנַי! הנה שאון לאומים באים לשים מצור על ירושלים; משאתם אל תפחדו, ומהמונם לא תענו, כי עמם זרוע־בשר, וזרוע ה' היא תאמצנו. התאזרו נא ושימו יראת־שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם; דומו לה' והתחוללו לישועתו".

ושבנא שם את העיר כמרקחה ויסכסך את יושביה; ויתמכרו לו שלשה־עשר אלף איש רכי־לבב, בנים לא אמון בם. ויקבץ את ראשי־הקושרים אליו, ויאמר אליהם: אמרו נא אל העם לאמר: ‘מי האיש החפץ חיים ישמע לעצתי, להשלים את מלך אשור, בטרם יכה את ירושלים לגלים־נצים…’ " אולם נבואתו הקשה של שבנא לא נתקיימה. מגפה נוראה הפילה בליל אחד רבבות חללים במחנה האשורים, והנשארים בחיים נמלטו על נפשם.

ניצחון אלוהי ישראל נתפרסם מהרה בין העמים, ומכל הארצות החלו לשוב ליהודה גולים ונודדים יהודים. אולם המוני האורחים, הבאים יומם ולילה בשערי ירושלים, לא הביאו עמם את דוד תמר. לא מלאה עוד סאת־יגונה של האהובה האמללה, וכמה ירחים עברו עד שבא לאחרונה היום המאושר. זה היה בערב חג־הסוכות.

בבוקר הזה, המלא גיל וזיו, הפסיק קול אמנון, המשורר בגן, את שנתה הטרופה והנרגזה של תמר. הוא שב מגלותו, והביא עמו גם את יורם אביו. לעליצות הנאהבים ולשמחת נעמה ובתה – לא היה קץ. אז נתאגדו בברית אהבת־נצח שני זוגות נחמדים וישרי־לב: אמנון ותמר, ותימן ופנינה^[13].

השפעת "אהבת ציון"

"אהבת ציון" יצא לאור לראשונה ב-1853 ועורר התרגשות רבה והתעוררות לאומית בקרב קוראיו הרבה שנים לפני הקמת התנועה הציונית. הצעירים היהודים שהיו אמונים על המקרא קראו בשקיקה את הרומן שתיאר את ארץ ישראל כארץ פורייה מלאה במעיינות, שדות וכרמים; את בני יהודה כגיבורים ישרים ואצילי-רוח ואת בנות יהודה כעלמות יפות ונדיבות, והתעורר בהם רצון לעזוב את הגולה ולעלות לא"י לחונן את עפרה וליישבה.

כתב יעקב פיכמן: "זה היה ספרה של תקופה, יצירתה המחנכת והמעוררת. היא פקחה את העיניים לראות שוב את ירק הארץ, נתנה שקט ללב, הרחיקה מן הכיעור והקטנות אשר מסביב... בכוחה לחדש מבפנים, לעורר נרדמות, הצליחה יצירה זו להיכנס ללב העם במידה כזו, שבדורות קודמים נכנסו רק ספרי הדת והמוסר המובהקים ביותר. היא כבשה לבבות וחידשה לבבות; היא חידשה את פני החיים, יישרה את קמטיהם ושפכה רוח של נוער על העולם. לנו אין עתה כל מושג מן המהפכה הגדולה שהביא ספר קטן זה בזמנו. קסם לא-ישוער היה בדפיו המאירים, בסגנונו שקוי-הבושם, בכל הרננה האביבית שהיה שופע על סביביו. לכל מקום שהגיע נשא את רוח הימים ההולכים ובאים. בכל פינה שחדר, נתקבל ככרוז, כבשורה. התקווה דובבה את שורותיו - תקוות הימים אשר נכונו... וזכורני: בימי הקיץ החמים, כשהייתי נודד בערבות חרסון, עייף ויגע מעמל הדרך, הייתי יושב על עשב השדה, וקורא בספרי החביב, דף אחר דף, פרק אחר פרק; ובכל פעם שהייתי שוקע במראות הקדומים האלה, היה לי הרגש כאילו אילן רחב-צל משיב עלי את צינתו המתוקה"^[1].

וכתב בן-אביגדור: '"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" הם שיר-השירים לילדות העם, שיר השירים על עם חי ועובד, חורש אדמתו וקוצר קצירו, רועה צאנו וחולב חלבו, נוטע ושותל, בוצר ומעמר - שיר השירים על עם לוחם לחופשו ומגן על אדמתו, עם צועד בקומה זקופה בארץ מלאה זוהר ושמש, מגד ושיפעה... "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" היו לכינור ציון הראשון שנתלה מעל למראשותינו, הכינור שהשמיע ראשונה את שירת התחייה והעוז, החוסן וההוד... כל הגעגועים הכמוסים שבלב העם העברי במשך אלפי שנים לעברו המזהיר ולארצו, כל החלומות על חיי חופש וזוהר בארץ מולדת, את כל אלה העלה מאפו האמן ויצר את יצירותיו אלו - יצירות טבולות זוהר-שמש ואור-חיים... וכל אותם צלילי העבר הקדמון שהעיר מאפו בכינורו החיו והעירו בנפש העם את געגועיו הטמירים לארץ, לעבודת האדמה ולחיי חופש במולדת'^[14].

בעקבות "אהבת ציון" המשורר מרדכי גוטפריד חיבר בשנת תרע"ד (1914) את השיר "בן-ציון", מכתב שתמר כותבת לאמנון כתשובה למכתבו, שיר שתחילתו השורות הבאות: "אמנון יקירי, דגול מרבבה / מכתביך מלאים רעיון ומחשבה / בעומק הלב אתה חופר / בעטך הפורה, בעט סופר; / לא בדיו - בדם ובדמעות / תספר את המקרים והתלאות / אשר קרוך בדרך, במרחקים, / דבריך יוצאים מלב, ממעמקים".

"אהבת ציון" יצא לאור ביותר מארבעים מהדורות; וגם תורגם לגרמנית, אנגלית, יידיש, רוסית, צרפתית, לדינו, ערבית ופרסית-יהודית. הרומנים התנ"כיים של מאפו היו אבני הפינה ועמודי היסוד של בניין הספרות העברית החדשה^[14]. השפעתם ניכרת במיוחד ביצירות אברהם שלום פרידברג, מנדלי מוכר ספרים, מרדכי צבי מאנה, חיים נחמן ביאליק, ויעקב פיכמן. "אהבת ציון" המשיך להיות ספר עברי קלאסי עבור עולי העליות הראשונות לא"י, וגם לאחר קום מדינת ישראל^[15].

כתב אליעזר שטיינמן: "כל סוגי הקוראים מוצאים בו עד היום חפץ ועניין; לא זו בלבד שמַחשיבים אותו אלא גם קוראים בו; ולא זו בלבד שקוראים בו, אלא גם אוהבים אותו. לחו לא נס; טעמו לא פג; ודומה הוא עלינו חדש כאילו נכתב כעת... בכל שעת חיים שנקרא בפרשת אמנון ותמר, בין אנו צעירים או זקנים, בין שבעי תרבות ובין קרתנים, לעולם אנו מרגישים עם רשרוש דפי הספר רשרוש עליו של עץ האביב. החיים מזדקנים, אבל החלומות צעירים תמיד"^[5].

וכתב יוסף קלוזנר: "מאפו הוא לא רק ניתק אותנו מעל החיים הישנים והוציאנו מן הגטו הרוחני: הוא גם נטע בתוכנו גאון לאומי ורוח עברי נכון. ואת אהבת-ציון ואת חיבת החירות המדינית והרוחנית נתן בלבנו. ובעבותות-אהבה קשר אותנו אל הארץ, שבה קשורות כל תקוותינו. כי הוא החיה אותה ואת מלכיה ושריה ונביאיה בדמיוננו כמו שחִיָּה אותה התנ"ך ברוחנו. ושבח גדול מזה אין למצוא ואין לבקש"^[16].

ראו גם

• אברהם מאפו
• התנועה הרומנטית

לקריאה נוספת

• יעקב פיכמן, אברהם מאפו, התקופה, ניסן-סיון תרע"ח, ע' 675-649.
• יעקב פיכמן, מבוא, אהבת ציון מאת אברהם מאפו, ע' א-יא, ורשה: אחיספר, תרפ"ח.
• ראובן בריינין, אברהם מאפו: חייו וספריו, פרק יז (ע' 135-124), הוצאת תושיה: פייטרקוב, תר"ס.
• ראובן בריינין, כל כתבי אברהם מאפו: כרך א', ע' XXI - XI, ניו-יורק תרע"ח (1918).
• יוסף קלוזנר, אברהם מאפו, בספרו "יוצרים ובונים", כרך ראשון, ע' 191-171, תל אביב: דביר, תרפ"ה.
• פישל לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, כרך שני, פרק שבעה-עשר, תל אביב: דביר, תרפ"ט.
• שמואל לייב ציטרון, יוצרי הספרות העברית החדשה, ע' 55-43, הוצאת שרברק, וילנה תרפ"ב.
• מרדכי רבינזון, ספרותנו החדשה, ע' 16-7, וילנה תרפ"ג.
• דוד פטרסון, סגנון מקראי חדש, מאזנים, אדר ב'-ניסן תשכ"ה, ע' 400-395.
• שמואל ורסס, שיטות הסיפור של אברהם מאפו ב״אהבת ציון״, מאסף לדברי ספרות, בקורת והגות, כרך ח–ט (תשכ״ח), עמ׳ 179–190.
• שמואל ורסס, התרגומים ליידיש של אהבת ציון למאפו, ירושלים: אקדמון, תשמ"ט.
• טובה כהן, מיקרו-קוסמוס ומקרו-קוסמוס; מעגלי החצנה ב"אהבת ציון", בספרה "צבועים וישרים, אלילות וליליות", ע' 159-135, פפירוס ליד אוניברסיטת תל אביב, 1990
• ישראל רוזנסון, ונותרה (אה)בת ציון כסוכה בכרם - מה שנשקף ומה שנזכר מסוכה אחת בקובנה, מורשת ישראל, גיליון 10, כסלו תשע"ד - נובמבר 2013, ע' 109-94.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים