יהדות ליטא

הקהילה היהודית בליטא ותולדותיה

בית הכנסת הגדול של וילנה

יהדות ליטא היא הכינוי למכלול הקהילות היהודיות שפעלו במרחב הדוכסות הגדולה של ליטא מאז המאה ה-12. במובנה הרחב, המונח מתייחס לכלל היהודים שמוצאם מאותן קהילות, לרבות קהילות יהדות בלארוס, לטביה וצפון־מזרח פולין. במובנה המצומצם, הכינוי חל על היהודים המתגוררים בליטא המודרנית. הקהילות היהודיות באזור פרחו ושגשגו החל מן המאה ה־16, פיתחו מסורות מקומיות ייחודיות ואף זכו למעמד עצמאי, נפרד מוועד ארבע ארצות. במהלך המאות ה־18 וה־19 שימשה יהדות ליטא מוקד מרכזי לההתנגדות לחסידות ולריכוז הישיבות הגדול בעולם, ובד בבד תרמה תרומה משמעותית להתפתחות התנועות היהודיות המודרניות. רובה המכריע של הקהילה הושמד בשואה, למעט יהודים שהיגרו מן האזור בגלי ההגירה שקדמו למלחמה. כיום, נותרו במדינת ליטא רק שרידים של הקהילה המפוארת, הממשיכים לשמר את זכרה ומורשתה. יהדות ליטא עומדת על בין 15,000-20,000 אנשים זה נע בין השנים 2010 עד 2020, זאת קפיצה משמעותית לעולם היהודי באירופה ובכלל בעולם כולו, העם היהודי בליטא עבר די הרבה קשיים לאורך השנים אם זה בשואה או במלחמה הקרה.

תחילת התיישבות היהודים בליטא

ישנן עדויות לכך שהתקיימה נוכחות יהודית באזור ליטא של ימינו כבר במהלך המאה ה-12, בעיקר של סוחרים ופליטים שנמלטו מרדיפות ופרעות ברחבי אירופה והאימפריה הביזנטית.[1] באמצע המאה ה-13 עברו חקלאים יהודים מאזורי גליציה, האליץ' וקייב צפונה, והקימו קהילות בגרודנו ובריסק, אזורים שהיו חלק מהדוכסות הגדולה של ליטא, שכללה גם את שטחי רוסיה הלבנה (כיום בלארוס).

בשנת 1348 החל גל הגירה משמעותי, שנמשך כארבע שנים, ובמהלכו נמלטו יהודים רבים ממוקדי המגפה השחורה ברחבי אירופה, בעקבות האשמות ורדיפות.

בתקופת שלטונו של הנסיך גדימינאס (1316–1341), מייסד וילנה, נרשמה צמיחה ניכרת של הקהילה היהודית. גדימינאס עודד סוחרים, אומנים ויהודים להתיישב בדוכסות, תוך הענקת חופש עיסוק ומידה של חופש דתי.[2]

הקהילה גדלה עוד בימי נכדו, ויטאוטס, שהזמין יהודים מחצי האי קרים (כולל קראים) וכן מספרד ופורטוגל, שנמלטו מהאינקוויזיציה. הקראים התיישבו בעיקר בטרקאי, שמרו על בידול מן הקהילה היהודית, ובתקופת השואה אף הצליחו להימנע מהשמדה באמצעות הכחשת מוצאם היהודי - טענה שהתקבלה על ידי שלטון הכיבוש הגרמני.

באותה תקופה השתרעה הדוכסות הגדולה של ליטא גם על שטחי רוסיה הלבנה (כיום בלארוס), והקהילות היהודיות שהתפתחו שם נחשבות לחלק בלתי נפרד מיהדות ליטא.

יהודי ליטא מהמאה ה-16 עד הכיבוש הרוסי

מהמאה ה-16 ועד המאה ה-17, תחת שלטון האיחוד הפולני-ליטאי, נהנו יהודי הדוכסות הגדולה של ליטא מכתבי זכויות רבים שהקלו על חייהם וחיזקו את מעמדם הכלכלי והמשפטי. מצב זה הביא להגירה מתמשכת של יהודים מאזורים שונים אל תחומי הדוכסות. במאה ה-17 התפתחה במיוחד קהילת וילנה, שהפכה למוקד מרכזי של לימוד תורה וזכתה לכינוי "ירושלים דליטא" (ירושלים של ליטא).[3]

הרעה במצבם של היהודים חלה בשנים 1648-1655, במהלך גזירות ת"ח ת"ט באוקראינה, כאשר פגיעות קשות בקהילות היהודיות הגיעו גם אל תחומי ליטא. במאה ה-17 התרחשו גם עלילות דם רבות, על אף כתבי הזכויות שהוענקו להם. בין האירועים הבולטים: השריפה הגדולה בבריסק בשנת 1637, שבמהלכה נוצל המצב כדי לפגוע ביהודים; וכן עלילת דם ברוז'ינוי בתקופת שלטונו של מיכל הראשון שבמהלכה נעצרו רבים מבני הקהילה, ושניים מראשיה נרצחו ללא משפט.

בשנת 1775 התקבלה חוקה חדשה בדוכסות ליטא, אשר לראשונה העניקה ליהודים אפשרות חוקית לחכור ולעבד אדמות. עם זאת, היענות היהודים לזכות זו הייתה מצומצמת.

בתקופה זו התגבשה יהדות ליטא, לרבות קהילות רוסיה הלבנה, כמרכז תורני חשוב. בין הבולטים בתורה באותה תקופה נמנים רבי אריה ליב גינצבורג ("שאגת אריה") (1695–1785), יליד פינסק, ורבי אליהו "הגאון מווילנה" (1720–1797), יליד סלץ שבסמוך לבריסק. במחצית השנייה של המאה ה-18 חדרה לתחום השפעת הדוכסות תנועת החסידות, שהובאה על ידי תלמידי הבעל שם טוב. הגאון מווילנה עמד בראש ההתנגדות לחסידות, אך על אף המחלוקת אימצו קהילות אחדות אורח חיים חסידי.

לאחר הכיבוש הרוסי בשנת 1795

לאחר כיבוש כל ליטא בידי האימפריה הרוסית בשנת 1795, הובטח תחילה כי זכויות היהודים תישמרנה כפי שהיו, אך הבטחות אלו הופרו במהרה. השלטון הרוסי, שחשש מהתפשטות ההתיישבות היהודית אל פנים רוסיה, הגביל את מקום מושבם של היהודים לתחום המושב — האזורים שבהם התגוררו טרם הכיבוש.

בשנת 1804 פרסם הצאר אלכסנדר הראשון את "חוקת 1804", שהתבססה על המלצות הוועד לתקנת היהודים. החוקה חילקה את שטחי האימפריה ל־13 פלכים (ומאוחר יותר ל־25), והגבילה את היהודים להתגורר בהם בלבד, ללא אפשרות לעבור מפלך לפלך. כן נאסר על היהודים לעסוק בפונדקאות, מה שגרם לכ־60,000 מהם לעזוב את הכפרים.

יחסם של הליטאים אל שכניהם היהודים כמעט שלא השתנה בעקבות הכיבוש, והפגיעות ביהודים מצד האוכלוסייה המקומית נמשכו.

בסביבות שנת 1801 ייסד רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה, את ישיבת וולוז'ין בעיירה וולוז’ין שברוסיה הלבנה, אשר נודעה לימים כאם הישיבות הליטאיות. בעקבותיה נוסדו בליטא (כולל ברוסיה הלבנה) ישיבות רבות נוספות, ויהדות ליטא הלכה והתחזקה כמוקד תורני עולמי.[3]

מלחמת העולם הראשונה (1914–1918)

במהלך מלחמת העולם הראשונה נגרם סבל רב ליהדות ליטא. סבל זה בא לשיאו בשנת 1915, עם גירוש רוב יהדות ליטא לעומק רוסיה ולאוקראינה על ידי השלטון הצארי בתואנה של חשש משיתוף פעולה בין יהודי ליטא לבין האויב הגרמני.

ליטא העצמאית (1918–1940)

לאחר מלחמת העולם הראשונה והורדת העול הרוסי מעל המרחב הבלטי, זכתה ליטא לעצמאות במקביל לשכנותיה לטביה, אסטוניה ופינלנד. בתחילת שנות ה-20 זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה שהתבטאה בניהול עצמאי של ענייניה ובהקמת משרד לעניינים יהודיים בממשלה הליטאית. בשנים 1919-1922 בתפקיד זה היה ד"ר מקס סולובייצ'יק ומשנת 1923 שמשון רוזנבאום עד לסיום כהונתו ב-1924 ועלייתו ארצה. ב-1919 נוסד הגימנסיון העברי במריאמפול שהיה לבית הספר התיכון הראשון מחוץ לארץ ישראל, ששפת ההוראה בו בכל המקצועות היא עברית. ענייני הקהילות השונות נוהלו האופן עצמאי בפיקוח משרד זה, היהודים יוצגו על ידי ה"נציונל-ראט" (המועצה הלאומית), אשר גייסה את דעת הציבור היהודי בעולם לטובת עצמאותה של ליטא.

האוטונומיה היהודית בליטא בוטלה רשמית ב-1925. עם זאת, גם לאחר מכן ואף לאחר עליית המשטר הדיקטטורי בליטא ב-1926 המשיכו יהודים כד"ר יעקב רובינסון המשיכו למלא תפקידים ציבוריים במטרה לסייע ליהודי ליטא ברוח "עבודת ההווה" (Gegenwartsarbeit) מבית מדרשו של שמעון דובנוב.

יהודי ליטא בזמן מלחמת העולם השנייה וחורבן הקהילה

ערך מורחב – שואת יהודי ליטא

ביוני 1940, סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה ליטא על ידי ברית המועצות, כפי שהוסכם בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב. בתקופה זו עלתה לשלטון ממשלה ליטאית-קומוניסטית בחסות ברית המועצות. השלטון החדש הלאים רכוש רב ושלח רבים מבני-מעמד הבורגנות למחנות בסיביר, ביניהם כ-5,000 יהודים.

למרות שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית במחתרת, לא זכו הקומוניסטים היהודים לכוח ממשי בשלטון החדש. עם זאת, הליטאים זיהו את היהודים עם המשטר החדש, שנוא-נפשם, אשר נתפש בעיניהם ככיבוש סובייטי זר. בתקופה זו הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נאלצו לעבור ללימוד ביידיש.

ביוני 1941 עם כניסת הגרמנים לליטא, במהלך "מבצע ברברוסה", הייתה התנפלות המונית של אלפי ליטאים על היהודים עוד לפני הגעת הכוחות הגרמנים אליהם. וככל שוורמאכט (צבא הרייך הגרמני) נכנס עמוק יותר לליטא, כך הלך והתפורר השלטון הקומוניסטי, ועימו גברו והלכו התפרצויות הזעם של הליטאים, מובלים על ידי רגשות-נקם ולאומניות נגד הקומוניסטים. אלו הופנו בעיקר כנגד היהודים. מי שרצה לברוח לגבול ברית המועצות נתקל בתחילה בסירובם של הקומיסרים הקומוניסטיים שחששו מבהלה המונית, ובהמשך נתקל בסירובם של הלאומנים שרצו לעשות דין משלהם ביהודים וברכושם, בפרעות אלו הוצתה גם ספריית מאפו.

מבין אלו שהצליחו לברוח לברית המועצות הוקמה ה"דיוויזיה הליטאית" במסגרת הצבא האדום. הדיוויזיה מנתה בתחילה כ-12,000 חיילים, מהם כמחצית היו יהודים. בשל מספרם הרב של המפקדים והפקודים היהודים היו יחידות שהפקודות בהם ניתנו ביידיש ואף בעברית. הלוחמים היהודים נודעו בהתנדבותם למשימות נועזות, מה שמצא ביטויו במתן אותות הצטיינות רבים.

הרדיפות הראשונות היו מקומיות בעיקרן ולוו בהתפרצויות אלימות חזקות ביותר. לשם המחשה, ב-11 הימים הראשונים של הכיבוש הגרמני, נהרגו כ-40,000 מיהודי ליטא, כ-10,000 מהם מקהילת קובנה. מלבד רצח, לא נחסכו מיהודי ליטא מעשי השפלה וסדיזם, בעיקר כנגד יהודים מסורתיים, רבנים ותלמידיהם.

בהמשך, עם השלמת הכיבוש והצבת ממשלה לאומנית פרו-נאצית, הפך הרצח לפעולה ממוסדת יותר. הממשלה הלאומנית, בראשותו של הגנרל פטרס קוביליונס (Kubiliunas), נישלה את זכויות היהודים ואיפשרה באופן שיטתי את גזל הרכוש היהודי.

עיקר הרצח התבצע בגאיות-הריגה ביערות שמחוץ לערים הגדולות. ידוע מעדויות של ניצולים, כי מרבית הנרצחים הובלו לשם ברגל או במשאיות, נאלצו לחפור את קברם-שלהם, אולצו להתפשט ונורו למוות. לאחר הרצח, אולצו אסירים לכסות את הגופות בעפר. בדרך כלל לאחר מעשי הטבח נהגו המרצחים למכור את בגדיהם של הנרצחים בשוקי העיירות הקרובות, בעוד שהתושבים, שכניהם של היהודים הטבוחים, נהגו "לרשת" את בתי היהודים ורכושם שנותר.

טיבם של המרצחים לא פסח על אף אחת משכבות האוכלוסייה, ובהם ניתן היה למצוא גם מי שהשתייך ל"אינטליגנציה" הליטאית כגון אנשי תרבות, פרופסורים ורופאים. בנוסף, בלטה במיוחד השפעתה של המנהיגות האזרחית, וכן של הכנסייה הקתולית הליטאית שהונהגה על ידי הארכיבישוף סקווירצקס (Skvireckas) אשר שימש כרועה-רוחני של יחידות המרצחים.

אנדרטה לזכר יהודי ליטא שנספו בשואה, בבית הקברות נחלת יצחק

קהילת יהודי וילנה נרצחה ברובה ביער פונאר הסמוך לעיר. טבח דומה בוצע ביהודי קובנה בפורט התשיעי שבפאתי העיר. קהילת יהודי שוולי והאזור נרצחה בעיקר ביערות קוזאי (Kuziai) ויער בוביאי.

במעט הגטאות שהוקמו על אדמת ליטא (ביניהם גטו וילנה, גטו קובנה וגטו שאוולי), הושארו יהודים כדי לעבוד בתעשייה ששירתה את מכונת-המלחמה הגרמנית. בהם ידוע מפעל העור של חיים פרנקל בשאולאי אשר היה הגדול מסוגו בליטא וייצר נעליים ומגפיים עבור הצבא הגרמני. בגטאות הוקמו מחתרות ובין חבריהן היו פעילים רבים מתנועות הנוער הציוניות. יהודים רבים, בעיקר ילדים, זקנים וחולים נשלחו גם למחנות ההשמדה כדוגמת אושוויץ.

מתוך קהילה של כ-220,000 יהודים לפני הפלישה הגרמנית, נרצחו בשואה, בעזרתם הפעילה של הליטאים, כ-206,800 (כ-94 אחוזים מבני הקהילה). מפקד האס אס בליטא, קרל יגר (Karl Jäger), הודה שאת מבצע הטיהור של ליטא מיהודים אפשר היה להגשים רק הודות לשיתוף-הפעולה של הפרטיזנים הליטאים והמוסדות האזרחיים הליטאים.

עם זאת, מספרם של חסידי אומות העולם אשר פעלו למען היהודים בליטא, הוא מהגבוהים באירופה כולה (ביחס לכלל האוכלוסייה הארצית). עד חודש ינואר 2008 קיבלו 723 ליטאים את התואר הזה על ידי מוסד "יד ושם".

תחת השלטון הקומוניסטי וכיום

לאחר הכיבוש הסובייטי והיותה של ליטא חלק מברית המועצות, לא הורשו מרבית בני הקהילה להגר לארץ ישראל, אם כי רבים הספיקו לעזוב בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50.[4] יהודי ליטא ספגו השפלה ופגיעה דתית תחת השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות, כמו כל שאר הקהילות היהודיות שהתקיימו בה.

למרות שקהילה יהודית הייתה קטנה, בשנת 1958 התרחש אירוע של עלילת דם בעיירה פלונגה, אך הוא טופל במהירות על ידי השלטונות.

עלייה מסיבית החלה עוד בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 והיא קיבלה תנופה לאחר עם נפילת ברית המועצות ב-1989 עלו חלק מבני הקהילה לישראל. כיום הקהילה מונה כ-3,600 יהודים, המהווים 0.1 אחוז מכלל האוכלוסייה של ליטא.

ב-1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקאס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת[5] גם נשיא מדינת ישראל ביקר בליטא. בשני העשורים האחרונים רמת האנטישמיות בליטא היא מהנמוכות ביותר באירופה.

ישיבת טלז

בשנת 2016 מונה על ידי ועד הקהילות היהודיות בליטא הרב כלב קרלין כרבה הראשי של ליטא.

ישיבות ליטא במאה ה-20

לפני מלחמת העולם השנייה שכנו בליטא ישיבות רבות, שנודעו בחשיבותם בקרב יהודי אירופה והעולם. רבים באו ללמוד בישיבות אלו ממזרח אירופה, ואף ממקומות רחוקים יותר. בכללם יש למנות את תלמוד תורה ד׳קלם, ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה), ישיבת טלז ועוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מרדכי זלקין, וילנה של מטה: עיר כ"אם" ועיר כ"בת", אבני דרך, הוצאת מרכז שזר, 2016
  • מרדכי זלקין, "מורשתה התרבותית של יהדות ליטא", גשר 136, 1997
  • מרדכי זלקין, "רשת החינוך "יבנה" בליטא, זכר דבר לעבדך, ירושלים תשס"ז
  • מרדכי זלקין, "חקלאים יהודים בליטא", ציון עז, תשע"ב
  • מרדכי זלקין, "עיר של תורה" - תורה ולימודה בליטא במאה התשע עשרה, ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים תשס"ז
  • מרדכי זלקין, "בין חסידים למתנגדים בליטא", במעגלי חסידים: קובץ מחקרים לזכרו של פרופ' מרדכי וילנסקי, ירושלים תש"ס
  • מרדכי זלקין, "לשאלת קיומה של אורתודוקסיה בליטא במאה התשע עשרה", אורתודוקסייה יהודית, ירושלים 2006
  • Mordechai Zalkin, "Lithuanian Jewry and the Lithuanian National Movement", A Pragmatic Alliance, 2011
  • Mordechai Zalkin, "Social Status and Authority in Lithuanian Jewish Communities", Central and East European Jews, 2006
  • Mordechai Zalkin, "Sharunas, prince of Dainava, in a Jewish gown: The Cultural and Social Role of Hebrew and Yiddish Translations of Lithuanian Literature", Jahrbuch für Antisemitismusforschung, vol. 21
  • רפאל חסמן, יהדות ליטא, האגודה לעזרה הדדית ליוצאי ליטא.
  • דב שילנסקי, חשכה לאור היום: מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, ירושלים: יד ושם, תשס"ו-2006.
  • אפרים זוּרוֹף ורוּטָה וָנָאגַייטֶה, מסע עם האויב, השתתפותם של ליטאים בפשעי השואה, מאנגלית צילה אלעזר, הוצאת ידיעות ספרים, 2018

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות ליטא בוויקישיתוף

הערות שוליים

יהדות אירופה
מדינות אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה (סיציליה) • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • בריטניה (גיברלטר • סקוטלנד • ויילס) • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • טורקיה • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סלובניה • סלובקיה • סן מרינו • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ • ברית המועצות • יוגוסלביה אירופה
מדינות שההכרה בהן מוגבלת אבחזיה • קוסובו • צפון קפריסין • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה
אזורים היסטוריים אשכנז • מזרח אירופה • אוברלנד • אונטרלנד • אלזס • גליציה • טרנסילבניה • קטלוניה • הקרפטים