מוזיקה קלאסית

קלאסיציזם

ערך מורחב – קלאסיציזם

ערך מורחב – מוזיקה נאו-קלאסית

קלאסיציזם הוא מונח המציין את הנטייה התרבותית להעדפת ההישגים ובכלל זה צורות הביטוי האמנותיות של העת העתיקה, כלומר בראש וראשונה יוון העתיקה ורומא העתיקה. נטייה כגון זו הופיעה בתקופות שונות בהיסטוריה של תרבות המערב. ביטויים בולטים של נטייה זו ניתן למצוא בתרבות הרנסאנס באיטליה ובאמנות הנאו-קלאסיציסטית במהלך המאה ה-19. מקורה של המילה 'קלאסיקה' במשמעות של איכות נעלה של האמנויות הוא במילה הצרפתית 'classique'.

מילה זו מאזכרת את הביטוי הלטיני 'classicus' שמציין מעמדם של האזרחים הרומיים, ובייחוד המעמדות הגבוהים שבהם. לידתו של המונח בוויכוחים ספרותיים ואמנותיים במאה ה-19. באותם ימים, מתנגדי המודרניזם ובמיוחד מתנגדי הרומנטיקה הטיפו להידוק הזיקה אל יצירות המופת הקלאסיות של יוון ורומא, ולפיכך נקראו "קלאסיציסטים". ויכוחים דומים התקיימו גם קודם לכן וגם לאחר מכן. כיום מקובל לזהות מגמות ותנועות קלאסיציסטיות בתקופות שונות, החל מלפני הספירה ועד ימינו, לעיתים בהקשר תרבותי כללי מעבר לתחומים הצרים של האמנויות למיניהן. בנוסף, היה גם זרם מהמאה ה-20 הנקרא מוזיקה נאו-קלאסית שהושפע רבות מהקלאסיציזם.

השימוש בתווים

בתרבות המערב, המונח "מוזיקה קלאסית" מכוון למוזיקה שהתפתחה באירופה המערבית בימי הביניים ושחלק מכריע באבולוציה שלה קשור להתפתחות התיווי המוזיקלי והשימוש בו בתהליך היצירה. השימוש בתווים הוא אחד המאפיינים הבולטים שמייחדים את המוזיקה הקלאסית בתרבות המערב בהשוואה לתרבויות מוזיקליות אחרות, (כגון מוזיקה עממית ומוזיקה קלה), אשר מועברים בצורה אוראלית, הקלטות וכדומה. בעולם המוזיקה הקלאסית של ימינו, יצירות שהולחנו לפני מאות שנים מבוצעות ומדוברות הרבה יותר (לעיתים קרובות) מיצירות שהולחנו רק לאחרונה. השימוש בתווים ובפרטיטורות במוזיקה הקלאסית הוא נוח ומושכל, משום שרוב העוסקים בדבר מסוגלים לקרוא תווים ומחונכים לכך.

אלתור משחק תפקיד קטן מאוד, ואפילו זניח, במוזיקה הקלאסית. המוזיקאי המבצע את היצירה מצופה לעקוב אחר ההוראות בפרטיטורה כך שכוונותיו ורעיונותיו של מלחין היצירה יועברו. כלומר, במוזיקה הקלאסית ניתן משקל רב הרבה יותר למלחין מאשר לנגן המבצע, כאשר לזה האחרון יש חופש ביטוי די מצומצם, או מצומצם ביחס לסוגי מוזיקה אחרים (כמו רוק או ג'אז). עם זאת, למבצע במוזיקה הקלאסית ניתנת חירות בפרשנות או האינטרפרטציה של היצירה, בדומה לשחקן תיאטרון המדקלם טקסט כתוב אך מוסיף לו את השקפותיו ותחושותיו האישיות. היו תקופות מסוימות במהלך ההיסטוריה שבהן האלתור היה נפוץ יותר, כמו תקופת הבארוק. בנוסף, מלחינים מפורסמים כמו מוצרט או בטהובן נהגו לאלתר את הקדנצות בקונצ'רטו לפסנתר שאותם ביצעו בעצמם.

לימוד מוזיקה

ערך מורחב – אקדמיה למוזיקה

מוזיקה קלאסית דורשת לימוד. ישנם מוסדות אקדמיים מיוחדים שנועדו על מנת ללמד מוזיקה טכנית (לימוד נגינה בכלי נגינה או שירה ופיתוח קול), וגם מוזיקה תאורטית (תאוריית המוזיקה, הירמון, קומפוזיציה ועוד). מוסדות מעין אלו נקראים "קונסרבטוריון" (או "אקדמיה למוזיקה" בעברית). בישראל קיימות שתי אקדמיות למוזיקה שמעניקות תואר ראשון, תואר שני ותואר אמן: האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים (לשעבר ע"ש רובין) בקמפוס האוניברסיטה העברית שבגבעת רם בירושלים (בחסותה גם בית-ספר תיכון באותו הקמפוס), ובית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב.

צורה

במוזיקה קלאסית, צורה מתייחסת למבנה המארגן של יצירה מוזיקלית. היא מתארת את האופן שבו רעיונות מוזיקליים, כגון נושאים, מלודיות והרמוניות, מאורגנים ומפותחים לאורך זמן כדי ליצור שלם קוהרנטי ובעל משמעות. הבנת הצורה חיונית להבנת אופן הפעולה של יצירה מוזיקלית, הן למלחין והן למאזין.

חשיבות הצורה

הצורה ממלאת תפקיד קריטי במוזיקה קלאסית מכמה סיבות:

• ארגון ובהירות: היא מספקת מסגרת ליצירה, מאפשרת למלחין לארגן את רעיונותיו בצורה הגיונית וקוהרנטית, ולמאזין לעקוב אחר ההתפתחות המוזיקלית.

• ציפייה וסיפוק: צורות מוכרות יוצרות ציפיות אצל המאזין. התקיים של ציפיות אלה, או לעיתים קרובות גם הפרתן היצירתית, הוא מקור חשוב להנאה מוזיקלית.

• התפתחות וקונפליקט: הצורה מאפשרת פיתוח של רעיונות מוזיקליים, הצגת קונפליקטים, ופתרונם.

• אסתטיקה ויופי: צורות רבות נחשבות יפות ואלגנטיות בפני עצמן, ומספקות בסיס אסתטי ליצירה.

סוגי צורות עיקריים

קיימות צורות רבות ומגוונות במוזיקה קלאסית, החל מצורות פשוטות יחסית ועד למבנים מורכבים. להלן כמה מהצורות הנפוצות והחשובות ביותר:

• צורה בינארית (Binary form): מבנה דו-חלקי (A-B), כאשר כל חלק חוזר בדרך כלל. החלק השני לעיתים קרובות מגיח לחן חדש או הרחבה של החלק הראשון. נפוצה מאוד במוזיקה מתקופת הבארוק (לדוגמה, בפסקאות בודדות של סוויטות ריקוד).

• צורה טרנארית (Ternary form): מבנה תלת-חלקי (A-B-A), כאשר החלק הראשון חוזר לאחר קטע מנוגד. צורה זו נפוצה מאוד במיוחד במינואטים וטריו, סקרצו, ופרקים איטיים.

• וריאציות על נושא (Theme and variations): צורה שבה נושא מוזיקלי מוצג בתחילה, ולאחר מכן עובר סדרה של שינויים (וריאציות) תוך שמירה על יסודות מסוימים של הנושא המקורי (מלודיה, הרמוניה, קצב).

• רונדו (Rondo form): צורה שבה נושא ראשי (ריפריין) חוזר מספר פעמים, ומרווח בין הופעותיו על ידי קטעים מנוגדים (אפיזודות). לדוגמה: A-B-A-C-A-D-A. נפוצה בדרך כלל כפרק סיום בקונצ'רטי וסונאטות.

• צורת סונאטה (Sonata form): אחת הצורות החשובות והמורכבות ביותר, במיוחד בתקופה הקלאסית והרומנטית. היא מבוססת בדרך כלל על שלושה חלקים עיקריים:

• אקספוזיציה (Exposition): הצגת הנושאים העיקריים של היצירה, בדרך כלל נושא ראשון בסולם הטוניקה ונושא שני בסולם הדומיננטה (או סולם מקביל).

• פיתוח (Development): עיבוד ופיתוח של הנושאים שהוצגו באקספוזיציה, עם שינויים הרמוניים ומלודיים. זהו החלק הדרמטי והאינטנסיבי ביותר.

• רפריזה (Recapitulation): חזרה על הנושאים מהאקספוזיציה, כאשר כעת שניהם מופיעים בדרך כלל בסולם הטוניקה, מה שיוצר תחושה של יישוב והשלמה.

• לעיתים קרובות מופיעים גם קודה (Coda) בסיום ומבוא (Introduction) בתחילת הפרק.

• פוגה (Fugue): צורה קונטרפונקטית מורכבת שבה נושא יחיד (סובייקט) מוצג על ידי קול אחד, ולאחר מכן מחוקה על ידי קולות נוספים בחיקוי. הפוגה ממשיכה עם התפתחות ווריאציות על הנושא, והיא נפוצה במיוחד בתקופת הבארוק (לדוגמה, יצירותיו של באך).

• קונצ'רטו (Concerto): יצירה לכלי סולו אחד או יותר בליווי תזמורת. מבנה הקונצ'רטו הקלאסי כולל בדרך כלל שלושה פרקים: מהיר-איטי-מהיר.

• סימפוניה (Symphony): יצירה תזמורתית רחבת היקף, הכוללת בדרך כלל ארבעה פרקים:

• פרק ראשון: מהיר, לרוב בצורת סונאטה.

• פרק שני: איטי, לירי, לעיתים קרובות בצורת סונאטה, צורת A-B-A, או וריאציות.

• פרק שלישי: מינואט וטריו (בתקופה הקלאסית) או סקרצו (בתקופה הרומנטית), מהיר יחסית, בעל אופי ריקודי.

• פרק רביעי: מהיר, לרוב בצורת סונאטה או רונדו.

התפתחות היסטורית

מושג הצורה התפתח והשתנה לאורך ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית:

• ימי הביניים והרנסאנס: צורות היו פחות מוגדרות ונוקשות, והתבססו לרוב על מבנה טקסטואלי (במוזיקה ווקאלית) או ריקודי (במוזיקה אינסטרומנטלית).

• תקופת הבארוק (בערך 1600-1750): צורות כמו הפוגה, הצורה הבינארית וצורת הקונצ'רטו גרוסו התגבשו. הדגש היה על רצף וזרימה.

• התקופה הקלאסית (בערך 1750-1820): זוהי "תור הזהב" של הצורה במוזיקה. צורת הסונאטה, הרונדו, והצורות הטרנאריות הפכו לסטנדרטיות ופותחו לרמות מורכבות ושלמות גבוהות על ידי מלחינים כמו היידן, מוצרט ובטהובן.^[2]

• התקופה הרומנטית (בערך 1820-1910): מלחינים רומנטיים המשיכו להשתמש בצורות קלאסיות, אך לעיתים קרובות הרחיבו אותן, שינו אותן, והרשו לעצמם יותר גמישות וסובייקטיביות. צורות חדשות כמו פואמה סימפונית (שאינה מוגבלת למבנה מסוים) החלו להופיע.

• המאה ה-20 והלאה: במאה ה-20, מלחינים רבים החלו להתנסות עם צורות חדשות, לפרוץ את המוסכמות המסורתיות, ואף ליצור יצירות ללא מבנה צורני מוגדר מראש. עם זאת, יסודות של צורות קלאסיות עדיין מהווים בסיס לרבות מהיצירות המודרניות.

סיכום

הצורה היא עמוד השדרה של המוזיקה הקלאסית. היא מספקת את הארגון, הבהירות וההתפתחות הדרושים כדי להפוך רעיונות מוזיקליים ליצירות אמנות שלמות ומשמעותיות. הבנתה מעשירה את חווית ההאזנה ומאפשרת הערכה עמוקה יותר של יצירתו של המלחין.

תזמור

תזמור (Orchestration) במוזיקה קלאסית הוא אמנות בחירת הכלים המוזיקליים, שילובם והקצאת תפקידים שונים לכלים השונים בתוך יצירה תזמורתית. הוא כולל את ההחלטה אילו כלים ינגנו איזה קו מלודי, אילו הרמוניות ילוו, ואילו מרקמים (טקסטורות) וצבעים (טימבר) ייצרו כדי להשיג את האפקט המוזיקלי הרצוי. מעבר לכתיבה תווים עבור כלים שונים, תזמור יעיל דורש הבנה עמוקה של יכולותיו הייחודיות של כל כלי, טווח הצלילים שלו, איכויות הטימבר שלו (כגון חם, בהיר, כהה, נוקב), וכיצד הוא משתלב עם כלים אחרים.

היסטוריה והתפתחות התזמור

התזמור התפתח משמעותית לאורך ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית:

• תקופת הבארוק (בערך 1600–1750): בתקופה זו, ההרכבים לא היו סטנדרטיים וקבועים כמו בתקופות מאוחרות יותר. בסיס הקונטינואו (Continuo), שהורכב לרוב מצ'מבלו או אורגן וכלי בס (כמו צ'לו או ויולונה), סיפק את הבסיס ההרמוני. הכלים האחרים, כמו כלי קשת, חלילים, אבובים וחצוצרות, שימשו לעיתים קרובות להכפלת קווים קוליים או ליצירת קונטרסט. המלחין לא תמיד ציין במדויק אילו כלים ינגנו כל קו, ולעיתים קרובות נתנו מרחב לנגנים לבחור כלים זמינים. עם זאת, מלחינים כמו יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פרידריך הנדל כבר הציגו הבנה עמוקה של שילובי כלים וצבעים, במיוחד ביצירות כמו "הקונצ'רטי הברנדנבורגיים" של באך.

• התקופה הקלאסית (בערך 1750–1820): בתקופה זו חלה סטנדרטיזציה משמעותית של התזמורת הקלאסית. תזמורות כללו לרוב כלי קשת, צמד חלילים, צמד אבובים, צמד בסונים, צמד קרנות, ולעיתים גם צמד חצוצרות וטימפני. מלחינים כמו יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן ניצלו את האפשרויות החדשות הללו. הם החלו להבליט את קבוצות הכלים השונות (לדוגמה, "שיחות" בין כלי נשיפה לכלי קשת) ולחקור את הצבעים הייחודיים של כל כלי. בטהובן, במיוחד, הרחיב את היקף התזמורת והשתמש בכלים חדשים (כמו טרומבון בסימפוניה החמישית) ובשילובים נועזים יותר.

• התקופה הרומנטית (בערך 1820–1910): זוהי "תור הזהב" של התזמור. התזמורת גדלה באופן דרמטי, ונוספו לה כלים חדשים רבים (כמו קלרינט בס, קונטרה-בסון, טובה, נבל וכלי הקשה מגוונים). מלחינים רומנטיים, כמו הקטור ברליוז (שכתב ספר על תזמור שהפך לקלאסיקה), ריכרד וגנר, גוסטב מאהלר וריכרד שטראוס, השתמשו בתזמור כדי להעצים רגשות, ליצור אטמוספירות דרמטיות, ולחקור מגוון עצום של צבעים ומרקמים. הם ניצלו את היכולות הטכניות המשופרות של הכלים והנגנים, ויצרו קטעים וירטואוזיים עבור כלי נשיפה ופליז.

• המאה ה-20 והלאה: במאה ה-20, מלחינים המשיכו לפרוץ את גבולות התזמור. מלחינים כמו איגור סטרווינסקי, מוריס ראוול וקלוד דביסי השתמשו בתזמור בצורה חדשנית כדי ליצור צלילים ייחודיים ומרקמים אקזוטיים. התפתחות הטכנולוגיה המוזיקלית (כמו כלים אלקטרוניים וסינתיסייזרים) הרחיבה עוד יותר את פלטת הצלילים הזמינה למלחינים, והביאה לתזמור משולב של כלים אקוסטיים ואלקטרוניים. טכניקות נגינה לא קונבנציונליות (extended techniques) הפכו גם הן לחלק מהלקסיקון התזמורי.

עקרונות מרכזיים בתזמור

• שקיפות ואיזון: תזמור יעיל מבטיח שכל קול או קו מלודי יהיה נשמע בבירור, ושהאיזון בין הכלים יהיה מתאים. אין כלי ש"בולע" את האחרים, אלא אם כן זו כוונת המלחין.

• צבע וגוון (Timbre): הבחירה המודעת של כלים ליצירת צבעים מוזיקליים ספציפיים. לדוגמה, חליל יכול להישמע בהיר ואוורירי, בעוד טרומבון יכול להישמע כבד וחגיגי. שילובים של כלים יוצרים צבעים חדשים (לדוגמה, חליל ואבוב המנגנים יחד יוצרים צליל עשיר יותר מצליל של כל אחד מהם בנפרד).

• מרקם (Texture): האופן שבו הקווים המלודיים וההרמוניים משולבים. תזמור יכול ליצור מרקמים דלילים (כמו סולו כלי בודד), צפופים (כמו אקורד מלא לכל התזמורת), הומופוניים (מלודיה בליווי אקורדים) או פוליפוניים (ריבוי קווים עצמאיים).

• טווח (Range): הבנה של הטווחים האפשריים של כל כלי והשימוש בהם בצורה מיטבית. אזורים שונים בטווח של כלי נגינה (לדוגמה, נמוך, בינוני, גבוה) יכולים להניב איכויות צליל שונות.

• דגש ופוקוס: תזמור יכול להדגיש קווים מלודיים מסוימים, להבליט מעברים הרמוניים, או למקד את תשומת הלב באזורים ספציפיים ביצירה.

• דינמיקה: תזמור קשור באופן הדוק לדינמיקה. מלחין יכול להשתמש בקבוצות כלים שונות כדי להשיג עוצמות צליל שונות (מ-pianissimo ל-fortissimo), או לבנות מתח באמצעות הוספה הדרגתית של כלים.

דוגמאות לתזמור גאוני

• בטהובן, הסימפוניה החמישית: השימוש בנושא הגורל המפורסם, המושמע בתחילה על ידי כלי קשת, ולאחר מכן עובר בין קבוצות כלים שונות, תוך בניית מתח דרמטי.

• ברליוז, "הסימפוניה הפנטסטית": יצירה פורצת דרך בתזמור, המשתמשת במגוון עצום של כלים (כולל ארבעה טימפני, שתי נבלים, ועוד) ליצירת אפקטים דרמטיים וצליליים חדשניים.

• רימסקי-קורסקוב, "שחרזאדה": מציגה שליטה וירטואוזית בתזמור, במיוחד ביכולת ליצור צבעים עשירים ואקזוטיים המעוררים דימויים של המזרח. סולו הכינור בפרק הראשון הוא דוגמה מצוינת.

• ראוול, "בולרו": יצירה שכל כולה היא הפגנת כוח של תזמור. נושא יחידני החוזר על עצמו פעמים רבות, כאשר בכל פעם הוא מתוזמר באופן שונה, תוך בניית שיא דרמטי הולך וגובר באמצעות הוספת כלים והגברת דינמיקה.

תזמור כמקצוע

תזמור הוא תחום בפני עצמו במוזיקה. מלחינים רבים מתזמרים את יצירותיהם בעצמם, אך ישנם גם מתזמרים (orchestrators) מקצועיים, שתפקידם לקחת יצירה שנכתבה (לדוגמה, לפסנתר או להרכב קטן) ולתזמר אותה עבור תזמורת גדולה יותר, לסרט קולנוע, מחזמר, או כל הרכב אחר. תפקיד המתזמר דורש לא רק ידע עמוק בכלים, אלא גם הבנה של כוונת המלחין המקורית ויכולת לתרגם אותה למונחים תזמורתיים.

היבטים חברתיים

מוזיקה קלאסית המבוצעת כיום מיועדת לרוב לעמוד בפני עצמה. בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים, אשר לעיתים מיועדים לשמש כרקע, או כמוזיקה לריקודים או לפעמים מוזיקה לסרטים. יצירות קלאסיות מבוצעות בדרך כלל באולמות המיועדים לכך, והקהל מצופה להישאר שקט ובמקומו לאורך כל היצירה, על מנת שכל אחד יוכל להתרשם ולקבל את כל המידע שמועבר ביצירה, שהרי יצירות קלאסיות הן, לעיתים קרובות, מורכבות או עמוסות באופן כתיבתן ובמסר הרגשי שלהן. המבצעים את היצירות לבושים בדרך כלל בלבוש רשמי ומכובד, מנהג שמתפרש כנתינת כבוד למוזיקה, או אולי פשוט מנהג כתוצאה מהמורשת הוותיקה והעשירה של המוזיקה הקלאסית. בדרך כלל, אין (או לא אמורה להיות) אינטראקציה בין המבצעים את היצירה לבין הקהל, מלבד המוזיקה עצמה.

המוזיקה בימי הביניים

ערך מורחב – מוזיקת ימי הביניים

מוזיקת ימי הביניים מתייחסת למוזיקה שהייתה נהוגה באירופה שנחשבה לעולם המערבי בימי הביניים – התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית ועד לתקופת הרנסאנס. רוב המוזיקה עסקה בתכנים דתיים בעיקר מוזיקה גרגוריאנית שהייתה נהוגה בכלי אחד והלכה והתפתחה לשילוב כלים רבים החל מהמאה ה-12.

מרבית מחברי המנגינות באותה תקופה היו נזירים. המילים של אותן מנגינות הסתמכו על הברית החדשה והברית הישנה. חלק מהמנגינות נכנסו לתוך התפילות הנהוגות עד היום. חלק מהמחברים של המוזיקה היו חילוניים – ונקראו טרובדורים. אלה היו משוררים וזמרים שמקורם מצרפת בחבל פרובאנס בתחילת המאה ה-11. לרוב אף הטרובדורים חברו ושרו את שיריהם בעצמם על כלי הנגינה שבחרו לנגן.

המוזיקה בתקופת הרנסאנס

ערך מורחב – מוזיקת רנסאנס

מקובל לומר כי מוזיקת הרנסאנס נתחמת בין השנים 1450–1600, לאחר תקופת ימי הביניים ולפני תקופת הבארוק. יש המקדימים את תחילתה לסוף המאה ה-14 ויש המאחרים עד לשנת 1470. מוזיקת הרנסאנס נחשבת לתור הזהב של המוזיקה הווקאלית (המוזיקה המושרת, בשונה מן המוזיקה האינסטרומנטלית – המנוגנת). בתקופה זו פרחו שלושה ז'אנרים ווקאליים עיקריים: מדריגל, מוטט ומיסה (שכבר הייתה קיימת מתקופת ימי הביניים).

בנוסף לכך, המוזיקה קיבלה בהדרגה מרקם פוליפוני, שהחליף את המרקם המונופוני ששלט במוזיקה של ימי הביניים, דהיינו, במקום קו אחד בביצוע קול יחיד, מורכבת המוזיקה ממספר קווים זהים בחשיבותם, המושמעים במקביל, דבר אשר מוסיף "צבע" למוזיקה. הפוליפוניה של הרנסאנס היא הבסיס למוזיקה הפוליפונית המתוחכמת של הבארוק.

המוזיקה בתקופת הבארוק

ערך מורחב – מוזיקת בארוק

מוזיקת בארוק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בתקופת הבארוק במאה ה-17 ובמחצית הראשונה של המאה ה-18. על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית המערבית תקופת הבארוק נמצאת אחרי מוזיקת תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית. ליצירות שנכתבו בתקופת הבארוק מקום מכובד בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית, והן מבוצעות עד היום.

תחת השם "בארוק" נכללים סגנונות רבים של מוזיקה, שמקורם מאזורים רבים באירופה ושנכתבו במהלך תקופה של כ-150 שנה. החלת המונח בארוק על מוזיקה החלה רק בתחילת המאה העשרים, ועד שנות השישים הייתה מחלוקת בעניין הכללתם של סגנונות מגוונים כשל באך, דומניקו סקרלטי ויאקופו פרי, אך כיום המונח התקבל ונכנס לשימוש נרחב.

תקופת הבארוק מחולקת לשלוש תת-תקופות: הבארוק המוקדם, הבארוק התיכון והבארוק המאוחר. רוב היצירות הנחשבות כיום כ"בארוקיות" נכתבו בתקופת הבארוק המאוחר.

המוזיקה בתקופה הקלאסית

ערך מורחב – מוזיקה בתקופה הקלאסית

התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית השתרעה במחצית השנייה של המאה ה-18 עד שנות ה-20 של המאה ה-19. על אף שבמונח "מוזיקה קלאסית" משתמשים רוב הזמן כדי לתאר את כל המוזיקה המשתייכת למסורת זו, לעיתים משמעותו מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית.

מקובל לתחום את התקופה הקלאסית בין השנים 1750 ו-1820, אך ישנה חפיפה בין התקופה הקלאסית לתקופות שבאו לפניה ואחריה, עד כדי כך שכמה מקורות מציינים את 1730 כתחילת התקופה. על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית, התקופה הקלאסית באה לאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מוזיקה קלאסית מוקדמת נקראת לעיתים מוזיקת רוקוקו.

בין מלחיני התקופה הקלאסית ניתן למצוא את מוציו קלמנטי, וקרל פיליפ עמנואל באך, אך המפורסמים ביותר ביניהם הם פרנץ יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, כשהאחרון הלחין במעבר בין התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.

המוזיקה בתקופה הרומנטית

ערך מורחב – מוזיקה רומנטית

בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית מתייחסת למוזיקה שנכתבה לאורך כל המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה. ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס – א', בארוק – פ', קלאסיקה – א', רומנטיקה – פ').

הסגנון הקלאסי היה במידת מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, הרמונית וכיוצא בזה. למעשה, המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה כפופה למסגרות באופן מחמיר, וזאת על מנת לשרת את האידיאל ההדוניסטי של המוזיקה באותן שנים – מוזיקה שתהיה נעימה לאוזן, לא מסובכת, ללא קושי בהאזנה וללא תכנים רגשיים עזים.

המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש.

המוזיקה המודרנית

ערך מורחב – מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית

מוזיקה בתקופה המודרנית היא מוזיקה שחוברה מהמאה ה-20 ואילך. הערך עוסק בעיקר במוזיקה קונצרטית מערבית, אך בוחן גם את ההשפעות ההדדיות בינה לבין סוגות אחרות, כמו ג'אז, רוק ופופ לסוגיהם מצד אחד ובין תרבויות המזרח ומוזיקה עממית, מצד שני. מאז היות המוזיקה, מימי הביניים ועד התקופה הפוסט-רומנטית, הרחיבו המלחינים את המסגרות, שינו והוסיפו צורות, הגדילו הרכבים, פיתחו כלי נגינה חדשים ושיכללו כלים קיימים.

התקופה הקלאסית הביאה עמה את צורת הסונאטה ואת הסימפוניה, אך שמרה על תבניות הרמוניות וצורניות מוגדרות ועל גבולות ברורים, שנקבעו בתקופות הקודמות. התקופה הרומנטית, החל בבטהובן, שחררה את המלחינים מכבלי המבנים המקובלים, הוסיפה מוזיקה ווקאלית לסימפוניה, הגדילה את התזמורת לממדי הענק של מאהלר ואת האופרה לחזיונות המדהימים של וגנר. אך בכל השינויים העצומים האלה, נשמרו עדיין יסודות ההרמוניה שנקבעו בתקופת הבארוק, כאשר ירשו הסולמות את מקום המודוסים של ימי הביניים והרנסאנס. חידושים ופריצות דרך הופיעו כבר בסוף המאה ה-19, ביצירות פוסט-רומנטיות ואימפרסיוניסטיות, ובמיזוג השפעות מן המזרח הרחוק במוזיקה המערבית, אך המאה העשרים הביאה עמה פריצת גדרות גמורה, כאשר שנברג, תלמידיו וממשיכי דרכו ניתקו מן הטונאליות והחלו לחבר בשיטת שנים-עשר הטונים.

משם ואילך לא היה עוד כל מעצור – הסכר נפתח והכל הותר, במוזיקה כמו בשאר האמנויות: הציור המופשט (וסילי קנדינסקי), תיאטרון האבסורד (אז'ן יונסקו), המחול המודרני (מרתה גרהם) ועוד.

אפקט מוצרט

ערך מורחב – אפקט מוצרט

אפקט מוצרט הוא כינוי שניתן לתוצאותיו השנויות במחלוקת של מחקר, המעיד שהאזנה לסוגים מסוימים של מוזיקה מורכבת עשויה לגרום לשיפור קצר מועד (חמש עשרה דקות) בביצוע של משימות קוגניטיביות הידועות כ"חשיבה מרחבית-טמפורלית" (Spatial-temporal reasoning). גרסאות עממיות של התאוריה הטוענות ש"האזנה למוצרט הופכת אותך לחכם יותר", או שלחשיפה מוקדמת למוזיקה קלאסית בילדות יש השפעה מועילה על ההתפתחות השכלית. כמו כן, "אפקט מוצרט" הוא סימן מסחרי רשום של חברת דון קמבל לקבוצה של הקלטות מסחריות וחומרים נלווים שעל פי טענת החברה רותמים את האפקט למטרות רבות.

קמבל מגדיר את הסימן המסחרי הרשום כ"מונח כוללני המסמל את יכולת ההתמרה של המוזיקה בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה האישית. הוא מייצג את השימוש הכללי במוזיקה להפגת מתח, דיכאון או חרדה, להשגת רגיעה או שינה, להמרצת פעילות הגוף ולשיפור הזיכרון או המודעות. שימושים חדשניים וניסיוניים במוזיקה ובצלילים יכולים לשפר בעיות קשב וריכוז, דיסלקסיה, אוטיזם, וליקויים מנטליים וגופניים אחרים."