מועמר קדאפי

שנות ה-40 עד 1950

מועמר מוחמד אבו מיניאר אל-קדאפי נולד בקאסר אבו האדי(אנ'), אזור כפרי מחוץ לעיר סירת במדבריות טריפוליטניה שבלוב האיטלקית. משפחתו הגיעה משבט קטן וחסר השפעה יחסית בשם קד'אד'פה(אנ'). אביו התפרנס מרעיית כבשים וגמלים.

כמו שבטים בדואים אחרים מאותה התקופה, משפחתו לא ידעה קרוא וכתוב ולא ביצעה רישומים מדויקים של זמני לידה. יום הולדתו אינו ידוע בוודאות ומקורות מעריכים כי הוא התרחש בין 1942 לאביב של 1943. לקאדפי 3 אחיות גדולות, והוא היה הבן היחיד של הוריו ששרד.

מילדותו, קדאפי התוודע לנוכחות כוחות קולוניאלים אירופיים בלוב. תחילה ארצו נכבשה על ידי איטליה, ובמהלך המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה קדאפי היה עד לעימותים בין כוחות איטלקיים לכוחות בריטיים. ישנן טענות כי סבו של קדאפי מצד אביו נהרג בידי הצבא האיטלקי במהלך הפלישה האיטלקית ללוב בשנת 1911. בסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, לוב נכבשה על ידי כוחות בריטיים וצרפתיים. בריטניה וצרפת תכננו לחלק את המדינה ביניהן, אך האו"ם הכריע כי למדינה תינתן עצמאות, ובשנת 1951 הוקמה ממלכת לוב שהונהגה בידי המלך אידריס הראשון, שהיה פרו-מערבי. המלך ניהל שלטון ריכוזי לחלוטין ואסר על קיום כל מפלגה פוליטית במדינה.

חינוך ואקטיביזם פוליטי

כילד קטן, קדאפי קיבל חינוך דתי מוסלמי, בידי מורה לאסלאם מהאזור בו חי. לאחר מכן, למרות מצוקתם הכלכלית והעובדה שחינוך עלה כסף רב בלוב של אותה תקופה, אביו שלח אותו לסירת הסמוכה ללמוד בבית הספר היסודי שבעיר. קדאפי היה ישן במסגד במהלך השבוע, ורק בסופי השבוע היה חוזר ברגל לביתו במרחק 32 ק"מ משם. כבדואי שבא ממשפחה ענייה, קאדפי התמודד עם בריונות ואפליה מצד חבריו לכיתה שגרו בעיר. מקאסר אבו האדי עברה משפחתו של קדאפי לסבהא שבמחוז פזאן, שם החל ללמוד מועמאר בבית ספר תיכון. הוא הפך פופולרי מאוד בבית הספר החדש, חלק מהחברים שרכש שם(אנ') הפכו למשמעותיים בממשלתו ובהפיכה שהוביל מאוחר יותר בחייו.

מורים רבים בסבהא היו מצרים, ולראשונה בחייו הייתה לקדאפי גישה לעיתונים ורדיו כלל-ערבי, במיוחד לרדיו קול אל-ערב שמקורו בקהיר. בילדותו, קדאפי נחשף למגוון אירועים הקשורים בהתפתחות הפאן-ערביות ובעיקרם מהפכת הקצינים במצרים ב-1952, משבר סואץ ומבצע קדש ב-1956 והקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת (איחוד בין מצרים לסוריה) בין השנים 1958 ל-1961. קדאפי הושפע רבות מנשיא מצרים שעלה לשלטון במהפכת הקצינים, גמאל עבד אל-נאצר, אותו קדאפי העריץ. נאצר הוביל קו שמרכזו תנועת הפאן ערביות שקראה ליצירת לאומית ערבית, דחיית הקולוניאליזם המערבי והציונות ומעבר מקפיטליזם לסוציאליזם.

בהשפעת נאצר והפאן-ערביות, קדאפי החל לארגן הפגנות נגד המלוכה. באוקטובר 1961 הוא הוביל הפגנה במחאה על פרישת סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת, והחל לגייס כספים כדי לשלוח מברקי תמיכה לנאצר. קדאפי וחבריו גם שברו חלונות במלון מקומי שנחשד בהגשת אלכוהול. העונש לקדאפי ומשפחתו היה גירושם מסבהא למיסראתה.

הצטרפותו לצבא: 1963-1966

קדאפי החל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת בנגאזי(אנ'), אך נשר מהלימודים כדי להתגייס לצבא. למרות עברו הפלילי הידוע, קדאפי החל להתאמן באקדמיה הצבאית המלכותית בבנגאזי(אנ'), לצד מספר חברים ממיסראתה שחלקו איתו תפיסת עולם. בלוב, שירות צבאי הייתה האפשרות היחידה לניידות חברתית לבעלי מעמד נמוך- הצבא היווה עבורם אפשרות להפוך לחלק מהמעמדות העליונים במדינה. לכן, קדאפי ראה בצבא כלי פוטנציאלי לשינוי פוליטי. תחת המלך אידריס, צבא לוב אומן בידי כוחות צבא בריטניה. הדבר הרגיז את קדאפי שראה בבריטים כוח אימפריאלי, ובמהלך אימוניו סירב ללמוד אנגלית והתנהג בגסות לקצינים הבריטים. מאמנים בריטים דיווחו עליו כחייל בעייתי, סרבן ואלים, ואף הצהירו כי הם חושדים שקדאפי היה מעורב ברצח מפקד האקדמיה הצבאית ב-1963. בצבא לוב התעלמו מדיווחים אלה, וקדאפי החל להתקדם בתפקידיו.

בשנת 1964, יחד עם קבוצת חיילים שהיו נאמנים לו, הקים את תנועת הקצינים החופשיים של לוב(אנ'), על שם התנועה שהוביל נאצר במצרים שלפני ההפיכה. הקבוצה נפגשה בסתר, בנתה תאים חשאיים והחלה לחסוך באופן משותף כספים דרך המשכורות שקיבלו מהצבא. קדאפי נסע ברחבי לוב, אסף מודיעין ופיתח קשרים עם תומכים שונים של תנועת הפאן-ערביות. למרות ששירותי המודיעין של הממשלה ידעו על מהלכיו של קדאפי, הם התעלמו ממנו והמעיטו בערכו. באוגוסט 1965 הפך קדאפי לקצין בחיל הקשר של צבא לוב.

באפריל 1966, נשלח קדאפי להכשרה בבריטניה. במשך תשעה חודשים קדאפי עבר קורסים שונים במגוון בסיסים צבאיים ברחבי בריטניה. מנהל קורס האיתות, שהיה אחד מהקורסים שעבר קדאפי בבריטניה, דיווח שקדאפי התגבר בהצלחה על קשייו ההתחלתיים בלימוד האנגלית, והפגין שליטה איתנה בשפה. הוא ציין שקדאפי נתפס בעיניו כ-"קצין משעשע, עליז וחרוץ". קדאפי לא חיבב את אנגליה וטען כי קצינים בצבא בריטניה העליבו אותו והתייחסו אליו בצורה גזענית. מאוחר יותר הוא סיפר שכאשר נסע לאנגליה הוא האמין כי היא מתקדמת יותר מלוב "בטוח וגאה בערכים, באופי ובאידיאלים הלוביים".

1969: ההפיכה

המלך אידריס והממשלה בהובלתו הפכו פחות ופחות פופולריים בסוף שנות ה-60. תחת שלטונו של המלך הפילוג בין השבטים והאזורים התגבר, שחיתות וניצול היו נפוצים בקרב תעשיית הנפט שנוהלה בידי הממשלה וניצלה את המחוזות והשבטים למען כסף וללא תמורה הגונה. הלאומיות הערבית הפכה פופולרית יותר ויותר, ומחאות התלקחו לאחר ההפסד המצרי במלחמת ששת הימים ב-1967 מפני שממשל אידריס נתפס כפרו-ישראלי בשל בריתו עם מעצמות המערב. מהומות נגד המערב פרצו בטריפולי ובבנגאזי, ועובדים לובים רבים שבתו בסולידריות עם המצרים. במהלך תקופה זו ועד להפיכה ב-1969, ה-CIA העריך כי כוחות מתוך צבא לוב ינסו לבצע הפיכה נגד המלך. למרות שידעו על קיום הקבוצה בהובלת קדאפי, הם העריכו כי הוא לא יצליח להוביל מהלך בסדר גודל שכזה. לעומת זאת, הם עקבו במיוחד אחרי קבוצת קצינים שהיו מקורבים למלך והובלה בידי האחים שלחי, בניו של מי שהיה יועצו הקרוב של המלך אידריס, ונרצח בידי אחיינה של מלכת לוב פאטימה(אנ') מספר שנים קודם לכן.

באמצע 1969, המלך אידריס המריא לחופשת קיץ ביוון ובטורקיה, כשברקע שמועות הולכות וגוברות על הפיכה מצד האחים שלחי בגיבוי בריטניה. תנועות הקצינים החופשיים הלובים, בהובלתו של קדאפי, הכירו בכך שזו ההזדמנות האחרונה לבצע הפיכה לפני שהקצינים בהובלת האחים שלחי יבצעו אותה, והחליטו לבצע את ניסיון ההפיכה. אם קדאפי וקציניו לא היו מבצעים את ההפיכה לפני האחים שלחי סיכוייהם לשרוד קרבות מול כוחותיהם של האחים שלחי, שאחד מהם היה סגן מפקד צבא לוב, היו אפסיים. ב-1 בספטמבר, תנועות הקצינים החופשיים החלה לכבוש שדות תעופה, תחנות משטרה, תחנות רדיו ומשרדי ממשלה בטריפולי ובבנגאזי. הכוחות נשלחו לטריפולי על מנת לתפוס את יורש העצר הלובי(אנ') ולאלץ אותו לוותר על המלוכה. הם לא נתקלו בהתנגדות של ממש ולא הפעילו אלימות קשה נגד אנשי משפחת המלוכה.

לאחר הדחת המלך, קדאפי הכריז על הקמת הרפובליקה הערבית של לוב. בנאום רדיו, הוא הכריז על סיום המשטר "המושחת, אשר צחנתו מחליאה והחרידה את כולנו". מכיוון שההפיכה התרחשה כמעט ללא שפיכות דמים, היא כונתה בתחילה "המהפכה הלבנה", אך לבסוף כונתה "מהפכת ה-1 בספטמבר, על שם התאריך בו בוצעה. קדאפי הכריז כי ההפיכה מסמנת את תחילתו של שינוי נרחב באופייה החברתי-כלכלי והפוליטי של לוב. הוא הכריז כי מטרות השלטון החדש הן "חופש, סוציאליזם ואחדות".

1969-1973: גיבוש מנהיגותו

המועצה המרכזית של תנועת הקצינים החופשיים, בו היו 12 חברים, הכריז על עצמו כממשלת לוב החדשה. קדאפי הפך ליו"ר הוועד המרכזי ולכן לראש המדינה בפועל. הוא העלה את עצמו לדרגת קולונל ומינה עצמו למפקד צבא לוב. מקורבו של קדאפי, עבדסאלם ג'לוד, הפך לראש הממשלה. מקום מושב הממשלה הלובית עבר מאל-ביידא לטריפולי.

למרות שבתאוריה הוועד היה גוף שאמור לפעול באמצעות קונצנזוס בין כל חבריו, קדאפי שלט בוועד ביד רמה. חלק מחברי הוועד האחרים ניסו לרסן את פעולותיו ותיארו אותן כ"מוגזמות". קדאפי נותר הפנים הציבוריות של הממשלה, וזהותם של חברי הוועדה האחרים נחשפה בפומבי רק ב-10 בינואר 1970. כל חברי הוועד היו גברים צעירים מרקע כפרי, חברי מעמד הביניים. לאף אחד מהם לא היו תארים אקדמיים, ודבר זה הבדיל ביניהם לבין האליטה העשירה והמלומדת ששלטה קודם לכן במדינה.

לאחר שהושלמה ההפיכה, המועצה המרכזית של תנועת הקצינים המשיכה בכוונתה לאחד את המדינה תחת שליטתה. הם החלו בטיהור תומכי המלוכה וחברי שבט הסנוסים ממנו הגיע המלך אידריס מתפקידים במגזר הציבורי ובצבא לוב. קדאפי האמין כי אנשים אלו הם אליטה שמטרתה לחבל ברצונות העם הלובי ולכן יש להשמיד אותה. בתי משפט במדינה החלו לשפוט ולהכניס לכלא עובדי מדינה ועיתונאים שתמכו במלוכה. המלך אידריס נידון למוות שלא בפניו. שלושה חודשים לאחר עליית קדאפי לשלטון, שר הצבא ושר הפנים ניסו להפילו בהפיכה כושלת.^[1] בשנת 1970, אחיינו הגדול של אידריס, אחמד אל-סנוסי, ניסה להוביל להפיכה נגד קדאפי, אך ניסיונו להחזיר את המלוכה(אנ') סוכל והוא נידון למוות.

במאי 1970 נערך במדינה סמינר לאינטלקטואלים במטרה להביא אותם ליישר קו עם המהפכה. באותה השנה הכניס השלטון החדש את חוקי השריעה למערכת המשפט הלובית. המועצה המהפכנית המשיכה את האיסור מתקופת המלוכה על הקמת מפלגות פוליטיות, אסרה על הקמת איגודי עובדים והוציאה אל מחוץ לחוק שביתות עובדים והוצאת עיתונים. בספטמבר 1971 התפטר קאדפי מתפקידו בטענה שהוא אינו מרוצה מקצב הרפורמות במדינה, אך חזר בו מהתפטרותו אחרי חודש. ביולי 1972, אחרי שהופצו שמועות שקדאפי נעצר, נכלא והודח, הוא הודיע על הקמת קבינט חדש בן 18 משתתפים, כאשר מתוכם רק 2 היו אנשי צבא וכל השאר היו טכנוקרטים אזרחים.

רפורמות כלכליות וחברתיות

המדיניות הכלכלית המוקדמת של המועצה המהפכנית אופיינה כקפיטליזם מדיני, שלטון כלכלי הנשלט ומרוכז בידי המדינה אך מכיל מאפיינים קפיטליסטיים. יוזמות רבות הוקמו כדי לסייע ליזמים ולפתח את תהליכי העיור בלוב. בספטמבר 1969 השיקה הממשלה את רפורמת "המהפכה הירוקה" שמטרתה הייתה להביא לפיתוח יותר שטחים חקלאיים בלוב כדי שהמדינה תוכל להסתמך פחות ופחות על ייבוא מזון, כאשר התקווה הייתה שלוב תהפוך לבעלת עצמאות מבחינת מזון. הממשלה הקימה מערכות השקיה לאורך קווי החוף ובמספר נקודות מים בפנים הארץ. במרבית המקרים, עלויות ייצור וגידול המזון עלו על ערך מכירתו, ולכן הייצרו החקלאי בלוב נותר גרעוני, כשהוא מסתמך ברובו על הלוואות וסובסידיות ממשלתיות.

מדיניות פנים

קדאפי הנהיג מדיניות פנים ששילבה לאומיות ערבית ורווחה וכונתה "סוציאליזם אסלאמי". החברות הגדולות נמצאו בבעלות הממשלה, וחברות קטנות נמצאו בבעלות פרטית. באופן רשמי, הערכים המרכזיים של החברה היו "רווחה, חירות, חינוך ודמוקרטיה". נקבעו חוקי מוסר שמרניים, שאוסרים בין השאר על מכירת משקאות חריפים ומשחקי הימורים. קדאפי פירט את תפיסת עולמו ב"ספר הירוק", שיצא לאור בשנת 1976 והיה לספר לימוד חובה לכל תלמידי בתי הספר במדינה.

קדאפי הנהיג בלוב משטר המבוסס על פולחן אישיות בסימן הסיסמה "אלוהים, מועמר (קדאפי) ולוב – זה הכל". חיי אזרחי המדינה וחינוכם כוונו באמצעות שטיפת מוח לאמונה אישית לאו דווקא באידאולוגיה של קדאפי אלא בו-עצמו ובנאומיו. רוב האזרחים, בעקבות חינוך ארוך שנים אכן גילו אמונה וביטחון בדמותו של המנהיג^[2].

בניגוד לערכים המוצהרים, כל גילוי התנגדות לשלטון נתקל באלימות קשה. בפברואר 1980 רצחו סוכנים לובים מתנגדים שחיו בגלות.

באוקטובר 1993 ערכה קבוצה בת כ-2,000 חיילים ניסיון כושל להתנקש בחייו של קדאפי. ביולי 1996 פרצו מהומות אלימות במחאה על שלטונו של קדאפי, בסיום משחק כדורגל.

מדיניות חוץ

קדאפי ראה בעצמו מנהיג ומורה דרך ברמה עולמית ולפיכך נטה המשטר הלובי להתערב בענייניהן של מדינות ערב ואפריקה, הן בתמיכה צבאית במדינות אלה בכוחות פנימיים המתאימים להשקפותיו והן בדרך כלכלית. אף על פי ששלטונו של קדאפי נתפס בעולם המערבי כדיקטטורי ורצחני ואף הוטלו עליו לא פעם עיצומים, נהנתה לוב שתחת שלטונו מחוסן יחסי בזירה הבין-לאומית. חוסן זה התבסס הן על היותה של לוב ספקית נפט מרכזית לעולם המערבי, והן על שליטת לוב במעבר פליטים מאפריקה דרכה אל האי האיטלקי למפדוזה הסמוך לחופיה. עובדה זו הניחה לפתחה של אירופה בכלל ואיטליה בפרט, איום קבוע שאם רק ירצה קדאפי יש ביכולתו "להציף אותה בפליטים".

עם עלייתו של קדאפי לשלטון הכריז כי הוא מתחייב להוציא את מדינתו מהפיגור הבין-לאומי. הוא ציווה להוציא את כוחותיה של ארצות הברית מלוב ולסגור את נמל התעופה של צבא ארצות הברית במדינה.

לוב פתחה תחת שלטון קדאפי בסיסי טרור בשטחה ונתנה חסות לארגוני טרור ערבי ברחבי העולם. המשטר הלובי החל בחימוש מואץ ופתח בהסתה אנטי-ישראלית תוך קריאה לאיחוד כל מדינות ערב למדינה אחת ואיום על מדינות ערב שגילו יחס חיובי לישראל (שאחד משיאיו היה במלחמת לוב-מצרים ביולי 1977).

עוד לפני שתפס קדאפי את השלטון פלשה לוב ב-1968 לשטח צ'אד מתוך מגמה למנוע את התפשטות מלחמת האזרחים במדינה אל שטחי לוב ולהשיג שליטה על "הרצועה הכחולה", שטח עשיר במתכות ובראשן אורניום, הסמוך לגבול. במהלך שנות שלטונו של קדאפי פלש צבא לוב לצ'אד ארבע פעמים, במסגרת סכסוך לוב-צ'אד, בשנים 1978, 1979, 1980–1981 וב"מלחמת הטויוטה" בשנים 1983–1987. התערבות צבא לוב הוגבלה לסיוע אש בארטילריה ובמתן "מטרייה אווירית" לכוחות הקרקעיים של בעלות בריתה בצ'אד^[3].

כחלק מן האידאולוגיה של קדאפי, לפיה יש לאחד את המוסלמים-האפריקאים לכדי ישות מדינית אחת, החל כבר מ-1972 ליצור את הלגיון האיסלאמי הפאן-אפריקאי. הלגיון הורכב משכירי חרב, אזרחי מדינות חבל הסאהל כצ'אד, ניז'ר, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקאית וסודאן, שזכו לאימון ולמשכורות גבוהות. בפרט נסמך הלגיון על בני שבטי הטוארג והג'נג'וויד (שבטי בדואים מוסלמים מדארפור), להם ייחס קדאפי זיקה למקורות העם הלובי ועליונות גזעית. בנוסף לכך הלגיון היה פתוח לכל שכיר חרב הן ממדינות אפריקאיות, הן ממדינות ערב והן ממדינות כסרביה ואוקראינה, כל עוד הם נשבעו אמונים לקדאפי, לפי מתכונת לגיון הזרים הצרפתי^[4]. הלגיון, שחלק מלוחמיו גויסו בכפייה וחלקם התפתו להצעות לשכר ולכבוד, נשלח להילחם בסדרת הפלישות לצ'אד. לאחר גירושה הסופי של לוב משטחי צ'אד ב-1989 צומצם כח הלגיון מכ-7,000 איש בשיאו לכ-2,000 איש.

מחנות האימונים של הלגיון שימשו לאימון והדרכה של קבוצות רבות בעולם הערבי ובאפריקה בהם אנשי אש"ף, אנשיו של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, אנשי קבוצת המורדים "החזית המהפכנית המאוחדת" (Revolutionary United Front – RUF) של פודאי סאנקו מסיירה לאון וכן כוחות צבאיים מלבנון, סוריה ואוגנדה.

נשיא ארצות הברית רונלד רייגן ניסה להפיל את שלטונו של קדאפי, כינה אותו בנאומיו "הכלב השוטה של המזרח התיכון", ובמרץ 1982 הכריז על איסור אמריקני על ייבוא נפט מלוב ועל שיתוף פעולה כלכלי עם לוב. במהלך שנות ה-80 תקפה ארצות הברית ספינות נפט לוביות, וב-15 באפריל 1986 נערכו הפצצות על הערים המרכזיות טריפולי ובנגאזי, בתגובה לפיגוע בגרמניה בו נרצחו חיילים אמריקנים. בין 60 ההרוגים בהפצצות הייתה גם בתו המאומצת של קדאפי.

בשנת 1984 ירו למוות אנשי השגרירות הלובית בלונדון בשוטרת מקומית שפיקחה על הפגנה של מתנגדי השלטון. הירי הוביל לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין לוב לבריטניה.

ב-14 באפריל 1986 הפציצה ארצות הברית את ארמונו של קדאפי בטריפולי, כתגובה לחסות שנתנה לוב לפעולות טרור כנגד אזרחים אמריקנים. משטר קדאפי קיים קשרים הדוקים ביותר עם משטר הבעת' של סדאם חוסיין בעיראק.

קדאפי סירב להסגיר לארצות הברית או לבריטניה את הסוכנים שהטמינו מטעני נפץ במטוס פאן-אם שהתפוצץ מעל סקוטלנד בשנת 1988, ולכן הוטלו על לוב סנקציות כלכליות חריפות מטעם האו"ם. בשנת 1999 הסכים קדאפי להסגיר את הסוכנים להולנד, והסנקציות הכלכליות הוסרו.

אחד מסממני תפיסתו העצמית כמורה דרך מוסרי הוא הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי, אותו הוא העניק משנת 1988.

אורח חייו

קדאפי נהג לנסוע ברחבי הגלובוס כשהוא מלווה בגלינה קולוניצקה, האחות האוקראינית הצמודה שלו. הוא נהג לנוע כשהוא מוקף בשכירי חרב ממדינות אפריקה ושומרות ראש חמושות, אשר נודעו בשם משמר האמזונות. המועמדות למשמר האמזונות עברו הכשרה אינטנסיבית בשימוש בכלי נשק ואמנויות לחימה, נדרשו להצהיר על בתוליהן, ונבחרו אישית על ידי קדאפי. לאחר נפילתו של קדאפי מהשלטון ב-2011 האשימו אותו כמה משומרות הראש שלו שכפה עליהן להצטרף למשמר ושהיו קורבן לאונס והתעללות מינית מידיהם של קדאפי, בניו ומקורביו.

בספרה של אניק קוג'ן, כתבת מעיתון הצרפתי "לה מונד", מעלה שורה של עדויות שונות וקשות של ילדות ונערות שנחטפו ממשפחתן לשם הפיכתן לשפחות מין של קדאפי^[7]. עדויות אלו מתארות כיצד נחשפו לאונס והשפלות מיניות קשות. ישנם דיווחים כי חמש נשים ממשמר האמזונות של השליט נאנסו על ידי קדאפי ובניו דרך קבע^[8].

את אורחיו קיבל באוהל גדול ומפואר, אותו לקח גם במסעותיו בעולם. בעוד שבראשית ימי שלטונו הופיע בציבור לבוש מדים, הרי שבהמשך העדיף להופיע לבוש בגלימות וכיסויי ראש ססגוניים, שהדגישו את שייכותו השבטית-אפריקאית^[9].

בינואר 2002 רכש קדאפי 7.5 אחוז מהבעלות על קבוצת הכדורגל האיטלקית "יובנטוס", תמורת 21 מיליון דולר, באמצעות חברת ההשקעות החיצונית של לוב (לפיקו). קדאפי היה מקורב מאוד לג'אני אניילי, שהיה המשקיע העיקרי בקבוצת פיאט. קדאפי נחשב לחובב שחמט, וביוני 2004 אירחה לוב בטריפולי את אליפות העולם בשחמט. בנובמבר 2002 הנחה קדאפי את תחרות "מלכת היופי" הראשונה של לוב, ששודרה באינטרנט.

אירועי 2011

ערך מורחב – ההתקוממות בלוב (2011)

בפברואר 2011 החל גל מחאה נגד שלטונו של קדאפי שהפך להתקוממות מזוינת, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בהוראתו של קדאפי, הגיבו כוחות הביטחון הלוביים ביד קשה, והרגו מאות מפגינים. כנגד המפגינים טען קדאפי שמשום שאינו נושא בתואר שלטוני רשמי, הרי שהדרישה להתפטרותו היא אבסורדית, וכי המפגינים הם סוכנים של האימפריאליזם המערבי והכוחות המזוינים שמורדים בו מונהגים על ידי ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה.

במרץ 2011, החליטה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות על תקיפה צבאית בין-לאומית כנגד כוחותיו של קדאפי. ב-30 באפריל 2011 מסר דובר הממשלה הלובית כי בנו הצעיר של קדאפי, סיף אל-ערב, בן 29, נהרג יחד עם שלושה מילדיו בהפצצות של נאט"ו בטריפולי^[10].

ביוני 2011 הוציא בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג צו מעצר בין-לאומי נגד קדאפי באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות ופתח נגדו בחקירה. קדאפי הואשם כי הורה על הרג, פציעה וכליאה של מאות אזרחים ב-12 הימים הראשונים של ההתקוממות נגדו^[11].

באוגוסט 2011 כוחות המורדים השתלטו על ארמונו, הפילו את סמלי משטרו, ובעיני הקהילה הבין-לאומית היה זה סופו הרשמי של שלטון קדאפי במדינה^[12].

ב-20 באוקטובר 2011 נלכד קדאפי על ידי כוחות המורדים, בעיר הולדתו סירת ומצא את מותו בידיהם^[13], ברגעיו האחרונים כשהוקף בכוחות המורדים צעק להם שלא ירו בו והתחנן לרחמים, אך לשווא. את הרצח גינו מספר מנהיגים בכירים בעולם ביניהם ראש ממשלת רוסיה באותה תקופה, ולדימיר פוטין: "יש לא מעט משטרים עקומים בעולם, קדאפי ללא ספק היה דיקטטור, אבל את גורלו היו צריכים לפסוק בביהמ"ש ולא בצורה מזעזעת כפי שעשו המורדים". קדאפי נקבר ב-25 באוקטובר 2011 במקום סודי במדבר הלובי יחד עם בנו מועתאסם^[14].