_(cropped)_(higher_res).jpg) | |||||||||||
| ולדימיר פוטין, 2024 | |||||||||||
| לידה |
7 באוקטובר 1952 (בן 73) לנינגרד, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 רוסיה | ||||||||||
| מקום מגורים |
| ||||||||||
| השכלה |
| ||||||||||
| תקופת פעילות |
מ-1975  | ||||||||||
| תארים |
Candidate of Economic Sciences | ||||||||||
| מפלגה |
רוסיה המאוחדת (2008 – 2012) החזית העממית הכל-רוסית (2012 - הווה) | ||||||||||
| השקפה דתית |
נצרות אורתודוקסית | ||||||||||
| בת זוג | לודמילה פוטינה (1983–2013) | ||||||||||
| ילדים |
קטרינה טיקונובה, מריה וורונטסובה, לואיזה רוזובה, Ivan Putin, Vladimir Putin Jr. | ||||||||||
| פרסים והוקרה |
| ||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||
| putin.kremlin.ru | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| שירות ביטחוני | |||||||||||
| השתייכות |
ק.ג.ב., שירות הביטחון הפדרלי | ||||||||||
| דרגה |
פודפולקובניק, 1st class Active State Councillor of the Russian Federation, reservist | ||||||||||
| פעולות ומבצעים | |||||||||||
| |||||||||||
  | |||||||||||
ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין (ברוסית: Влади́мир Влади́мирович Пу́тин, ⓘⒾ; נולד ב-7 באוקטובר 1952) הוא מדינאי רוסי המכהן כנשיא רוסיה החל משנת 2012. היה נשיא רוסיה גם בשנים 1999–2008, וכיהן כראש ממשלת רוסיה בשנים 1999–2000 וגם בשנים 2008–2012. משנת 2024 מכהן בקדנציה החמישית שלו כנשיא.
ב-31 בדצמבר 1999 מונה פוטין לנשיא בפועל של הפדרציה הרוסית עד תום הקדנציה של בוריס ילצין, שהודיע על פרישתו[1]. בשנת 2000 נבחר פוטין לנשיא הפדרציה הרוסית וכיהן בתפקיד במשך שתי קדנציות מלאות, עד מרץ 2008. בשל מגבלות חוקתיות נמנע ממנו להתמודד על כהונה שלישית רצופה כנשיא רוסיה, ולקראת תום הקדנציה השנייה הוא סימן את דמיטרי מדבדב כמועמד המועדף עליו לתפקיד הנשיא הבא. במרץ 2008 נבחר מדבדב לנשיא בבחירות כלליות, ומינה את פוטין לראש ממשלת רוסיה. במרץ 2012 זכה פוטין בבחירות לנשיאות, ובמאי אותה שנה הושבע לתפקיד הנשיא לקדנציה שלישית[2]. הוא חזר ונבחר לקדנציה רביעית גם במרץ 2018.
פוטין נהנה מפופולריות רחבה ברוסיה ותדמית של מנהיג חזק שהחזיר סדר ויציבות לאחר שפל כלכלי שלווה להתפרקות ברית המועצות והתמודד בהצלחה עם הטרור הצ'צ'ני. עם זאת הוא עורר ביקורת מבית ומחוץ בשל הפרות זכויות אדם בצ'צ'ניה ובדאגסטן, יחס המדינה ללהט"ב, התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית, סיפוח חצי האי קרים והמעורבות במזרח אוקראינה, שהובילו לעיצומים מצד המערב. הקרמלין דחה את הביקורת כעוינת לרוסיה, ובמקביל ננקטו צעדים להשתקת מתנגדים, תוך טענות לרצח עיתונאים ויריבים פוליטיים[3][4][5]. יחסיו עם אוליגרכים היו שנויים במחלוקת – עם חלקם שיתף פעולה, ואחרים רדף, כלא או הגלה[6]. מאז חזר לנשיאות בשנת 2012 וביתר שאת, לאורך העשור השני של המאה ה-21 עלו טענות שונות למעורבותו בניסיונות לפגוע במועמדים שאינם מיישרים קו עם השלטון המרכזי, למשל, על ידי מאסרים והרעלות-לכאורה של דמויות פוליטיות[7][8][9].
ולדימיר פוטין זכה להכרה בינלאומית משמעותית בדירוגי מגזינים יוקרתיים. ב-2007 נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים" בשל השפעתו על היציבות ברוסיה והפוליטיקה העולמית. מגזין "פורבס" דירג אותו כמנהיג החזק ביותר בעולם במשך ארבע שנים רצופות, מ-2013 עד 2016, על רקע פעולות כמו סיפוח קרים והמעורבות בסוריה[10].[11] ב-2017 וב-2018 הופיע ברשימת "טיים 100", מה שמשקף את מעמדו כדמות מרכזית בזירה הבינלאומית. ביולי 2017 דווח כי הונו של פוטין נאמד בסך כ-200 מיליארד דולר[12][13].
רקע
פוטין נולד בלנינגרד (סנקט פטרבורג) למריה איבאנובנה פוטינה (לבית שֶלומוב), ולוולדימיר ספירידונוביץ' פוטין, מלח בצי הסובייטי. באמצע שנות ה-30 נולדו לזוג שני ילדים, שמתו בינקותם (אחד מהם כתוצאה מהמצור על לנינגרד)[14]. בספרו האוטוביוגרפי "בגוף ראשון", המבוסס על שיחות עמו, הוא מספר על המחסור שחווה בילדותו, וכיצד דמיין כי הוא הופך לסוכן חשאי בעקבות ספרים שקרא וסרטים שראה. הוא מספר כי כילד ניגש למשרדי הק.ג.ב. בעירו והציע את שירותיו, אך נתקל בסירוב אדיב, ונאמר לו כי עליו להשלים את לימודיו[15].
פוטין סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת לנינגרד בשנת 1975, ולאחר סיום לימודיו הגשים את חלום ילדותו והתגייס לשורות הק.ג.ב. באותה שנה. באוניברסיטה הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והיה חבר בה עד לפירוקה בעקבות נפילת ברית המועצות בדצמבר 1991.
בק.ג.ב
פוטין עבד במשרדי הק.ג.ב. בלנינגרד, בענף הנלחם בדיסידנטים פוליטיים. ב-1976 השלים את הכשרתו המקצועית כסוכן. בשנת 1985 הועבר לענף העוסק במודיעין בינלאומי. בין 1985 ל-1990 הוצב בדרזדן, באותה התקופה חלק ממזרח גרמניה. על השירות המצטיין בתקופה זו הוענק לו עיטור ההצטיינות של צבא העם הלאומי מטעם השטאזי. לאחר התמוטטות המשטר המזרח גרמני, נקרא בחזרה לברית המועצות ושב ללנינגרד. בשנת 1991 קיבל משרה כממונה על קשרי החוץ באוניברסיטת לנינגרד. במשרה זו פיתח קשרי ידידות עם ראש עיריית לנינגרד, אנטולי סובצ'ק, ששימש לו כפטרון. סובצ'ק ופוטין הכירו בתקופה בה היה פוטין סטודנט, וסובצ'ק היה בין המרצים בסגל ההוראה של האוניברסיטה. ב-20 באוגוסט 1991, בעקבות הפיכת ינאייב נגד נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב שנתמכה על ידי אנשי ה-ק.ג.ב., הודיע פוטין רשמית על פרישתו מתפקידיו בשירותי הביטחון.
הקריירה הפוליטית המוקדמת
ביוני 1991 מינה סובצ'ק את פוטין ליועצו לעניינים בינלאומיים, ולאחר מכן ליושב ראש ועדת יחסי החוץ של עיריית סנקט פטרבורג, ובאחריותו הופקד טיפוח יחסי החוץ וההשקעות החיצוניות בעיר. הוועדה שימשה גם בתפקידים הנוגעים לרישום יוזמות עסקיות בעיר. פחות משנה לאחר שקיבל את התפקיד נחקר פוטין על ידי ועדה של מועצת העיר. חברי הוועדה מרינה סלייה ויורי גלדקוב קבעו כי פוטין העניק הטבות סחר שלא כדין, במיליוני דולרים, בתמורה לאספקת מזון, שמעולם לא הגיע לעיר[16]. הוועדה המליצה על פיטוריו של פוטין, אך פוטין נותר בתפקידו עד שנת 1996.
בין 1994 ל-1997 מונה פוטין לתפקידים נוספים בזירה הפוליטית המקומית בסנקט פטרבורג. במרץ 1994 מונה למנכ"ל העירייה, וב-1995 מונה ליושב ראש סניף סנקט פטרבורג של מפלגת רוסיה ביתנו (Наш дом – Россия) שנוסדה על ידי ראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין והייתה מפלגת מרכז ליברלית שתמכה בשלטונו של בוריס ילצין.
ב-1996 הפסיד אנטולי סובצ'ק בבחירות לראשות העיר, ובמקומו התמנה ולדימיר יקובלב. פוטין נקרא למוסקבה ביוני 1996 ומונה לסגנו של פאבל בורודין ב"מחלקת ניהול הנכסים הנשיאותית". הוא שימש במשרה זו עד מרץ 1997. ב-26 במרץ 1997 מונה על ידי ילצין לסגן מנהל הצוות הנשיאותי, תפקיד בו נשא עד מאי 1998. במקביל נשא בתואר "מנהל ההנהלה הראשית של מחלקת הנהלת הנכסים הנשיאותית" עד יוני 1998. כן מונה למשרות מנהליות בכירות נוספות בצוותו של ילצין, במיוחד בתחום התיאום בין הממשל הפדרלי לממשלים המקומיים בפדרציה הרוסית.
בשנת 1997 השלים את לימודי הכלכלה במכון הכרייה של סנקט פטרבורג, לתואר "קנדידט במדע" (Кандидат наук), תואר אקדמי שלאחר תואר שני הנהוג בברית המועצות. לשם קבלת התואר היה עליו להגן על תזה שחיבר בנושא "תכנון אסטרטגי של משאבים אזוריים בתקופת התהוות יחסי שוק".
ב-25 ביולי 1998 מונה על ידי ילצין לראש שירות הביטחון הפדרלי, ה-FSB, אחת מהסוכנויות בפדרציה הרוסית שהחליפה את ה-ק.ג.ב., וקיבלה עליה את תפקידיו בענייני פנים. פוטין החזיק במשרה זו עד אוגוסט 1999. הוא היה לחבר של קבע במועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית, גוף מייעץ לנשיא רוסיה. במרץ 1999 מונה למזכיר המועצה.
קדנציה ראשונה כראש ממשלת רוסיה
ערך מורחב – ממשלת פוטין הראשונה
לקראת סוף שנת 1999 היה נשיא הפדרציה הרוסית בוריס ילצין במשבר מנהיגות חמור. האשמות בשחיתות ובאלכוהוליזם, כמו גם מצב בריאותו הרופף, הביאו להכרה כללית כי לא ימלא את תפקידו למשך זמן רב נוסף. הבחירות למשרת הנשיא נועדו להתקיים רק באמצע שנת 2000, ולכיסאו של ילצין לטשו את עיניהם אישים כיבגני פרימקוב, פוליטיקאי ותיק שכיהן כשר החוץ של רוסיה וכראש ממשלתה; יורי לוז'קוב, ראש עיריית מוסקבה; והגנרל הפופולרי אלכסנדר לבד, שכבר הודיעו על כוונתם להתמודד בבחירות לנשיאות. ילצין חיפש יורש ראוי. בין מרץ 1998 לאוגוסט 1999 החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה. כמה מהם כוויקטור צ'רנומירדין, מחשש כי צברו כוח רב המסכן את מעמדו, וכמה מהם כסרגיי קיריינקו, מהסיבה שלא הצליחו לצבור כוח[17].
ב-9 באוגוסט 1999 מינה ילצין את פוטין לאחד משלושת סגני ראש ממשלת רוסיה, ובאותו היום פיטר את ראש הממשלה, סרגיי סטפשין, ומינה את פוטין במקומו. הדומה אישרה את מינויו של פוטין ברוב של 233 קולות בעד כנגד 84 מתנגדים ו-17 נמנעים.
עם מינויו ציפו מעטים כי פוטין, שהיה כמעט פקיד אלמוני, ולא היה מוכר בציבור הרחב או בעולם, יצליח במקום בו נכשלו קודמיו. יש הסבורים, כחוקרת היחסים הבינלאומיים ליליה שבצובה, כי המדובר היה בהפיכת חצר בעלת מספר שלבים בה הצליחו בכירים שחששו מאי-הסדר והאנרכיה אליה הידרדרה הפדרציה הרוסית, להדיח את ילצין ולמנות את פוטין במקומו, על מנת שימנע את התפוררות המדינה, שנראתה איום ממשי בסוף ימי ילצין[18].
בחודשי כהונתו הראשונים הצליח פוטין ליצור רושם של אדם הדואג לחוק ולסדר במדינה שהפכה לחסרת חוק. שעת המבחן שלו הגיעה כעבור מספר ימים כאשר קיצונים צ'צ'נים פלשו אל דאגסטן השכנה במטרה להקים גם בה משטר אסלאמי, ולהביא לפירודה מהפדרציה הרוסית, כשם שנפרדה צ'צ'ניה. פוטין הורה על הדיפת המורדים מדאגסטן בכוח רב, והחל במלחמת צ'צ'ניה השנייה כשמטרתו – החזרתה של צ'צ'ניה לפדרציה הרוסית וחיסולו בכוח של המשטר האסלאמי הבדלני שהשתלט עליה. הן ברוסיה והן בעולם, עוצבה תדמיתו של פוטין כאיש חזק בתגובה זו למתקפה הצ'צ'נית. מלחמת צ'צ'ניה השנייה ומתקפות הגרילה והטרור שבאו בעקבותיה, וכן ההאשמות על מעשי זוועה והפרות זכויות האדם משני הצדדים, היו לנושא כאוב ומתמשך במהלך כהונתו של פוטין כנשיא.
על אף שלא היה קשור רשמית לאף מפלגה, הביע פוטין את תמיכתו במפלגה החדשה "מפלגת האחדות של רוסיה", שזכתה בבחירות לדומה בדצמבר 1999 בהישג של 23.32%, והייתה למפלגה השנייה בגודלה ברוסיה. זו, מצידה, סיפקה לו בסיס תמיכה נאמן. עם תמיכתו של ילצין, נראה היה כי פוטין ערוך היטב לבחירות לנשיאות שאמורות היו להתקיים ביוני 2000.
נשיא רוסיה (1999–2008)
קדנציה ראשונה
ב-31 בדצמבר 1999 התפטר ילצין במפתיע, ועל פי חוקת הפדרציה הרוסית הפך פוטין לנשיא בפועל. מעשהו הראשון של פוטין כנשיא היה חתימה על צו נשיאותי שהעניק לילצין ולמשפחתו חסינות מפני הליכי חקירה ומאסר בנוגע לפרשיות השחיתות בהן הואשם. יש הטוענים כי המדובר בעסקה בין ילצין לפוטין שהביאה לפוטין את תפקיד הנשיא בפועל, שהעניק לו יתרון על מתחריו בבחירות, תמורת הענקת החסינות. הבחירות הוקדמו בשלושה חודשים, והתקיימו ב-26 במרץ 2000. מיד לאחר פרישתו של ילצין היה ברור כי פוטין הוא המועמד המוביל. מועמדים בולטים אחרים כלבד ופרימקוב הסירו את מועמדותם והודיעו על תמיכתם בפוטין[17]. בבחירות ניצח פוטין בסיבוב יחיד לאחר שזכה בכ-53% מן הקולות לעומת כ-29% של יריבו העיקרי, גנאדי זיוגנוב מן המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית.
ביסוס השלטון
ב-7 במאי 2000 מונה פוטין רשמית לנשיא רוסיה. הוא מינה את מיכאיל קסיאנוב כראש ממשלתו. פוטין הצהיר כי בכוונתו לארגן ברוסיה מבנה כוח אנכי. בשל כך הוציא צו המחלק את 89 הסובייקטים הפדרליים של הפדרציה הרוסית ל-7 מחוזות פדרליים, עליהם הציב נציגים מטעמו, על מנת לייעל את הפיקוח של הממשל המרכזי על הממשל המקומי. ביולי 2000 העניקה לו מועצת הפדרציה של רוסיה את הזכות לפטר את ראשי הסובייקטים הפדרליים. הסובייקטים הפדרליים של רוסיה הם רפובליקות, מחוזות, קראי וסוגים נוספים של יחידות מנהליות ברמה שונה של אוטונומיה, שבימי כהונת ילצין נהנו מאוטונומיה נרחבת, עד שהיה חשש להתפוררות השלטון המרכזי.
פוטין פעל בנחישות נגד ה"אוליגרכים", אנשי העסקים מעידן ילצין, שצברו כוח כלכלי ועוצמה פוליטית. בין אישים אלו היה בוריס ברזובסקי שסייע לעלייתו לשלטון, והעניק לו מימון ותמיכה ציבורית. היחסים עם ברזובסקי הגיעו למשבר בסוף שנת 2000, כאשר רשת הטלוויזיה ORT שבבעלות ברזובסקי שידרה כתבות שמתחו ביקורת על תפקודו של פוטין בפרשת טביעת הצוללת הרוסית קורסק. בתוך מספר שבועות אולץ ברזובסקי לצאת לגלות ללונדון. גורל דומה פקד גם את ולדימיר גוסינסקי שתחנת הטלוויזיה הפרטית שלו, NTV הולאמה, והוא נאלץ לצאת לגלות[19]. צעדים אלו זכו לפופולריות בקרב ההמון הרוסי. את האוליגרכים של עידן ילצין החליפה קבוצה חדשה של אנשי עסקים המקורבים לפוטין - גנאדי טימצ'נקו, ולדימיר יאקונין, יורי קובלצ'וק וסרגיי צ'מזוב. יש הטוענים כי בתהליך זה הייתה מעורבת שחיתות רבה, במהלכה צבר פוטין הון אישי עצום במניות של חברות גז ונפט[20].
האתגר הראשון לפופולריות של פוטין הגיע באוגוסט 2000 כאשר נמתחה ביקורת על תפקודו בפרשת טביעת הצוללת הרוסית קורסק. בעוד שגורלם של מלחי הקורסק אינו ידוע, ובני משפחותיהם החרדים מופיעים באולפני הטלוויזיה, צולם פוטין כשהוא נופש במסיבת יום הולדת בווילה לחוף הים השחור. פוטין דחה את ההצעות ממדינות זרות לסיוע בחילוץ המלחים הלכודים, אך לא הצליח לחלצם באמצעות הצי הרוסי[21]. סקרים שנערכו לאחר האסון, שתואר כ"אסון של יחסי ציבור", העניקו לפוטין 60% תמיכה, שיעור נמוך יחסית, אליו חזר רק לאחר משברים כמשבר בני הערובה בבסלאן, כאשר לרוב נהנה פוטין משיעור תמיכה גבוה בהרבה[22].
בדצמבר 2000 יזם פוטין חוק להחלפת המנון הפדרציה הרוסית. עד אותו הזמן היה ההמנון מנגינה מאת מיכאיל גלינקה ללא מילים. פוטין החזיר לשימוש את המנון ברית המועצות, שהולחן להזמנתו של יוסיף סטלין על ידי אלכסנדר אלכסנדרוב ומילותיו נכתבו על ידי סרגיי מיכלקוב, תוך שהוא משמיט ממנו את המילים הנוגעות לברית המועצות, ומוסיף מילים הנוגעות לאדמת רוסיה הרחבה, שניתנה לעם הרוסי כמתת אל.
מלחמת צ'צ'ניה השנייה והמאבק באוליגרכים
בין שנת 2000 לשנת 2002 הפכה מלחמת צ'צ'ניה השנייה למלחמת גרילה וטרור, כאשר הכוחות הצבאיים והצבאיים למחצה של המורדים הצ'צ'נים הובסו, ונסוגו להרים וליערות, משם ניהלו מתקפות גרילה נגד הצבא הרוסי. המתקפות לא נותרו בשטחי הקווקז בלבד. פיגועי טרור ופיגועי התאבדות נוהלו נגד מטרות רוסיות בכל שטחי הפדרציה הרוסית. בשנת 2002 התרחש משבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה בו תפסה כנופיית צ'צ'נים חמושים כ-800 בני ערובה בתיאטרון דוברובקה במוסקבה, ואיימה להוציאם להורג אם לא יקוימו דרישותיה. לאחר יומיים וחצי בהם נוהל משא ומתן עם החוטפים הורה פוטין על פריצה לאולם התיאטרון. יחידות רוסיות מיוחדות פרצו אל התיאטרון, לאחר שהזרימו גז שמבוסס על סם האופיום למערכת האוורור של התיאטרון. התוצאה הייתה מותם של 39 מהטרוריסטים, ושל 115 מבני הערובה, כולם, חוץ משניים, מתו משאיפת הגז. שני בני ערובה מתו מירי החוטפים. תגובתו הנחושה של פוטין לאירוע העלתה את מדד הפופולריות שלו ל-83%[23].
ביולי 2003 צעד פוטין צעד נוסף במלחמתו נגד האוליגרכים המתנגדים למשטרו. הוא פתח בחקירה כלפי מחזיקי מניות בחברת הנפט הענקית יוקוס, בה שלטו האוליגרכים מיכאיל חודורקובסקי ולאוניד נבזלין שהיו מפורסמים בהתנגדותם לשלטונו. ראשון נעצר פלטון לבדב, בחשד כי בשנת 1994 רכש באופן לא חוקי מניות בחברה ממשלתית לדשנים בשם "אפטיט". באוקטובר 2003 נעצר חודורקובסקי, ופוטין הורה על הקפאת המסחר במניות החברה. נבזלין נמלט לישראל[24]. בשנת 2005 נדון חודורקובסקי ל-9 שנות מאסר, בשל סעיפים שונים הנוגעים להונאה ולהעלמת מיסים. חודורקובסקי טען כי ההאשמות נגדו הן רדיפה פוליטית[25].
מספר חודשים לפני הבחירות פיטר פוטין את ממשלתו של קסיאנוב, ומינה את מיכאיל פרדקוב האלמוני יחסית כראש הממשלה. סרגיי איוואנוב הפך לאזרח הראשון ששימש ברוסיה כשר ההגנה.
קדנציה שנייה
ב-14 במרץ 2004 נבחר פוטין ברוב של 71% לתקופת כהונה שנייה כנשיא הפדרציה הרוסית.
המלחמה הצ'צ'נית, ומתקפות הטרור שבעקבותיה, סירבו לרדת מן הכותרות. בספטמבר 2004 פרץ משבר בני הערובה בבסלאן, בו נחטפו מאות ילדי בית ספר על ידי קיצונים צ'צ'נים בעיר בסלאן. לאחר שלושה ימים פרצו החיילים אל בית הספר, לאחר שהחוטפים ירו באנשי סגל רפואי שהורשו להיכנס אל המבנה. באירוע נהרגו 334 מבני הערובה ו-10 מאנשי הכוחות המיוחדים. פוטין הורה על שני ימי אבל לאומיים, 6 ו-7 בספטמבר. בימים אלו נערכה הפגנת ענק נגד הטרור, בהשתתפות כ-135,000 בני אדם בכיכר האדומה במוסקבה. פוטין השתתף באירוע, ולשם כך ביטל פגישה עם קנצלר גרמניה גרהרד שרדר.
פוטין טען כי אחד מלקחי האירוע הוא חיזוק הממשל המרכזי על חשבון הסובייקטים הפדרליים. לשם כך יזם הקמת גוף מרכזי בשם "הלשכה הציבורית של רוסיה" שיפקח על פעולות החקיקה ופעולות הממשלות המקומיות בגופים המרכיבים את הפדרציה הרוסית. כן הציע כי מושלי ונשיאי הסובייקטים הפדרליים לא ייבחרו באופן ישיר, אלא הוא יהיה זה שיציע אותם, והצעתו תוכל להתקבל או להדחות על ידי בתי המחוקקים המקומיים, ופעל למיזוגם של כמה מהסובייקטים הפדרליים.
לאחר בחירתו לתקופת הכהונה השנייה, הסב פוטין את תשומת לבו לכמה מבעיותיה הקשות של רוסיה בזירה הפנימית - אחוז המיתות הגבוה מאחוז הלידה, העוני ובעיות הדיור. בשנת 2005 הכריז פוטין על ארבעה "פרויקטים לאומיים" בתחום ביטוח הבריאות, החינוך, הדיור והחקלאות. כאחראי על פרויקטים אלה מינה את דמיטרי מדבדב. במאי 2006 הגדיל את מענק הלידה. כן ערך רפורמה במערכת השיפוט הפדרלית אותה כינה "סובייטית". ב-2005 העביר את הפיקוח על שירות בתי הסוהר ברוסיה ממשרד הפנים למשרד המשפטים.
מאז פברואר 2006 נכנס לשימוש הביטוי "דמוקרטיה ריבונית" שטבע יועצו הפוליטי של פוטין, ולדיסלב סורקוב, היהודי למחצה. הביטוי, המשמש לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה, מתאר את רוסיה כדמוקרטיה, אך לא על פי קני מידה מערביים, אלא באופן הייחודי לה, לפי צרכיה של רוסיה עצמה, ודעת הקהל הרוסית, הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ.
במהלך תקופת כהונתו השנייה ספג פוטין ביקורת על מה שנתפש כפגיעה חמורה בחופש הביטוי ובמיוחד בחופש העיתונות ברוסיה. מאז תחילת כהונתו של פוטין נרצחו למעלה מ-17 עיתונאים שכיסו את משבר צ'צ'ניה ונושאים טעונים אחרים שאינם נוחים למשטרו של פוטין[26]. רציחתה, באוקטובר 2006 של אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית שסיקרה את המצב בצ'צ'ניה ואת השחיתות בצבא הרוסי, הביאה לגל של ביקורת ברוסיה ובמערב[27]. דובריו של פוטין האשימו גורמים שונים כבוריס ברזובסקי והכחישו קשר לרצח.
פוטין הצליח להשתלט על ערוצי הטלוויזיה הרוסים. שניים מהגדולים שבהם הם ערוצים ממלכתיים, אחד מהם בבעלות יורי לוז'קוב, נאמנו, וערוץ נוסף בידי חברת הגז הממשלתית[26]. סקרים שנערכו ברוסיה הראו כי 82% מן הציבור מצדד בצנזורה על הטלוויזיה.
בפברואר 2007 הוא נאם בפני ועידת מינכן לביטחון והבהיר את עמדותיו בהקשר לפוליטיקה עולמית.
ב-12 בספטמבר 2007 פיזר פוטין את ממשלתו של פרדקוב, ומינה במקומו את ויקטור זובקוב, פקיד לשעבר במשרד לפיקוח כלכלי. לטענת פרדקוב הוא התפטר על מנת לתת לפוטין "חופש פעולה מוחלט"[28].
בבחירות לדומה שנערכו בדצמבר 2007 זכתה מפלגת רוסיה המאוחדת בראשה עומד פוטין ב-64.24 אחוזים מן הקולות. המפלגה השנייה בגודלה, המפלגה הקומוניסטית, זכתה רק ב-12 אחוזים.
סוף שנת 2007 התאפיינה במאבקי כוח סמויים בין סיעות שונות של ה"סילובקי", נאמניו של פוטין ועושי דברו, על רקע סיומה הקרב של תקופת כהונתו כנשיא[29]. רבים סברו כי לכהונת הנשיא ייבחר סגנו הפופולרי של ראש הממשלה, סרגיי איבנוב. ב-10 בדצמבר 2007 הכריז פוטין כי בחר בדמיטרי מדבדב להיות המועמד העדיף עליו לכהונת הנשיא, ובכך הבטיח למעשה את בחירתו של מדבדב. בתחילת 2008 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מיכאיל קסיאנוב, מתנגד חריף של פוטין, מהשתתפות בבחירות לנשיאות המדינה, בטענה כי החתימות בטופס ההתמודדות היו מזויפות[30]. במרץ 2008 נבחר מדבדב לנשיאות ברוב גדול, ומינה את פוטין לראש ממשלתו. רבים ראו במדבדב "נשיא בובה" שנועד להיות עושה דברו של ראש ממשלתו פוטין[31].
קדנציה שנייה כראש ממשלת רוסיה
- ערך מורחב – ממשלת פוטין השנייה
אחרי שמונה משנות כהונה כנשיא (ראו בפסקת נשיא רוסיה), במאי 2008 מונה פוטין על ידי מדבדב לראש הממשלה, והציג את ממשלתו החדשה. במידה רבה הייתה זו ממשלת המשך לממשלתו של זובקוב, שכיהן תחת נשיאותו של פוטין. המינויים המרכזיים בממשלה - שר ההגנה אנטולי סרדיוקוב, שר האוצר אלכסיי קודרין ושר החוץ סרגיי לברוב נותרו בתפקידם. סגן ראש הממשלה, סרגיי איבנוב שהיה בעבר "סגן ראשון לראש הממשלה" איבד ממעמדו. כפי הנראה המדובר בחששם של פוטין ומדבדב מהאיש שסומן בעבר כיורשו של פוטין, בטרם הגיח מדבדב לזירה. את כניסתו של פוטין לתפקיד ליוותה העברת סמכויות מסוכנויות פדרליות לממשלה, על מנת להגדיל את סמכויות הממשלה בראשה עומד פוטין[32].
עם פרוץ המלחמה בדרום אוסטיה שהה פוטין בבייג'ינג בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג. הוא קטע את שהותו בבייג'ינג, ושב לרוסיה, תוך שהוא מופיע בתקשורת במספר הופעות בולטות, כשהוא מבקר חיילים פצועים בצפון אוסטיה, או מקבל פליטים שנמלטו מהמלחמה. הופעות אלו חיזקו את התחושה כי פוטין הוא הדומיננטי בניהול המשבר, ולא הנשיא מדבדב[33]. פוטין אכן היה דומיננטי בניהול המשבר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. הוא עצמו האשים את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, וזאת בשל הבחירות הקרבות לנשיאות ולצורכי פנים[34]. במקביל הכריז על מגבלות כלכליות על ייבוא מוצרי בשר מארצות הברית לרוסיה, בטענה כי אלו נגועים בפגמים שונים.
מדיניות פנים
בזירה הפנימית נאבק משטרם של פוטין ומדבדב נגד המשבר הכלכלי העולמי והשלכותיו. דו"ח של הבנק העולמי מנובמבר 2008 שיבח את תגובת הממשל הרוסי למשבר כ"חלקה, מקיפה ומתואמת, שסייעה להקטין את עוצמת המשבר", אך דו"חות מיוני 2009 מצאו כי השפעת המשבר חריפה ממה שהיה צפוי מספר חודשים לפני כן, אך פעולת הממשלה להעלאת מחירי הנפט ולהורדת האינפלציה עשויה להשיב לצמיחה צנועה עוד ב-2010[35].
ביוני 2009, לאחר 16 שנים של שיחות עם ארגון הסחר העולמי, שרוסיה ממשיכה להיות אחת המדינות הבולטות שעדיין אינן חברות בו, הודיע פוטין כי במקום להמשיך ולנסות להצטרף כחברה בודדת, תדרוש רוסיה להצטרף לארגון כחלק מגוש אזורי עם קזחסטן ובלארוס. לדעת מומחים, סימנה מדיניות זו אכזבה מגישת המערב כלפי רוסיה, ומהעיכוב בתהליך הצירוף לארגון[36].
הבחירות הפרלמנטריות ב-2011 והבחירות לנשיאות ב-2012
- ערכים מורחבים – הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 2011, הבחירות לנשיאות רוסיה 2012
במאי 2011, בכנס המפלגה רוסיה המאוחדת בוולגוגרד, הודיע פוטין על הקמת סיעה פוליטית בשם "החזית העממית הכל-רוסית" (Общероссийский народный фронт), זאת כחלק מן המאמצים לכונן סיעה פוליטית חזקה שתיבחר לבחירות הפרלמנטריות בדצמבר 2011. הרקע להקמת הסיעה הוא צניחה בפופולריות של מפלגת רוסיה המאוחדת בסקרים ובבחירות האזוריות שנערכו באפריל 2011.
בספטמבר 2011 הודיע כי יתמודד לנשיאות רוסיה בבחירות 2012, וזאת בהתאם לשינויים החוקתיים שאפשרו זאת[37]. הנשיא מדבדב, הודיע על תמיכתו בפוטין. בבחירות, שהתקיימו ב-4 במרץ 2012, ניצח פוטין. הבחירות התקיימו על רקע טענות של האופוזיציה ברוסיה על זיופים נרחבים[38].
נשיא רוסיה בשנית (2012–הווה)
קדנציה שלישית
.jpg)
אחרי ארבע שנים כראש ממשלה, נבחר לנשיא, וב-7 במאי 2012[39] הושבע לתפקיד ומינה למחרת את דמיטרי מדבדב לראש ממשלתו. אלפים הפגינו כנגד השבעתו של פוטין לקדנציה השלישית לנשיאות כחלק מגל מחאות המוניות בגין ממניפולציה אלקטורלית בבחירות לנשיאות ובבחירות הפרלמנטריות ב-2011 בה זכתה מפלגתו.
פוטין ערך סבב מינויים משמעותי במינהל הנשיאותי עם מינויו לנשיא כשמינה את חברי הקבינט מתקופת כהונתו כראש הממשלה לחברים במינהל הנשיאותי, כאשר סרגיי איוואנוב מונה לראש הצוות שלו וקידם שורת חוקים כדי לחזק עוד יותר את אחיזת המשטר, עם חקיקת חוק המאפשר להרשיע את מתנגדי פוטין ביתר קלות[40].
פוטין עורר עליו מחדש גלי ביקורת על ריכוזיות משטרו, כאשר נעצרו חברי להקת הבנות פוסי ריוט, על שביצעו הופעה מצולמת בכנסייה הגדולה במוסקבה ושרו שירים בגנות פוטין ומשטרו. הן נשפטו למאסר, ופוטין הביע את שביעות רצונו מהעונש שקיבלו[41].
בנובמבר 2012 פיטר את אנטולי סרדיוקוב, שר ההגנה הרוסי, עקב פרשת שחיתות גדולה שנחשפה וחשפה ליקויים בהתנהלות משרד ההגנה הרוסי במכרזים למכירת נכסים צבאיים[42], ומינה במקומו את סרגיי שוייגו, שכיהן כשר החירום במשך תקופה ארוכה. בדצמבר 2012 חתם על חוק האוסר על אזרחי ארצות הברית לאמץ ילדים רוסיים[43][44]. צעד שביטא הידרדרות ביחסים בין רוסיה לארצות הברית והביאו את נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לבטל ביקור שתוכנן לאוגוסט 2013[45]. זאת לאחר שרוסיה העניקה מקלט מדיני לאדוארד סנודן, איש ה-NSA שמבוקש על ידי הרשויות בארצות הברית על שהדליף מידע חסוי על תוכנית המעקב האמריקנית. בערך באותה עת גברה הביקורת הבינלאומית נגד פוטין, לאחר שאישר חוקים המפלים לרעה את הקהילה הגאה ברוסיה[46].
ביולי 2013 חתם על חוק המוציא מחוץ לחוק את ההומוסקסואליות ברוסיה[47], ובהמשך החודש פתח ואירח את אוניברסיאדת הקיץ ה-27, שהייתה לאירוע הספורט הגדול ביותר ברוסיה מאז אולימפיאדת הקיץ ב-1980.
בספטמבר 2013 ביקרה ארצות הברית את פעולות הממשל הסורי שעל פי הדיווחים השתמש בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית, ואיימה בפעולה צבאית נגד סוריה. מאוחר יותר דווח כי ארצות הברית לא תתקוף, זאת לאחר משא ומתן מול שלטונות רוסיה שהביא להסדר לפיו סוריה תפורק מנשק כימי על פי לוח זמנים מוגדר. באוקטובר 2013 הכתיר מגזין פורבס את פוטין בתואר "האיש המשפיע ביותר בעולם"[48][49][50][51]. בדצמבר 2013 חתם במפתיע על צווי חנינה לבנות פוסי ריוט הכלואות וליריבו הפוליטי, מיכאיל חודורקובסקי, בצעד שנועד לשכך את הביקורת על פגיעה בזכויות האדם ברוסיה, לקראת אירוח אולימפיאדת החורף בסוצ'י, שעל פתיחתה הכריז רשמית ב-7 בפברואר 2014. אולימפיאדה שתקציבהּ הגיע ל-50 מיליארד דולר בקירוב, מה שהפך אותה לאולימפיאדה היקרה בהיסטוריה.
סיפוח חצי האי קרים
- ערך מורחב – סיפוח חצי האי קרים (2014)
פלישתה של רוסיה לקרים באופן חד-צדדי במרץ 2014 וסיפוחה לאחר מכן[52] לתוך הפדרציה הרוסית נגד החוק הבין-לאומי, הביא לגינוי חריף של מרבית מדינות העולם. המערב החליט בתגובה להטיל סנקציות כלכליות על רוסיה.
ההשתלטות הרוסית על קרים בוצעה באופן הדרגתי. ב-1 במרץ 2014 פנה פוטין לבית העליון בפרלמנט הרוסי וביקש את אישורו להשתמש בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית בשטחי אוקראינה[53]. למעשה, פלישת הכוחות הרוסיים לאוקראינה התרחשה עקב אירועי יברומאידן, שסילקו את הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' מהשלטון. התפתחות האירועים הביאה לכך שבין 27 ל-28 בפברואר השתלטו חיילי צבא רוסיה על מרבית חצי האי קרים שבדרום מזרח אוקראינה לחופי הים השחור. החיילים, שנתמכו על ידי האוכלוסייה המקומית, השתלטו על מבני ממשל, נמלי תעופה ובסיסי צבא. פוטין עצמו הצהיר כי כוחות צבא רוסיה יישארו באוקראינה עד השגת נורמליזציה של המצב באוקראינה. בעת הפלישה השקטה של כוחות צבא רוסיה לחצי האי קרים, בוצע למעשה ניסיון להשתלט על שטחים נרחבים ממדינה שכנה[54][55]. ב-18 במרץ הודיע רשמית על סיפוח קרים לרוסיה וחתם על מסמך אשרור עם ראשי הממשל בקרים[56].
המעורבות הצבאית במלחמת האזרחים בסוריה
- ערך מורחב – המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה
פוטין המשיך לספוג ביקורת גוברת ממדינות המערב גם על רקע אירועים אחרים, כמו המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה, כשחיל האוויר הרוסי פתח במתקפות אוויריות על מעוזים של המדינה האסלאמית וסייע לבשאר אל-אסד במלחמתו במורדים המתנגדים לשלטונו. ההתערבות הצבאית החלה ב-30 בספטמבר 2015 לאחר בקשות התערבות רשמיות מצד ממשלת סוריה, במטרה לכבוש מחדש שטחים מארגוני המורדים. ראשיתה הייתה תקיפות אוויריות, בתחילה בצפון-מערב סוריה, של מטרות הכוללות קבוצות מיליטנטיות המתנגדות לממשלת סוריה, כולל ג'בהת א-נוסרה, המדינה האסלאמית וצבא פתח הכיבושים.
במקביל להתערבות הרוסית התקיימה גם התערבות טורקית, וב-2019 המתקפה הטורקית על כורדיסטן הסורית הובילה ליצירת אזור חיץ צבאי טורקי בצפון סוריה. ב-22 באוקטובר חתמו נשיאי רוסיה וטורקיה, פוטין וארדואן, בעקבות תוצאות שיחות של שש שעות, על מזכר הבנות בן עשר נקודות. המסמך צופה, בפרט, הכנסת יחידות של המשטרה הצבאית הרוסית ושירות משמר הגבול הסורי בצד הסורי של הגבול עם טורקיה כדי להקהל על תהליך נסיגת היחידות הכורדיות למרחק 30 קילומטרים מהגבול הסורי-טורקי, וגם מבצעים סיורים יחד עם הטורקים.
הטענות למעורבות במערכות בחירות
באוקטובר 2016, ולאחר מכן בינואר 2017, האשימה ממשלת ארצות הברית דרך דוח משותף לא-מסווג של קהיליית המודיעין האמריקאית את ממשלת רוסיה ואת פוטין באופן אישי בהתערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 באמצעות מתקפות סייבר כלפי מחשבי המפלגה הדמוקרטית וגופים פוליטיים נוספים, וכן בהפצת דיסאינפורמציה, במטרה להשפיע על הבחירות ולפגוע בסיכוייה של המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון, ולהביא לבחירתו של יריבה, דונלד טראמפ, וכן כדי לפגוע באמון ההליך הדמוקרטי במדינה[57], טענות אותן פוטין והקרמלין הכחישו. טענות למעורבות אגרסיבית של רוסיה במערכות בחירות שונות המשיכו, לרבות חשד למעורבות האקרים רוסים בפריצה למחשבי הקמפיין של המועמד לנשיאות צרפת עמנואל מקרון במאי 2017[58].
הבחירות לנשיאות 2018
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות רוסיה 2018
בדצמבר 2017 הכריז כי יתמודד לנשיאות כמועמד עצמאי ללא תמיכה מפלגתית[59]. ב-19 במרץ 2018 זכה פוטין, כצפוי, בבחירות לנשיאות ברוב של 76.3% מהקולות[60].
קדנציה רביעית
- ערכים מורחבים – השריפה במרכז הקניות בקמרובו, מונדיאל 2018, פרשת נעמה יששכר
בדומה למה שקרה כבר לאחר הקדנציה הראשונה שלו, פוטין נתקל באתגר הראשון לפופולריות שלו גם בתחילת הקדנציה הרביעית: הפעם נמתחה ביקורת על תפקוד הממשל בפרשת השריפה במרכז הקניות בקמרובו, כאשר הרשויות הכריזו על מותם של 64 איש, 41 מתוכם ילדים, אלא שהתושבים המקומיים טענו לטיוח של השלטונות ושבפועל מתו בשריפה מאות אנשים, בבניין שלא עמד בתקני בטיחות בסיסיים.
ב-7 במאי 2018 הושבע לנשיא במוסקבה בפעם הרביעית על ידי נשיא בית המשפט החוקתי של רוסיה ולרי זורקין ונכנס רשמית לתפקיד[61]. זמן קצר לאחר השבעתו מינה את דמיטרי מדבדב לקדנציה שנייה רצופה כראש ממשלת רוסיה, והסמיך אותו להרכיב את הממשלה. במסגרת הרכבת הממשלה אישר את מינוי איש שירות הביטחון הפדרלי לשעבר יבגני זיניצ'ב לתפקיד השר למצבי החירום ואת בנו של ניקולאי פטרושב, דמיטרי לתפקיד שר החקלאות. שר התחבורה הוחלף ביבגני דיטריך. בנוסף מינה את דמיטרי רוגוזין לראש תאגיד החלל רוסקוסמוס ואת אלכסיי קודרין ליושב ראש לשכת החשבון של הפדרציה הרוסית. איש מחלקת הפיקוח בקרמלין, קונסטנטין צ'ויצ'נקו מונה למזכיר הממשלה. בכך גברה אחיזת הקרמלין בניהול הממשלה.
בקיץ 2018 פתח את טורניר גביע העולם בכדורגל שמדינתו אירחה, הטורניר סייע לו לצורכי תעמולה ותדמית וכדי להציג לעולם רוסיה אחרת מכפי שהתקשורת המערבית נוטה לתאר[62][63][64][65][66]. מיד לאחר הטורניר ערך פגישת פסגה עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהתקיימה בהלסינקי שבפינלנד, שנתפסה כפסגה שהציגה את טראמפ כנשיא חלש.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]באוגוסט אותה שנה הגיע פוטין להסכם היסטורי ליישוב המחלוקות בנוגע לשליטה על המשאבים בים הכספי עם המדינות השכנות איראן, אזרבייג'ן, טורקמניסטן וקזחסטן, לאחר חוסר ודאות באשר למעמד המשאבים בעקבות התפרקות ברית המועצות[67][68].
התיקונים לחוקה והתפרצות הקורונה
- ערכים מורחבים – נאום ולדימיר פוטין בפני האספה הפדרלית של רוסיה (2020), התיקונים לחוקת רוסיה (2020), ממשלת מישוסטין הראשונה, האופוזיציה הרוסית, הרעלת אלכסיי נבלני, משאל העם על התיקונים לחוקת רוסיה (2020), מגפת הקורונה ברוסיה, ההפגנות ברוסיה (2021)
_03.jpg)
בינואר 2020 הפתיע בנאום מצב האומה כשהציע להרחיב את סמכויות הממשלה והדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית על חשבון הנשיא והורה להגדיל את סמכויות מועצת המדינה של רוסיה, בצעד שנתפס כתחילתה של יוזמה שנועדה לאפשר לו להישאר בשלטון גם לאחר 2024[69]. זמן-מה לאחר מכן התפטרה ממשלת רוסיה בהצהרה שמסר ראש הממשלה דמיטרי מדבדב[70], שהוחלף על ידי ראש שירות המיסים הפדרלי של רוסיה לשעבר, מיכאיל מישוסטין[71].
במהלך התפרצות נגיף הקורונה ברוסיה נצפה נואם לציבור במספר הזדמנויות שונות, בנאומיו דיבר על הצעדים שננקטו במאבק בנגיף COVID-19, הטלת מגבלות הכרחיות וצעדי תמיכה במשק ובאזרחים (ראו: נאום פוטין לאזרחי רוסיה (2 באפריל 2020), נאום פוטין לאזרחי רוסיה (25 במרץ 2020), נאום פוטין לאזרחי רוסיה (23 ביוני 2020)). הוא הותיר בידי הממשלה והמחוזות את ניהול המשבר, נטען נגדו כי הממשל תחתיו מסתיר מידע לגבי היקף הנגיף במדינה והיה נראה שהוא מאפשר לממשלתו ולראשי המחוזות ליישם ולהחליט צעדים למיגור המגפה[72]. עם זאת, רבים העריכו כי רוסיה תצליח לצלוח את המשבר באופן כלכלי בצורה טובה יותר, בעקבות הסנקציות שהוטלו על המדינה כבר בשנת 2014 ואילצו את הכלכלה להתנהל באופן יצירתי תוך מינימום אינטראקציה עם מדינות המערב[73]. באוגוסט 2020 הודיע על רישום החיסון Gam-COVID-Vac כתרופה ראשונה בעולם לנגיף COVID-19[74].
בחודשים הבאים, יזם חקיקות השלמה לחוקת רוסיה שנועדו לחזק את כוחה של הדומה הממלכתית על חשבון הנשיא ואף אישר הכנסת שינויים לחוק במסגרתם נשיאים לשעבר ייהנו מחסינות מהעמדה לדין לכל חייהם וימונו לחברי מועצת הפדרציה של רוסיה עד מותם[75][76].
בינואר 2021 הביקורת נגד משטרו עלה מדרגה בעקבות הרעלת אלכסיי נבלני, מעצרו ופרסום סרטון החושף לכאורה את ממדי השחיתות שליוו את בניית ארמונו. אלה הביאו לפרוץ הפגנות המוניות חריגות בגודלן, לראשונה במהלך הקדנציה הרביעית שלו כנשיא.
ביוני 2021, חשף במהלך מופע השו"ת השנתי שלו כי התחסן בחיסון ספוטניק V. בנובמבר 2021 חשף כי התחסן בספוטניק לייט.
המלחמה בקווקז
- ערך מורחב – מלחמת נגורנו קרבאך (2020)
בדצמבר 2020, במהלך ההסלמה בנגורנו־קרבאך יזם פוטין את סיום הלחימה בין ארמניה ואזרבייג'ן ולאחר שישה שבועות ניאותו הצדדים להכריז על סיום הלחימה, כשרוסיה שולחת ארבעה מטוסי תובלה של כוחות לשמירת שלום[77][78]. במהלך הקרבות הוסדר הסכם בין ארמניה ורוסיה שבמקרה ששטח ארמניה עצמה יותקף, רוסיה תתחיל בחימוש של ארמניה. ההסלמה החלה בספטמבר, ובמהלך המלחמה כבש צבא אזרבייג'ן את שטח נגורנו קרבאך מידי ארמניה. לבסוף, התיווך שקידם פוטין, לצד מנהיגי מדינות אחרים באזור, הצליח להביא להסכם הפסקת האש של נגורנו קרבאך ב-9 בנובמבר. פוטין עצמו היה בין החותמים על ההסכם, ונקבע בו כי רוסיה תהיה מעורבת ישירות בתהליך שמירת השלום והשקט באזור.
הפלישה הרוסית לאוקראינה
- ערכים מורחבים – המשבר באוקראינה, מלחמת האזרחים באוקראינה, יחסי אוקראינה–רוסיה, המשבר האוקראיני-רוסי (2021–2022), הפלישה הרוסית לאוקראינה
מאז נובמבר 2021 ריכזה רוסיה כוחות צבא גדולים בגבולה עם אוקראינה, באמתלה כי הדבר נעשה במסגרת תרגיל צבאי רוסי. במהלך משבר ריכוז הכוחות שנמשך לאורך החורף שבין 2021 ל-2022, נעשו מאמצים דיפלומטיים רבים, של מדינאים מרחבי העולם, בניסיון להפיג את המתח ולמנוע הסלמה. ב-31 בדצמבר 2021, לאחר שיחת טלפון בין נשיא ארצות הברית ביידן לנשיא רוסיה פוטין, הכריז פוטין שאם ארצות הברית תטיל עליהם סנקציות זו תהיה "טעות גורלית"[79]. ב-15 בפברואר, הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית אישרה ברוב בקשה מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין להכיר בישויות הבאות כמדינות עצמאיות: הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוגנסק - שתיהן ארצות בדלניות שפעלו לנתק עצמן מאוקראינה ולהסתפח לתוך רוסיה[80]. במערב חשדו שרוסיה יצרה הידרדרות מכוונת - כחלק ממבצע דגל כוזב - והפיצה מידע כוזב[81].
ב-22 בפברואר הכירה רוסיה רשמית בעצמאותן של הרפובליקות הבדלניות, במקביל להתכתשות צבאית בין אלו לבין הכוחות המזוינים של אוקראינה, וכעבור יומיים, ב-24 בפברואר ב-6:00 (שעון מוסקבה) פוטין הורה לפתוח ב־"מבצע צבאי מיוחד" של צבאו על אוקראינה. לטענתו, מטרת המבצע הייתה "לעצור את רצח העם" שהתרחש בדונצק ולוהנסק, ולהביא ל"דה-נאציפיקציה ודה מיליטריזציה" של אוקראינה. בהכרזתו, קרא פוטין לצבא האוקראיני להיכנע[82]. בהמשך סיפק פוטין הסברים רבים מדוע רוסיה הייתה "חייבת" לפלוש לאוקרינה - כמו טענה לפיה ה-CIA יזם את יברומאידאן, טענה כי מאז ומתמיד אוקראינה הייתה בקשרים כלכליים הדוקים עם רוסיה וההסכמים עם המערב איימו על קשרים אלה, טענות כי אוקראינה הייתה חלק מרוסיה ועוד. kremlin (2024-02-09), Interview to Tucker Carlson, נבדק ב-2024-10-02
צבא רוסיה פלש לאוקראינה מכיוונים אחדים, בהם סמוך לחראקוב ומחצי האי קרים, וגם מאזור בלארוס[83]. במהלכה של הפלישה הרוסית לאוקראינה הרג צבא רוסיה אלפי אזרחים אוקראינים וגרם לנזק רב באחדות מערי אוקראינה, תוך שחייליו מבצעים פשעי מלחמה. צבא רוסיה ספג אלפי הרוגים במלחמה זו, שעודנה נמשכת.
הצבא הרוסי תקף את אוקראינה דרך מספר חזיתות, ובין היתר הגיע תוך ימים ספורים לפרברי קייב וחרקוב, שתי הערים הגדולות ביותר באוקראינה. כוחות מיוחדים של רוסיה כבשו את נמל התעופה של קייב, מתוך מטרה להנחית שם רכבת אווירית שתאפשר השתלטות מהירה על העיר. כוחות מיוחדים אחרים ניסו לחטוף את נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי. המודיעין הרוסי חזה גם כי אזרחים רבים באוקראינה תומכים בסתר ברוסיה וכי אלו יצטרפו לכוחות הרוסים. מכלול צעדים זה היה אמור להשלים השתלטות תוך מספר ימים על אוקראינה והחלפת ממשלתה בממשלה פרו-רוסית.
עוד לפני הפלישה אוקראינה נערכה אליה. לאחריה זלנסקי הכריז על חוק צבאי וגיוס המוני. צבא אוקראינה הצליח לבלום ולנרטל את הכוחות המיוחדים בבירה קייב, ולבלום ואת התנועה של הצבא הרוסי בפרברי העיר. בתחילת אפריל הגיע המתקפה על קייב לסיומה, והצבא הרוסי נסוג מהכיבושים שהשיג בצפון אוקראינה. לאחר מכן התרכזה עיקר הלחימה במזרח אוקראינה ובדרומה. הצבא הרוסי הצליח להשתלט, בנוסף על המחוזות הבדלניים בדונבאס, גם על המחוזות הדרום-מזרחיים זפוריז'יה וחרסון, והצליח לבלום מתקפת נגד אוקראינית בקיץ. במהלך קיץ 2022 הצבא האוקראיני נחל הצלחה בחזית הצפון-מזרחית, והניס את הצבא הרוסי מפרברי חרקוב במסגרת מתקפת נגד. במהלך המלחמה הצבא הרוסי ביצע סדרת פשעי מלחמה, הידוע לשמצה שבהם הוא טבח בוצ'ה שאירע בפרבר של קייב[84]. לאחר גילוי הטבח, נשיא ארצות הברית ביידן האשים את פוטין שהוא "פושע מלחמה"[85]. בנוסף, רוסיה שלחה יחידות מיוחדות שניסו ללא הצלחה להתנקש בחייו של נשיא אוקראינה זלנסקי[86].
_1.jpg)
מאז החלה המלחמה, נעשו מספר ניסיונות תיווך כושלים להביא להפסקת אש ולסיום הלחימה בין רוסיה לאוקראינה[87]. בין היתר, ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט ניסה להשיג תיווך כאשר קיים במרץ מסע דילוגים דיפלומטי במהלכו נפגש עם פוטין, ועם קנצלר גרמניה אולף שולץ ושוחח גם עם נשיא אוקראינה זלנסקי[88]. במהלך יולי 2022, דרך תיווך טורקי, הושג הסכם שיאפשר מעבר תבואה מאוקראינה דרך הים השחור ללא הפרעה וללא היתקלויות צבאיות. ההסכם הושג בצל לחץ בינלאומי כבד, משום שאוקראינה היא יצואנית חקלאית ענקית, בקנה מידה בינלאומי, והמלחמה בה הובילה למשבר עליות מחירים של מוצרי יסוד כגון לחם ברחבי העולם, כולל בישראל[89].
חוסר היכולת של צבא אוקראינה לעקור את הרוסים מהשטחים שנכבשו על ידם במחוז חרסון ובמחוז זפוריז'יה, אפשר לאחרונים לערוך משאלי עם בשני המחוזות לקראת סוף ספטמבר (27-23 בחודש), כדי לאשר את התנתקותם מאוקראינה וצירופם לרוסיה. מזכ"ל האו"ם ורוב מכריע של מדינות העולם התנגדו לעצם עריכת משאלי העם, הוקיעו אותם כבלתי חוקיים, ולא היו מוכנים לקבל את תוצאותיהם. אולם עובדה זו לא מנעה מפוטין ומהדומה הרוסית לנצל אותם, כדי להעניק לגיטימציה לסיפוח שני המחוזות לרוסיה, ביחד עם מחוזות לוהנסק ודונצק במזרח אוקראינה, ב-30 בספטמבר. עוד בספטמבר הורה פוטין על הרחבת הגיוס לשורות הצבא הרוסי[90].
_після_обстрілу.jpg)
המלחמה גבתה מחיר כלכלי כבד מרוסיה מרגע שהחלה, והמערב הטיל סנקציות חריפות נגד רוסיה. רבות מהחברות הבין-לאומיות הגדולות הפסיקו את פעילותן ברוסיה[91]. לאחר הפרסום על הפלישה הגיבו הבורסות בעולם בנפילות שערים, בורסת מוסקבה נפלה ב-33% ותיקנה חלק משמעותי לקראת סוף חודש מרץ 2022, נאסד"ק ב-3%. מחיר הזהב זינק ביותר מ-2.5% ומחירי הנפט זינקו ב-6%–7%[92]. ערך הרובל הרוסי צנח ביותר מ-30% לשפל חסר תקדים ולמצב שערכו שווה פחות מסנט אמריקאי[93], אך החל מסוף מרץ החל הרובל להתחזק וחזר לשוויו מלפני המלחמה. הבנק המרכזי ברוסיה העריך כי כלכלת רוסיה תתכווץ בין 8 ל-10 אחוזים בשנת 2022[94]. רוסיה נכנסה לחדלות פירעון על החוב במטבע זר ביוני 2022, אך שר האוצר הרוסי טען שיש לרוסיה את המשאבים לתשלום החובות והיא מוכנה לשלם אותם – חדלות הפירעון היא טכנית ונובעת מהקפאת החשבונות הרוסיים בעקבות הסנקציות[95]. המלחמה מחקה ארבע שנים של צמיחה כלכלית – ברבעון אחד[96]. במסגרת הסנקציות המערביות נגד רוסיה, הוטלו גם סנקציות אישיות, נגד פוטין ונגד מקורביו[97]. בין היתר, איגוד הג'ודו העולמי הודיע כי החליט לשלול מפוטין את תואר נשיא הכבוד של הארגון, שקיבל בשנת 2010[98]. איגוד הטאקוונדו העולמי שלל את החגורה השחורה של פוטין.
הנציבות האירופית קידמה תוכניות לצמצום של יבוא גז מחצבים מרוסיה במטרה לצמצם את התלות בה בתחום זה[99]. האיחוד האירופי גם הסכים להטיל חרם על מרבית הנפט הרוסי[100]. מדינות באירופה התמודדו עם מחסור בגז המחצבים, מקור אנרגיה מרכזי[101]. מדינות באיחוד האירופי, בראשן גרמניה, קידמו זה שנים שיתוף פעולה והישענות כלכלית על רוסיה, מתוך הנחה כי שיתוף פעוהל רחב היקף ימנע מלחמות. התוצאה של מדיניות זאת הייתה שאספקת האנרגיה של גרמניה וארצות אחרות הפכה תלויה בייבוא מרוסיה, בראש ובראשונה דרך הצינורות נורד סטרים ונורד סטרים 2. לפיכך, המלחמה והסנקציות שבעקבותיה הובילו למשבר אנרגיה חמור בכל אירופה המזרחית לנהר הריין[102]. בנוסף, כתוצאה מהסנקציות המערביות, התחזקו הקשרים הכלכליים של רוסיה עם סין, הודו ואיראן. איראן התערבה אף בהיבט הצבאי של המלחמה וקשריה של רוסיה עמה התהדקו בהסכם שיתוף פעולה[103] ובאספקת מל"טים תוקפים.
ב-17 במרץ 2023 הוציא בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג צו מעצר נגדו בגין פשעי מלחמה שבוצעו במלחמה באוקראינה, ובפרט חשד לחטיפת ילדים בפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, המהווים הפרה של דיני מלחמה האוסרים העברת אוכלוסייה מהשטח הכבוש לשטח המעצמה הכובשת[104].
בפברואר 2024 ערך פוטין ראיון ארוך עם טאקר קרלסון שבו הסביר את דעותיו לגבי אירופה, ארצות הברית ואוקראינה. בראיון הוא האשים את פולין בפרוץ מלחמת העולם השנייה[105], טען שאוקראינה תמיד הייתה חלק מרוסיה, וכי הסיבה למלחמה נגד אוקראינה הייתה נעוצה במהפכה בשנת 2014 שבה האשים את ה-CIA[106].
מדיניות החוץ
_01.jpg)
בתחילת הקדנציה שלו קיבל פוטין לידיו מעצמה שירדה מגדולתה. מלחמת צ'צ'ניה הראשונה הוכיחה לכל כי הפדרציה הרוסית אינה הכוח העולמי שהייתה בעבר, וכי על אף גודלה, והארסנל המאיים של כלי נשק גרעיניים הנמצאים ברשותה, יכולה גם קבוצה של מורדים החמושים בכלי נשק סובייטיים ישנים להנחיל לה תבוסה ניצחת.
במהלך כהונתו כנשיא עשה פוטין כל שביכולתו לחזק את מעמדה הבינלאומי והצבאי של הפדרציה הרוסית, תוך קריאת תיגר על ההגמוניה של ארצות הברית ככוח עולמי, עימותים עם מדינות המערב על נושאים שונים (עם בריטניה הגיע לעימות חריף בנוגע להרעלתו של אלכסנדר ליטוויננקו), ניהול מדיניות עצמאית בנושאים הקשורים במדינות אפריקה[107], המזרח התיכון ואיראן, והתערבות בוטה וגסה בענייניהן הפנימיים של המדינות הסמוכות כאוקראינה ובלארוס. יש המדברים אף על שובה של המלחמה הקרה. עימות חריף ומתמשך עם המערב נוצר כאשר ארצות הברית הודיעה על כוונתה להציב בצ'כיה מערכות נגד טילים, ופוטין, מצידו, איים בתגובה צבאית. המשבר הצבאי החריף שהוביל לפלישה רוסית לגאורגיה בקיץ 2008 נבע ממדיניות זו הרואה בקווקז שטח השפעה רוסי, ומכוונת לפגיעה בגורמים פרו מערביים כממשלתו של מיכאיל סאקשווילי. תמיכת רוסיה בבדלנים בדרום אוסטיה ובאבחזיה נתפסה כהפגנת כוח, במקום בו לא היה בידי ארצות הברית או הקהילה האירופית להתערב, כך גם נטען בעת הפלישה השקטה לאוקראינה.
היחסים עם ארצות הברית
- ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–רוסיה
בתחילת כהונתו שמר פוטין על יחסים תקינים עם ארצות הברית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר אפשר לה להקים בסיסים במרכז אסיה לקראת מלחמת אפגניסטן, אך התנגד לפלישה לעיראק ללא החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. ב-2007 החריף את עמדתו האנטי-אמריקנית: בנאום מינכן ביקר את ארצות הברית על שאיפתה להגמוניה עולמית, קרא לסדר עולמי הוגן ודמוקרטי[108]. סמוך לאחר מכן, ב-26 באפריל 2007 הכריז פוטין, בנאום בפני שני בתי הפרלמנט הרוסי על כוונתו לפרוש מהאמנה להגבלת כוחות קונבנציונליים באירופה (אנ') בשל אי-ציות מצד נאט"ו[109]. פוטין טען שהצטרפות מדינות חדשות לנאט"ו ללא חתימה על האמנה יצרה חוסר איזון באירופה בין כוחות נאט"ו לרוסיה, והביאה למצב בלתי צפוי עבור רוסיה[110]. מדינות נאט"ו סירבו לאשרר את האמנה עד שרוסיה תסיג את כוחותיה ממולדובה ומגאורגיה. בתגובה הודיע שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, שרוסיה תפרוש מהאמנה, וכך אכן קרה בליל ה-11 בדצמבר 2007.
ברטוריקה שלו, במיוחד בנאום יום הניצחון, השווה את האיומים החדשים לאיומי הרייך השלישי. החרפת הרטוריקה לוותה באמירות מצד ג'ורג' וו. בוש, כי הדמוקרטיה הרוסית תחת פוטין "מקרטעת". עם זאת, שני המנהיגים נחשבים לידידים אישיים, וביולי 2007 נפגשו באחוזתו של בוש בקניבנקפורט[111]. פוטין חזר על אמירותיו הקשות גם בנאומו בפורום ולדאי בשנת 2014. מתיחות נוספת נוצרה סביב הצבת מערכות הגנה נגד טילים במזרח אירופה, במיוחד בצ'כיה, פולין וליטא, שבהן ראה פוטין הפרה של האיזון האסטרטגי ואיים בפעולה צבאית[112], תוך שיתוף פעולה עם סין[113]. לאחר מלחמת דרום אוסטיה האשים פוטין את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, וזאת בשל הבחירות הקרבות לנשיאות ולצורכי פנים[34]. היחסים התדרדרו עוד יותר בעקבות חשדות להתערבות רוסיה בבחירות האמריקניות ב-2016, והטלת סנקציות הדדיות[114].
היחסים עם אירופה
פוטין ראה במדינות אירופה שותפות אפשריות ומאזן מול ארצות הברית, וטיפח קשרים אישיים עם מנהיגים כמו שיראק, ברלוסקוני ושרדר. שיראק ושרדר היו שני המנהיגים הבולטים שהתנגדו לפלישה לעיראק ב-2003. שיתופי פעולה עסקיים, בעיקר בתחום האנרגיה דרך גזפרום, יצרו תלות הדדית, עם פרויקטים גדולים כמו נורד סטרים, נורד סטרים 2 וצינור הגז הדרומי.[115] לצד זאת נרשמו מתחים חריפים: פרשת הרעלת אלכסנדר ליטוויננקו ב־2006 שהובילה למשבר עם בריטניה, התנגדות נחרצת לעצמאות קוסובו מול עמדת רוב מדינות אירופה[116], והעמקת המשבר לאחר הרעלת סרגיי סקריפאל ב־2018 אשר גררה גירוש דיפלומטים רוסים[117]. ב־2016 אף קרא פוטין ליהודים באירופה להגר לרוסיה על רקע אנטישמיות ביבשת[118].
מדיניות החוץ לגבי מדינות המרחב הפוסט-סובייטי
_2.jpg)
פוטין רואה את מדינות מזרח אירופה וחבר המדינות כחלק ממרחב ההשפעה הרוסי ופועל לשימור שליטתה של רוסיה בהן, אל מול מגמת התקרבותן למערב. ב־2004 התערב בבחירות באוקראינה במהלך "המהפכה הכתומה" ותמך בוויקטור ינוקוביץ'. במקביל סייע לתנועות בדלניות באבחזיה ובדרום אוסטיה שבגאורגיה, בממשלה הבדלנית בחבל טרנסניסטריה שבמולדובה והשתלטות אזרבייג'ן עלנגורנו־קרבאך, אך מתנגד לעצמאות קוסובו[119]. במהלך המלחמה בדרום אוסטיה ב־2008 התערבותו נתפסה במערב כהתרחבות אימפריאלית, בעוד שכלפי פנים היא הוצגה כ"הגנה על מיעוטים"[120]. ב־2014 סיפחה רוסיה את חצי האי קרים, בעקבות מלחמת האזרחים באוקראינה, צעד שגונה בעולם והוביל לסנקציות מערביות[121][122]. באוקטובר 2020 תיווך פוטין את סיום הלחימה בנגורנו־קרבאך ושלח כוחות שמירת שלום לאזור[77].
ישראל והמזרח התיכון
- ערך מורחב – ביקורי נשיאי רוסיה בישראל
_01.jpg)
פוטין היה תומך מרכזי בתוכנית הגרעין האיראנית "למטרות שלום", אך הדגיש כי יש למנוע ממנה נשק גרעיני. משנת 2002 סייעה רוסיה לאיראן בבניית הכור הגרעיני בבושהאר, אך עיכב את השלמתו, לכאורה מחשש לשימוש צבאי[123]. במקביל, קידם פרויקטים גרעיניים אחרים, כמו הקמת כור במצרים[124]. יחסיו עם ישראל התאפיינו בקשרים חמים עם מנהיגיה ובמאזן סחר משמעותי, לצד מחלוקות סביב איראן, סוריה, הרשות הפלסטינית, מעמד נכסי הכנסייה הרוסית בירושלים והסגרתו של לאוניד נבזלין[125][126]. במלחמת האזרחים בסוריה עמד לצד אסד, התערב בה צבאית ואף ביקר בדמשק במהלך הלחימה[127][128], מה שחיזק את מעמד רוסיה במזרח התיכון. באמצעות הביקור ביקש פוטין להוביל תהליך של הרגעה, על רקע ההתנקשות בקאסם סולימאני באותו חודש[129][130]. בזירה הבינלאומית הוביל קו פרו-פלסטיני באו״ם[131], אך במקביל שמר על תיאום ביטחוני עם ישראל ואף גילה גמישות כלפי פעולותיה בסוריה. בנובמבר 2016 ביקר את תפיסת ארצות הברית להתמודדות עם הטרור וקרא לה "לקחת דוגמה מישראל"[132], ובמאי 2018 פוטין אף הזמין את נתניהו כאורח כבוד במצעד יום הניצחון במוסקבה[133].
הישגים כלכליים וחברתיים
בתקופת פוטין כנשיא ב-2 קדנציות הראשונות צמחה הכלכלה הרוסית בשיעורים גבוהים, המגיעים ל-7% בשנה בממוצע. רוסיה הפכה לכלכלה השביעית בגודלה בעולם. המשכורות הממוצעות גדלו מ-80$ ל-640$, בעוד שהמעמד הבינוני גדל מ-8 ל-55 מיליון[134][135]. התוצר הלאומי הגולמי הנומינלי של רוסיה הכפיל עצמו פי-6, ועלה מהמקום ה-22 בעולם למקום ה-10 בעולם[136].
פוטין ערך רפורמות מקיפות בגמלאות, במיסוי הבנקאי ובתחומים רבים אחרים והוא מקדם אורח חיים בריא. בספטמבר 2019 פורסם דו"ח של ארגון הבריאות העולמי לפיו חלה ירידה של 43% בצריכת האלכוהול ברוסיה, מאז 2003[137][138].
הבסיס העיקרי לצמיחה היה משק הגז והנפט, שהפך למשען הכלכלי עליו נשענת רוסיה. חלקו של הנפט והגז בתוצר הלאומי הרוסי הכפיל עצמו מ-1999, ועמד בשנת 2008 על 30%, ו-65% מהייצוא הרוסי[139]. צמיחה זו במשק הגז והנפט מסבירה רבות מפעולותיו של פוטין, כמו גם את הצלחתו הכלכלית, עקב עליית מחירי הנפט במאות אחוזים מאז עלייתו לשלטון. עם זאת, ישנם גם המסבירים רבות מפעולותיו שהעלו ביקורת במדיניות החוץ ברצונו לשמור על מחירי הנפט הגבוהים[140].
אחוז ניכר מרווחי הגז נשמרו לטובת "קרן ייצוב" שהוקמה בשנת 2004. הקרן צברה את רווחי הנפט, ואפשרה לרוסיה לשלם את חובה החיצוני ולצבור יתרות מטבע חוץ משמעותיות. בשנת 2008 פוצלה הקרן לקרן רזרבות, שמטרתה להגן על רוסיה ממשברים כלכליים עתידיים, וקרן רווחה לאומית שתוקדש לרפורמה בגמלאות. בדצמבר 2007 ניהלה הקרן כ-160 מיליארד דולר מתוך יתרת מטבע חוץ כוללת של 470 מיליארד דולר שעמדו לזכותה של רוסיה.
האינפלציה נותרה בעיה שיש להתמודד עמה. שיעור האינפלציה בשנת 2008 הגיע ל-13.5%, במגמת עלייה בולטת לעומת השנים 2006 ו-2007, ומעריכים כי בשנים הקרובות מגמה זו אך תגבר[141][142]. כך גם גדל הפער בין העשירים לעניים ברוסיה, כאשר העניים הם ברובם גמלאים ועובדים בלתי מקצועיים באזורי הפריפריה.
המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 סיכן רבים מהישגו של פוטין. שלוש תוצאות חשובות של המשבר המשפיעות על המשק הרוסי היו הצניחה במחירי הנפט, קשיים בגישה לאשראי, והיפוך במאזן התשלומים ממאזן חיובי של 80 מיליארד דולר, למאזן שלילי של 130 מיליארד. התפתחויות אלו פגעו קשות בצמיחה הכלכלית של רוסיה, ובתוצר הלאומי הגולמי שלה[143].
הידרדרות רבה בכלכלה התרחשה בשלהי שנת 2014. ירידת מחירי הנפט וסנקציות שהוטלו על רוסיה מצד מדינות המערב לאור מעורבותה במשבר באוקראינה הביאו את כלכלת רוסיה לשפל גדול ולקריסתו של מטבע הרובל[144]. עם זאת, ממשלת רוסיה הגיבה מהר להתפתחויות ושמרה על יציבות הכלכלה[145].
בצו נשיאותי ממאי 2018 פוטין הציב בפני ממשלת רוסיה יעד לצמצום העוני במדינה ועידוד הכלכלה והפיכת המדינה לכלכלה החמישית בגודלה בעולם עד 2024. ביולי 2020 יישום היעד נדחה לשנת 2030.
דעת קהל, צנזורה, ביקורת
פוטין שמר על פופולריות רבה בציבור הרוסי במהלך כל תקופת כהונתו. בשתי מערכות הבחירות בהן התמודד ובמערכת הבחירות בה התמודד מדבדב, קיבלו פוטין ומדבדב את תמיכת הרוב המכריע של הציבור, כמו גם במערכות הבחירות לדומה. עם זאת, בצידה של פופולריות זו נשמעים קולות ביקורתיים, הטוענים כי הציבור הרוסי תחת ממשלו של פוטין אינו נהנה מחופש הדיבור, וכי זכויות האזרח שלו נפגעות.
ערוצי הטלוויזיה הגדולים ברוסיה נמצאים בשליטתו המלאה של פוטין. ערוץ 1, בעבר ORT, היה עד שנת 2001 בשליטתו של האוליגרך בוריס ברזובסקי ושימש אותו להשמעת ביקורת קשה על פוטין. בשנת 2001 החלו אנשי פוטין בחקירות נגד ברזובסקי, בטענה כי הלה מעל בכספים. המצב הבהיר לברזובסקי כי עליו למכור את כל נכסיו ולהימלט מרוסיה. ברזובסקי מכר את מניותיו בערוץ לרומן אברמוביץ', מקורבו של פוטין, אשר הפסיק את השמעת הביקורת על פוטין בערוץ[146]. מהלך דומה אירע בשנת 2000 לקבוצת התקשורת "מוסט" שבבעלות איש העסקים ולדימיר גוסינסקי. הקבוצה כללה את ערוץ הטלוויזיה הפופולרי NTV. לטענתו של גוסינסקי הוא נעצר, ושוחרר בתנאי שימכור את מניותיו במוסט לקבוצת גזפרום, הנמצאת בשליטת פוטין[147]. צוות החדשות העצמאי של NTV עבר לתחנה TV6 המתחרה. מספר חודשים לאחר מכן הוגשו תביעות אזרחיות נגד התחנה, על ידי בעלי מניות המקורבים לפוטין, והיא אולצה להפסיק ולפעול[148]. הערוץ המשיך לשדר בשם TVS, אך צוות החדשות נותר במריו. ביוני 2003 הורתה הממשלה הרוסית על הפסקת שידורי הערוץ, ולאחר מכן שב לשדר שידורי מוזיקה וספורט בלבד[149]. עיתונאים מסוימים הוגדרו כסוכנים זרים[150].
בשנת 2006 החלה קבוצה בשם "רוסיה אחרת" בראשה עמדו אלוף העולם בשחמט לשעבר גארי קספרוב, ואדוארד לימונוב מנהיג המפלגה הלאומית בולשביקית לארגן עצרות מחאה ומצעדים נגד פוטין. המשטרה מנעה חלק מהעצרות, ולעיתים עצרה את המשתתפים בהם, לרבות קספרוב, מעצר שזכה לתהודה עולמית[151]. המתנגדים לפוטין זכו לתמיכה מעטה ברחוב הרוסי.
בתחילת 2005 הקימו תומכי פוטין תנועת נוער בשם "נאשי" (שלנו). התנועה מצהירה כי היא תנועה דמוקרטית ואנטי-פאשיסטית, אך יצא לה שם של תנועה אלימה. לתנועה הצטרפו עשרות אלפי בני נוער, המחונכים לערכים לאומניים רוסיים ולתמיכה בפוטין. נטען כי התנועה מחנכת "שישים אלף מנהיגים"[152]. נאשי הוקמה על רקע מעורבותם של בני נוער באירועי המהפכה הכתומה באוקראינה ובאירועים דומים, וזכתה לתמיכתם של בכירים המקורבים לפוטין. מבקריו של פוטין מכנים את התנועה "פוטין יוגנד" על שם "היטלר יוגנד". אחרים משווים את התנועה לתנועות נוער סובייטיות בזמן ברית המועצות וטוענים כי החברים בה עוברים שטיפת מוח נגד האופוזיציה, וכי פוטין זוכה בקרב התנועה לפולחן אישיות[153].
ארגון זכויות האדם "Human Rights Watch" כתב בדו"ח מינואר 2008:
כאשר התקרבו הבחירות לפרלמנט ולנשיאות בסוף שנת 2007, הכביד המשטר בראשות פוטין על החברה האזרחית ועל חופש האספה. הבנייה מחדש בצ'צ'ניה אינה מסוגלת להעלים את הפרות זכויות האדם החמורות שם, הכוללות עינויים, חטיפות ומעצרים בלתי חוקיים. הביקורת הבינלאומית על מצב זכויות האזרח ברוסיה מושתקת, והאיחוד האירופי אינו מצליח להתעמת עם רוסיה באשר למצב זכויות האדם באופן מתמיד ועקבי.(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
— [154]
בתקופת נשיאות פוטין, כלי תקשורת עצמאיים ספגו פגיעה רבה. כך למשל, באפריל 2013 הוא חתם על חוק המאפשר סגירת כלי תקשורת. בדצמבר 2013 חתם על צו נשיאותי לסגירת סוכנות הידיעות רי"א נובוסטי והחלפתה בסוכנות רוסיה היום[155][156].
משפחתו וחייו האישיים
פוטין היה נשוי ללודמילה פוטינה, ילידת 1958, אותה פגש עת הייתה סטודנטית לפילולוגיה באוניברסיטת לנינגרד. פוטינה הייתה בעברה דיילת. הזוג נישא ב-1983 כאשר פוטין היה בן 30, גיל מבוגר לנישואים יחסית לנהוג ברוסיה. לזוג שתי בנות, מריה (1985) ויקטרינה (קטיה) (1986). אשתו ובנותיו של פוטין שומרות על פרטיותן, ולא נחשפו כמעט בציבור עד 2018[157]. תדמיתה של לודמילה הייתה של עקרת בית, ולדבריה פוטין שומר על שני עקרונות, כי "אישה צריכה לעשות הכל בבית" וכי "אסור לשבח אישה כי הדבר מקלקל אותה"[158]. פוטין משתדל לשמור על תדמיתו כאיש משפחה וכאב מסור.
באתר "פרוקט" דווח כי נשיא רוסיה החל בסוף שנות ה-90 ברומן עם סבטלנה קריבונוגיך, מנקה בסנט פטרסבורג שהתעשרה במהירות, וכי לשניים יש בת. בקרמלין הכחישו[159].
ביוני 2013 התראיין פוטין בטלוויזיה הרוסית יחד עם אשתו, לודמילה, והשניים הודיעו כי הם מתגרשים לאחר 30 שנות נישואים[160][161]. בשנת 2008 דיווח העיתון "מוסקבה קורספונדנט" שפוטין התגרש בחשאי מפוטינה, ונישא למתעמלת הצעירה אלינה קבייבה, ולאחר הידיעה נסגר העיתון[162], לפי הדיווחים ב-2009 ילדה קבייבה בת ונטען שפוטין הוא האב[163], וב-2019 כלי תקשורת דיווחו שקבייבה ילדה לפוטין תאומים[164]. בשנת 2022 במהלך הפלישה הרוסית לאוקראינה נמנעה ארצות הברית מלהטיל עיצומים כלכלים על קבייבה מפאת הקשר האישי בין השניים מחשש לתגובה אגרסיבית של פוטין[165].
אביו של פוטין היה קומוניסט מתוך הכרה, ולפיכך אתאיסט, אך אמו, לדבריו, הייתה בעלת רגשות דתיים עמוקים. פוטין עצמו הגיע להכרה דתית לאחר שאשתו הייתה מעורבת בתאונת דרכים בשנת 1993. בנוסף, העיד שהוא נושא על עצמו כל העת את צלב הטבילה שלו, לאחר שאמו ביקשה ממנו שיבורך בכנסיית הקבר בירושלים[166].
ולדימיר פוטין דובר גרמנית שוטפת, ומבין אנגלית[167]. פוטין אוהב לשמור על כושר גופני, והוא אמן באמנות הלחימה הרוסית סמבו בה החל להתאמן בגיל 14, בהדרכתו של אהרון בוגוליובוב[168]. הוא גם פעיל בג'ודו בו הוא מחזיק בחגורה שחורה דאן 9[169]. פוטין כתב ספר בשם "להתאמן עם פוטין", שיצא לאור באנגלית עם הכותרת: "ג'ודו: היסטוריה, תאוריה, פרקטיקה". הוא גאה בכושרו, והתיר לפרסום תמונות, שזכו לתהודה רבה, של מסע דיג אליו יצא עם אלבר השני, נסיך מונקו בהן הוא נראה ללא חולצה[170].
פוטין ידוע כחובב שחמט ואף יודע לנגן מעט בפסנתר. הוא מחזיק באוסף שעונים יוקרתיים שהיקר שבהם נאמד בכחצי מיליון דולר[171].
אל מול הנתונים הרשמיים הצנועים עומדות שמועות והאשמות לפיהן פוטין הוא מהאנשים העשירים בעולם, וכי צבר בחשאי יותר ממאתיים מיליארד דולר[172].
מצבו הבריאותי
מאז תחילת סתיו 2012 החלה העיתונות ברוסיה לדווח על כמה מהבעיות הבריאותיות של פוטין. במהלך פסגת APEC בספטמבר בולדיווסטוק, הבחינו המשקיפים כי פוטין הלך בצליעה ניכרת. אז משכה את תשומת לבם של העיתונאים ניידותו הפחותה מהרגיל של ראש המדינה וביטול מספר נסיעות. מזכיר העיתונות הנשיאותי דמיטרי פסקוב אמר כי לנשיא הייתה פציעת ספורט רגילה - הוא מתח שריר במהלך אימונים. באוקטובר טענה רויטרס כי עקב בעיות בגבו נאלץ פוטין לחבוש תחבושת ונזקק לניתוח. ב-27 בנובמבר 2012, אישר נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו, כי בזמן שהתאמן בג'ודו, סבל פוטין בגבו.
ב-30 בנובמבר 2012 הודיעה הסוכנות היפנית קיודו צושין כי ביקורו של ראש ממשלת יפן יושיהיקו נודה במוסקבה בדצמבר נדחה בשל מצבו הבריאותי וכאבי הגב של פוטין. בתגובה להודעה זו, הסביר פסקוב כי ראש ממשלת יפן, שמסר את הצהרתו, הסתמך על מידע כוזב. ראש הסגל הנשיאותי, סרגיי איוואנוב, אמר כי לפוטין אין בעיות בריאותיות, אך אמר כי הוא סובל מפציעת ספורט קלה.
ב-24 בדצמבר 2012, במהלך ביקורו של פוטין בהודו, דיווחה סוכנות האינדיאן אקספרס, המצטטת מקורות ממשלתיים, כי פוטין הקדיש זמן לטיפול רפואי בגבו. מאותה סיבה בוטלה ארוחת הצהריים המסורתית עם ראש ממשלת הודו מאנמוהאן סינג, כמו גם ארוחת הערב עם נשיא הודו פרנב מוקהרג'י.
פוטין ספקן בנוגע לנטילת תרופות, גם אם מדובר בגלולות רגילות להצטננות, כפי שהעיד באוגוסט 2013 המנהל הכללי של המרכז הרפואי של המחלקה לניהול נכסים נשיאותיים, סרגיי מירונוב. פוטין מעדיף תרופות עממיות כמו תה עם דבש, אמבטיה, עיסוי. הוא מתרגל שחייה כהליך התאוששות והתאמה ללחץ. לטענת רופאו, גופו של פוטין צעיר בהרבה מגילו בפועל. במקרה חירום טיפולים מתקיימים בבית החולים הקליני המרכזי.
בתחילת נובמבר 2020 הועברו דיווחים על מחלת פרקינסון בה לכאורה לוקה פוטין. דיווחים שהגיעו מרוסיה טענו כי תמונות וצילומים של הנשיא ולדימיר פוטין מעידים על כך שהוא לוקה במחלה. עוד נטען באותם דיווחים, שהגיעו למערכת הצהובון הבריטי "סאן", כי משפחתו של פוטין מתחננת בפניו שישחרר את אחיזתו ממנהיגות רוסיה. דיווחים אלו אינם מוכחים ועודם נחקרים[173][174][175]. דובר הקרמלין הכחיש את הדיווחים והדגיש כי אין לפוטין כוונה להתפטר מתפקידו.
לקריאה נוספת
- נטליה טימאקובה, נטליה גבורקיאן ואנדריי קולסניקוב, בגוף ראשון. שיחות עם ולדימיר פוטין (От первого лица. Разговоры с Владимиром Путиным), הוצאת ואגריוס, 2000.
- מאשה גסן, פוטין: האיש ללא פנים, מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבום, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
- מרטין סיקסמית, הנפט של פוטין - המאבק על עתידה של רוסיה, תרגום – אלה בשן, הוצאת מודן, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
- אנה פוליטקובסקיה, רוסיה של פוטין, תורגם מאנגלית על ידי אראלה טלנברג-לרר, הוצאת מעריב והוצאת כתר, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
- אדוארד לוקאס, המלחמה הקרה החדשה: כיצד מאיים הקרמלין של רוסיה על המערב, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, ספריית אפקים עם עובד, תשס"ט 2009. (הספר בקטלוג ULI)
- סטיבן לי מאיירס, הצאר החדש: עלייתו ושלטונו של ולדימיר פוטין, עם עובד, 2019[176]. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
ולדימיר פוטין, ברשת החברתית פייסבוק
ולדימיר פוטין, ברשת החברתית VK
ולדימיר פוטין (1952-), דף שער בספרייה הלאומית- ולדימיר פוטין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע על ולדימיר פוטין בקטלוג הספרייה הלאומית
- הערך Путин, Владимир בלנטה-פדיה (ברוסית)(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- הביוגרפיה הרשמית של פוטין באתר Kremlin.ru (ברוסית)
- אלי אשד, הסוכן החשאי מהקרמלין: על ולדימיר פוטין, אתר רשימות
- בועז ביסמוט, ולדימיר פוטין: נשיא, שחקן, יחצ"ן, באתר ישראל היום, 11 באוגוסט 2014
- הגר מזרחי, עשור לפוטין: הסוכן שהגיע מהכפור והפך לגיבור, באתר ynet, 12 באוגוסט 2009
- מתן דרורי, הצאר בצרות: אחרי 12 שנה, פוטין מאבד מכוחו, באתר nrg, 17 בדצמבר 2011
- אלי לאון, רספוטין, באתר ישראל היום, 2 במרץ 2012
- שלמה אבינרי, ולדימיר פוטין: צאר חדש-ישן, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2012
- דניס ויטצ'בסקי, פוטין בן 60: לא מחפש את היורש, באתר וואלה, 7 באוקטובר 2012
- אלי אשד, מרוסיה בשנאה: בוריס ברזובסקי נגד ולדימיר פוטין, מגזין "יקום תרבות", 2013.
- ארז מיכאלי, ספיריטס: הצאר ולדימיר, באתר וואלה, 12 במרץ 2014
- מיכל מרגלית ופולינה גרייב, הייתי מורתו של ולדימיר פוטין, באתר ynet, 21 במרץ 2014
- ג'נט רייטמן, רולינג סטון, ימי פוטין, באתר ישראל היום, 16 במאי 2014
- אורן נהרי, הנער השקט שכולם זלזלו בו תופס את העולם איפה שכואב, באתר וואלה, 29 בדצמבר 2016
- אורן נהרי, המתים המהלכים: המתנגדים של פוטין ממשיכים למות במסתוריות, באתר וואלה, 13 ביולי 2017
אקונומיסט, הצאר ולדימיר ה–1, באתר TheMarker, 28 בדצמבר 2017- הצאר פוטין: המתרגם וסוכן הק.ג.ב שהפך למנהיג בלתי מעורער, באתר ynet, 19 במרץ 2018
- דפנה מאור, ידו הארוכה של פוטין: כך בנה נשיא רוסיה את מותג המנהיגות החזק בעולם, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2018
- ציפי שמילוביץ, החיים על פי פוטין, באתר ynet, 13 במרץ 2019
- יותם ירקוני, הצאר האחרון, באתר ליברל, 12 בינואר 2020
- סופי שולמן, "ישראל היתה רק עוד כלי עבור פוטין, וכעת פרצופו האמיתי נחשף", באתר כלכליסט, 23 בנובמבר 2023
- בלומברג, "פוטין נראה כאילו הוא מפסיד בגדול, אבל הוא מנצח בפועל": תוכניתו ארוכת השנים של פוטין לנקמה במערב, באתר TheMarker, 29 בפברואר 2024
האיש שהשתלט על רוסיה: רבע מאה לשלטונו של פוטין, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 11:26)
הערות שוליים
- ↑ אורן נהרי, היום שבו התבשר העולם על פוטין, באתר וואלה, 31 בדצמבר 2019
- ↑ אורן נהרי, הדב מעולם לא נרדם: העולם החדש שמובילה מעצמת העל של פוטין, באתר וואלה, 17 במרץ 2018
- ↑ עמי קאופמן, הארץ, 15 עיתונאים נהרגו ברוסיה מאז עידן פוטין, באתר וואלה, 24 באוגוסט 2004(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ זיו אבירם, כך מחסל פוטין את יריביו הפוליטיים, אחד אחרי השני, באתר וואלה, 19 ביולי 2013
- ↑ אורן נהרי, המתים המהלכים: המתנגדים של פוטין ממשיכים למות במסתוריות, באתר וואלה, 15 ביולי 2017
- ↑ כבוריס ברזובסקי, מיכאיל חודורקובסקי ולאוניד נבזלין
- ↑ In Russia’s Far East, a New Face of Resistance to Putin’s Reign, ניו יורק טיימס
- ↑ סוכנויות הידיעות, רוסיה: אלפים נגד מעצר המושל שהביך את פוטין, באתר ynet, 11 ביולי 2020
- ↑ ממשלת גרמניה: נבלני הורעל בגז עצבים, באתר מאקו, 2 בספטמבר 2020
- ↑ The World's Most Powerful People 2013, Forbes.com
- ↑ פורבס, מיהו האיש החזק ביותר בעולם?, באתר וואלה, 5 בנובמבר 2014
- ↑ משאיר אבק למיליארדרים: פוטין עשיר יותר מביל גייטס וג'ף בזוס ביחד, באתר כלכליסט, 30 ביולי 2017(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ CNN, האיש העשיר בעולם: "לפוטין הון של 200 מיליארד דולר"ֻ, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2017
- ↑ לפי דבריו של ולדימיר פוטין, בתקופת המצור, אביו לחם בחזית, וכשיצא לחופשה של 24 שעות מהקרבות, מצא את אשתו גוססת ומושלכת בתוך ערימת גופות, והתעקש לחלץ אותה ולטפל בה עד שהחלימה (עדותה של הילרי קלינטון בסרט צעדים אקטיביים (2018)
- ↑ הסוכן החשאי מהקרמלין - ולדימיר פוטין, היקום של אלי אשד(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ פוטין צריך להסיר הספקות באשר להתנהגותו בעבר, סט. פטרבורג טיימס, 29 ביולי 2005(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- 1 2 רוסיה: סוף עידן ילצין והדינמיקה של חילופי השלטון: כיצד הפך קצין ק.ג.ב. לשעבר לנשיאה השני של רוסיה?, פרלמנט 28, 19 במאי 2000
- ↑ שלמה אבינרי, ולדימיר הרפורמטור, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2005
- ↑ סופי שולמן, עושר בלתי נתפס, באתר הארץ, 23 במרץ 2003
- ↑ לוק הרדינג, גרדיאן, בקרמלין נאבקים על היום שאחרי עידן פוטין, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2007
- ↑ אמליה ג'נטלמן, אש בצוללת, הגרדיאן, 24 באוגוסט 2002
- ↑ מיכאל דבורין, התמיכה בפוטין: הנמוכה ביותר בארבע השנים האחרונות, חדשות מחלקה ראשונה, 22 בספטמבר 2004
- ↑ המצור במוסקבה מותיר זיכרונות קודרים, אתר ה-BBC, 16 בדצמבר 2002 (באנגלית)
- ↑ מיכאל דבורין, הנשיא פוטין הורה להקפיא 44% חברת ממניות "יוקוס" כחלק ממאבק הקרמלין בחודרקובסקי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 1 בנובמבר 2003
- ↑ חודורקובסקי נדון ל-9 שנות מאסר, באתר ynet, 31 במאי 2005
- 1 2 אריק וייס ואלי ברדנשטיין, המגזין, הם יורים גם בעיתונאים, באתר nrg, 18 באוקטובר 2006
- ↑ רפי מן, להשתיק את אנה, באתר העין השביעית, 1 בנובמבר 2006
- ↑ סוכנויות הידיעות, פוטין מינה ראש ממשלה: ויקטור זובקוב, באתר וואלה, 12 בספטמבר 2007(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ משה ריינפלד, יריבי פוטין: הונו הסמוי מגיע ל-40 מיליארד דולר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 21 בדצמבר 2007
- ↑ בחירות נוסח רוסיה; המבקר החריף של ממשל פוטין נפסל, באתר הארץ, 27 בינואר 2008
- ↑ פוטין הכתיר נשיא בובה ברוב עצום, "חדר החדשות - עניין מרכזי", 2 במרץ 2008
- ↑ המשך עידן פוטין?, "סיקור ממוקד", 13 במאי 2008
- ↑ שירות 'הארץ', רוסיה דחתה את הצעת גאורגיה להפסקת אש, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2008
- 1 2 פוטין מאשים את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, BBC 28 באוגוסט 2008
- ↑ דו"חות על כלכלת רוסיה, אתר הבנק העולמי
- ↑ פוטין זונח את ההצעה להצטרפות חד צדדית לארגון הסחר העולמי, Moscow Times, 10 ביוני 2009(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ פוטין הכריז: "אתמודד מחדש על נשיאות רוסיה", באתר וואלה, 24 בספטמבר 2011
- ↑ נטשה מוזגוביה, פעם שלישית נשיא || פוטין הצהיר על ניצחונו, באתר הארץ, 4 במרץ 2012
- ↑ אין הפתעות ברוסיה: פוטין נבחר לנשיא ברוב גורף, באתר ynet, 4 במרץ 2012
- ↑ ניסן צור, רוסיה: החוק שיאפשר להרשיע בעבירת בגידה, באתר nrg, 1 בנובמבר 2012
- ↑ סוכנויות הידיעות, בגלל שיר נגד פוטין: שנתיים מאסר לפוסי ריוט, באתר ynet, 17 באוגוסט 2012
- ↑ רוסיה: פוטין הדיח את שר ההגנה בשל פרשת שחיתות, באתר וואלה, 6 בנובמבר 2012
- ↑ דיוויד הרשנהורן, ניו יורק טיימס, היתומים הרוסים יישארו בבית, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2012
- ↑ קורי מקלגן, פוטין הרס ליתומים הרוסים את החלום האמריקני, באתר ynet, 30 בדצמבר 2012
- ↑ ynet, בעקבות פרשת המדליף: אובמה ביטל הפגישה עם פוטין, באתר כלכליסט, 7 באוגוסט 2013
- ↑ אמנון ברונפלד שטיין, שורשי השנאה של הרוסים לקהילה הגאה, באתר וואלה, 23 באוגוסט 2013
- ↑ הארווי פירסטין, פוטין והנאציזם ההומופובי, באתר הארץ, 25 ביולי 2013
- ↑ דירוג פורבס 2013: ולדימיר פוטין - האיש המשפיע ביותר בעולם, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2013
- ↑ סוכנויות הידיעות, דירוג פורבס: פוטין עקף את אובמה בדרך לתואר "האיש החזק בעולם", באתר מאקו, 30 באוקטובר 2013
- ↑ סוכנויות הידיעות, פורבס: ולדימיר פוטין הוא האיש החזק ביותר בעולם, באתר nrg, 30 באוקטובר 2013
- ↑ דירוג פורבס: פוטין הוא האדם המשפיע ביותר בעולם, באתר nana10, 30 באוקטובר 2013
- ↑ פוטין וראש ממשלת קרים חתמו על סיפוח קרים לרוסיה, באתר הארץ, 18 במרץ 2014
- ↑ הפרלמנט הרוסי אישר שימוש בכוח צבאי באוקראינה, באתר וואלה, 1 במרץ 2014
- ↑ נדב איל, מעצמה של איש אחד: כך הפך פוטין את רוסיה לאימפריה, באתר nrg, 8 במרץ 2014
- ↑ חיים איסרוביץ, כרוניקה של תוקפנות: 15 שנה מאז השתלט פוטין על רוסיה: אירוע השבוע האחרון היו צפויים?, סופהשבוע - הפוסט(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ סוכנויות הידיעות, פוטין חתם על המסמך: קרים סופחה לרוסיה, באתר ynet, 18 במרץ 2014
- ↑ "Assessing Russian Activities and Intentions in Recent US Elections" (PDF). Office of the Director of National Intelligence. 6 בינואר 2017. נבדק ב-24 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ מומחה אמריקני לסייבר: "ארגון רוסי אחראי לפריצה למטה מקרון", באתר וואלה, 6 במאי 2017
- ↑ אתר הקמפיין של פוטין 2018
- ↑ סוכנויות הידיעות, ללא מתחרים: פוטין זכה בכהונה רביעית עם כ-75% מהקולות, באתר וואלה, 18 במרץ 2018
- ↑ ערד ניר, פוטין הושבע כנשיא בפעם הרביעית, באתר מאקו, 7 במאי 2018
- ↑ פוטין ברשימת מאה המשפיעים של דה מרקר
- ↑ בן מיטלמן, המונדיאל של פוטין, באתר מאקו, 15 ביולי 2018
- ↑ טל וולק, שריקת סיום: האם רוסיה 2018 יהיה המונדיאל הגדול האחרון?, באתר גלובס, 15 ביולי 2018
- ↑ ולדימיר פוטין הוא המנצח הגדול של המונדיאל
- ↑ גיל סמסונוב, רוסיה - התדמית משקרת?, ד"ר גיל סמסונוב, באתר גלובס, 11 ביולי 2018
- ↑ 27 שנה לקריסת ברה"מ: הסכם היסטורי בים הכספי, באתר ynet, 12 באוגוסט 2018
- ↑ הסכם היסטורי: רוסיה, איראן ושלוש שכנות חילקו ביניהן את הים הכספי ואוצרותיו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2018
- ↑ ד&;ר חיים איסרוביץ, השינויים ברוסיה מצביעים על כך שפוטין לא יעזוב את הזירה בקרוב, באתר מעריב אונליין, 16 בינואר 2020
- ↑ ynet, פוטין הכריז על שינויים בחוקה, רה"מ התפטר, באתר כלכליסט, 15 בינואר 2020
- ↑ ראש ממשלת רוסיה החדש נכנס לתפקיד: "לעבוד קשה למען האזרחים", באתר וואלה, 16 בינואר 2020
- ↑ ‘Stop waiting for Putin’: Russian president takes backseat in crisis
- ↑ נטע בר, פוטין: "התמודדנו עם הקורונה טוב יותר מארה"ב", באתר ישראל היום, 15 ביוני 2020
- ↑ פוטין טוען: פיתחנו את החיסון הראשון בעולם לקורונה, באתר כלכליסט, 11 באוגוסט 2020
- ↑ הפרלמנט הרוסי אישר בקריאה ראשונה הצעת חוק לפיה תוענק חסינות מלאה לנשיא ולבני משפחתו לכל ימי חייהם, באתר ערוץ 7
- ↑ חושב על העתיד: פוטין אישר חוק חסינות לנשיאים לשעבר, באתר וואלה, 23 בדצמבר 2020
- 1 2 ארמניה ואזרבייג'ן חתמו על סיום הלחימה - צבא רוסיה התפרס בנגורנו קרבאך, באתר ynet, 10 בנובמבר 2020
- ↑ ניו יורק טיימס, התערבות צבאית, פלישה וסיפוח - אאוט. פוטין למד להשפיע בדרך פחות אלימה, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2020
- ↑ Дмитрий Лару, Вечерний звонок: о чем договорились Путин и Байден, Известия, 31 בדצמבר 2021 (ברוסית)
- ↑ Deutsche Welle (www.dw.com), Russian Duma asks Putin to recognize Ukrainian regions as independent | DW | 15.02.2022, DW.COM (באנגלית בריטית)
- ↑ גיא אלסטר, הבדלנים במזרח אוקראינה מפנים אזרחים לרוסיה, בקייב מכחישים: "אין כוונה לתקוף", באתר וואלה, 18 בפברואר 2022
- ↑ נדב איל, בעולם של פוטין, כל האמצעים כשרים בהתמודדות עם "הנאצים האוקראינים", באתר ynet, 3 במאי 2022
- ↑ פוטין הכריז על "מבצע צבאי מיוחד". אוקראינה: "הוא פתח במלחמה, אנו ננצח", באתר ynet, 24 בפברואר 2022
- ↑ זלנסקי בבוצ'ה: "נשים נאנסו, ילדים נרצחו. זה רצח עם"; ביידן: "לשפוט את פוטין על פשעי מלחמה", באתר ynet, 4 באפריל 2022
- ↑ ביידן: פוטין הוא פושע מלחמה, יש לערוך משפט בגין פשעי מלחמה, באתר וואלה, 4 באפריל 2022
- ↑ איתמר אייכנר, נחשף: כך רוסיה כמעט לכדה את זלנסקי. בקייב: נהרגה דוברת בעבר בשגרירות ישראל, באתר ynet, 29 באפריל 2022
- ↑ שיחות הפסקת האש יצאו לדרך, קייב דורשת: נסיגה רוסית מלאה, באתר ynet, 28 בפברואר 2022
- ↑ מסע דילוגים דיפלומטי ישראלי בשבת: נפתלי בנט טס למוסקווה וגרמניה, באתר Israel Defense, 2022-03-06
- ↑ רוסיה ואוקראינה חתמו על הסכם לחידוש יצוא התבואה, בתיווך האו"ם, באתר הארץ, 22 ביולי 2022
- ↑ חיה אנגל, המיעוטים על הכוונת: כך נראית רוסיה לאחר ההכרזה על הגיוס, באתר גלובס, 23 בספטמבר 2022
- ↑
מאות חברות מחרימות את רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, באתר ויקיחדשות, 13 במרץ 2022 - ↑ נועם לנדמן, מיקי גרינפלד, פלישת רוסיה לאוקראינה טלטלה את השווקים: מהפך בוול סטריט - המדדים ננעלו בעליות, באתר כלכליסט, 24 בפברואר 2022
- ↑ יאיר נבות וסוכנויות הידיעות, החברות שהפסיקו פעילות ברוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, באתר ynet, 7 במרץ 2022
- ↑ ארה"ב מאשימה את פוטין ב"אכזריות ושחיתות" במלחמה באוקראינה, באתר חדשות 13, 29 באפריל 2022
- ↑ מיקי גרינפלד, בפעם הראשונה מאז המהפכה הבולשביקית: רוסיה נכנסה לחדלות פירעון על החוב הזר שלה, באתר כלכליסט, 27 ביוני 2022
- ↑ המלחמה של נשיא רוסיה מחקה ארבע שנים של צמיחה כלכלית – ברבעון אחד, באתר TheMarker, 12 באוגוסט 2022
- ↑ ארה"ב הטילה סנקציות על פוטין ועל בכירים רוסים, באתר ynet, 25 בפברואר 2022
- ↑ איגוד הג'ודו העולמי שלל תואר מפוטין, באתר ערוץ 7, 27 בפברואר 2022
- ↑ אסף אוני, האיחוד האירופי מתכנן: כך נפחית בשני-שלישים את יבוא הגז מרוסיה, באתר גלובס, 8 במרץ 2022
- ↑ עמית ולדמן, האיחוד האירופי הסכים להטיל חרם על מרבית הנפט הרוסי, באתר מאקו, 31 במאי 2022
- ↑ גל חן, משבר האנרגיה: החורף מתקרב - כך יפעלו מדינות אירופה, באתר מאקו, 11 בספטמבר 2022
- ↑ משבר האנרגיה בגרמניה: מפעלים עוצרים את הייצור בשל הזינוק במחיר הגז, באתר ynet, 1 בספטמבר 2022
- ↑ Institute for the Study of War, Institute for the Study of War (באנגלית)
- ↑ בית הדין הפלילי בהאג הוציא צו מעצר נגד פוטין בגין פשעי מלחמה, באתר ynet, 17 במרץ 2023
- ↑ Interview to Tucker Carlson דקה 13–16, פברואר 2024, יוטיוב
- ↑ Interview to Tucker Carlson, פברואר 2024, יוטיוב
- ↑ הקאמבק של רוסיה: פוטין מתחזק באפריקה, באתר ynet, 14 באוגוסט 2018
- ↑ אלון לוין ויובל בוסתן, פוטין עובר להתקפה, "סיקור ממוקד", 28 בפברואר 2007
- ↑ רוסיה הקפיאה חברותה באמנת הנשק האירופית, באתר ynet, 14 ביולי 2007
- ↑ פוטין: נפרוש מהאמנה להגבלת נשק, באתר וואלה, 26 באפריל 2007(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ יצחק בן חורין, פוטין מגיע לארצות הברית בתקווה להפיג המתיחות, באתר ynet, 1 ביולי 2007
- ↑ בוש: אנחנו לא במלחמה עם רוסיה, היא לא מהווה איום, גלי צה"ל, 6 ביוני 2007
- ↑ סוכנויות הידיעות, ארה"ב: נשקול להציב את מערכת ההגנה בליטא, באתר nana10, 2 ביולי 2008
- ↑ רפאל קאהאן, בכיר בבית הלבן: פושעי סייבר פרצו למחשבי הבחירות - ולא סוכני פוטין, באתר כלכליסט, 9 באפריל 2018
- ↑ יואב קרני, אדוני ראש הממשלה (לשעבר), מר פוטין ידאג לך, באתר גלובס, 1 במאי 2008
- ↑ סוכנויות הידיעות, פוטין: עצמאות קוסובו "תשוב כבומרנג" למערב, באתר ynet, 22 בפברואר 2008
- ↑ בריטניה מאשימה את רוסיה בהרעלת המרגל, באתר ynet, 12 במרץ 2018
- ↑ פוטין ליהודי אירופה: יש אנטישמיות? בואו לרוסיה, באתר ynet, 20 בינואר 2016
- ↑ אלון לוין ויובל בוסתן, מובלעות בכל מקום, סיקור ממוקד, ספטמבר 2007
- ↑ לילי גלילי, הקרמלין משנה טון: לא ענק מנצח אלא קורבן שוחר שלום, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2008
- ↑ קרים הכריזה על עצמאות, רוסיה הצהירה על הכרה בה, באתר הארץ, 17 במרץ 2014
- ↑ אנשיל פפר, סיפוח קרים: פוטין סימן למערב קו אדום, באתר הארץ, 19 במרץ 2014
- ↑ יוסי מלמן, רוסיה: בניית הכור הגרעיני בבושהר לא תושלם לפני סוף 2008, באתר הארץ, 28 ביולי 2008
- ↑ איי-פי, שיתוף פעולה גרעיני רוסי-מצרי, באתר nrg, 25 במרץ 2008
- ↑ דורון שפר ואטילה שומפלבי, פוטין בישראל: הטילים מסוריה לא יאיימו עליכם, באתר ynet, 28 באפריל 2005
- ↑ גיא ליברמן, אולמרט לרוסים: תקבלו את מגרש בית המשפט שבמגרש הרוסים אם תממנו בניית מבנה חלופי, באתר TheMarker, 24 ביוני 2008
- ↑ VLADIMIR V. PUTIN, A Plea for Caution From Russia, NY Times, September 11, 2013 ולדימיר פוטין, מה שברצוני לומר לאמריקאים, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013
- ↑ ג'רוזלם פוסט, ולדימיר פוטין: רוסיה תחל בנסיגת רוב כוחותיה מסוריה, באתר מעריב אונליין, 14 במרץ 2016
- ↑ Без права на ошибку. Рождественский визит в Дамаск, סרט תיעודי המגולל את הביקור והכנות השירותים החשאיים למבצע
- ↑ שבו היו מעורבים המודיעין הצבאי הרוסי, שירות הביטחון הפדרלי, שירות האבטחה הפדרלי, הכוחות למבצעים מיוחדים, המשטרה הצבאית ומינהל הביטחון הכללי הסורי. את תיאום המבצע ערך המטה הכללי הרוסי.
- ↑ יצחק בן חורין, איתמר אייכנר ואליאור לוי, נדחתה ההצעה הפלסטינית ל"סיום הכיבוש", באתר ynet, 31 בדצמבר 2014
- ↑ "תלמדו מישראל איך נלחמים בטרור", באתר ynet, 1 בנובמבר 2016
- ↑ מקסים לנגו, נתניהו לצד פוטין במצעד הניצחון על גרמניה הנאצית במוסקבה, באתר חדשות 0404, 9 במאי 2018
- ↑ "Russians weigh Putin's protégé". Moscow. Associated Press. 3 במאי 2008. נבדק ב-2008-12-29.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Putin's Economy – Eight Years On. Russia Profile, 15 August 2007. Retrieved on 23 April 2008
- ↑ כלכלת רוסיה תחת ולדימיר פוטין, הישגים וכישלונות, RIA נובוסטי, 1 במרץ 2008
- ↑ בזכות פוטין: ברוסיה שותים פחות - ותוחלת החיים בשיא, באתר ynet, 1 באוקטובר 2019
- ↑ צריכת האלכוהול ברוסיה צנחה ב-43% - ותוחלת החיים בעלייה, באתר וואלה, 1 באוקטובר 2019
- ↑ בעיות בצינור הגז, האקונומיסט, 8 במאי 2008
- ↑ יואב קרני, מה הוא רוצה האיש הזה עם הנפט והגז (והאם צריך לפחד מפניו)?, יואב קרני בוושינגטון, 10 בדצמבר 2004(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ האינפלציה ברוסיה תגיע ל-15%, Straits Times, 28.12.2008(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ אייל קליין, רוסיה - המשק המתעורר שיצלח היטב את המשבר, אתר בית ההשקעות אי.בי.אי., 26 ביוני 2008
- ↑ ג'יימס קולינס, אורי דדוש וזליקו בוגטיץ', רוסיה בסופה הגלובלית, אתר מכון קרנגי לשלום בינלאומי, 21 באפריל 2009
- ↑ ווינט והסוכנויות, ציון נכשל לפוטין: הכלכלה הרוסית קורסת, באתר ynet, 16 בדצמבר 2014
- ↑ דרכיהן נפרדו: כלכלות רוסיה וברזיל משנות כיוון, באתר TheMarker, 29 במרץ 2018
- ↑ אלי ברדנשטיין, סודות האוליגרכים, באתר nrg, 7 ביולי 2008
- ↑ יואב יצחק, גוסינסקי עומד להגיש תלונה במשטרת ישראל נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומנהלי גזפרום, חדשות מחלקה ראשונה, 11 באוקטובר 2000(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ רויטרס, רוסיה תסגור את תחנת הטלוויזיה העצמאית TV6, באתר גלובס, 13 בינואר 2002
- ↑ בולטימור סאן, הטלוויזיה הרוסית לא מאמינה בעצמאות, באתר גלובס, 9 בספטמבר 2003
- ↑ Russia labels reporters foreign agents after Nobel, BBC News, 2021-10-08 (באנגלית בריטית)
- ↑ סוכנויות הידיעות וגארדיאן, קספרוב נעצר בהפגנה במוסקבה ושוחרר לאחר עשר שעות, באתר הארץ, 15 ביולי 2007
- ↑ פול קנדי, נפט זה כוח, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2007
- ↑ אלון לוין ויובל בוסתן, היה נכון, סיקור ממוקד, ספטמבר 2007
- ↑ רוסיה, אירועי 2007, Human Rights Watch
- ↑ הצנזורה ברוסיה מחריפה? סוכנות ידיעות תיסגר, באתר וואלה, 9 בדצמבר 2013
- ↑ נדן פלדמן, פוטין מכריז מלחמה על התקשורת ברוסיה: סגר סוכנות ידיעות ותחנת רדיו מרכזיות, באתר TheMarker, 9 בדצמבר 2013
- ↑ הניו יורק טיימס, בתו הצעירה של פוטין התראיינה לראשונה, וברוסיה תוהים איזה תפקיד צפוי לה, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2018
- ↑ איליה, אשתו של פוטין יוצאת מהמטבח, באתר וואלה, 8 ביוני 2005(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ תחקיר ברוסיה: לפוטין יש בת סודית מעוזרת בית שהפכה למיליונרית, באתר וואלה, 26 בנובמבר 2020
- ↑ סוכנויות הידיעות, הנשיא כבר לא מאוהב: פוטין ורעייתו מתגרשים, באתר nana10, 6 ביוני 2013
- ↑ סוכנויות הידיעות, פוטין הודיע בשידור חי: אני מתגרש, באתר ynet, 6 ביוני 2013
- ↑ סי.ג'יי. צ'יוורס, יום אחרי שחשף רומן בין פוטין למתעמלת העיתון נסגר זמנית, באתר הארץ, 12 באפריל 2008
- ↑ אסף רוזנצוייג, דווקא ממנה האמריקנים מפחדים: בוושינגטון חוששים מהטלת עיצומים על המאהבת של פוטין, באתר מאקו, 25 באפריל 2022
- ↑ דיווחים ברוסיה: "המאהבת של פוטין" ילדה תאומים, באתר ynet, 21 במאי 2019
- ↑ "אישי מדי": הממשל האמריקאי נסוג מסנקציות על בת הזוג הסודית של פוטין, באתר TheMarker, 25 באפריל 2022
- ↑ Allen Lynch, Vladimir Putin and Russian Statecraft (עמ' עמ' 13), 2011
- ↑ ראו: ?Сколько языков знает Владимир Путин , באתר aif.ru, 26 במרץ 2023
- ↑ Арон Боголюбов – наши в Гамбурге (ברוסית)(הקישור אינו פעיל, 25.11.2024)
- ↑ חזק מצ'אק נוריס: פוטין קיבל חגורה שחורה, באתר ynet, 15 בנובמבר 2013
- ↑ פוטין מצא את הנסיך על הסוס הלבן, באתר nrg, 21 בספטמבר 2008
- ↑ סוכנויות הידיעות, אוסף השעונים של פוטין: מחוגי זהב ורצועות מעור תנין בשווי 600 אלף דולר, באתר כלכליסט, 24 ביוני 2012
- ↑ מה הוא מסתיר? פוטין דיווח שהכנסותיו ב-2018 היו 135 אלף דולר בלבד, באתר כלכליסט, 15 באפריל 2019
- ↑ דיווחים מרוסיה: ולדימיר פוטין חולה בפרקינסון ועומד לפרוש, באתר גלובס, 6 בנובמבר 2020
- ↑ דיווח: נשיא רוסיה צפוי לפרוש מתפקידו בעקבות מחלה, באתר מעריב אונליין, 6 בנובמבר 2020
- ↑ יענקי פרבר, דיווח: פוטין מתכנן לפרוש; חשד לפרקינסון, באתר בחדרי חרדים, 6 בנובמבר 2020
- ↑ ליזה רוזובסקי, "הצאר החדש" על ולדימיר פוטין: כמו לקרוא ויקיפדיה, באתר הארץ, 18 ביולי 2019
.jpg)
| הקודם: ניקולאי קובאלב |
ראשי שירות הביטחון הפדרלי 25 ביולי 1998 - 9 באוגוסט 1999 |
הבא: ניקולאי פטרושב |
| הקודם: סרגיי סטפשין |
ראש ממשלת רוסיה 1999–2000 |
הבא: מיכאיל קסיאנוב |
| הקודם: בוריס ילצין |
נשיא הפדרציה הרוסית 31 בדצמבר 1999 - 7 במאי 2008 |
הבא: דמיטרי מדבדב |
| הקודם: ויקטור זובקוב |
ראש ממשלת רוסיה 8 במאי 2008 - 7 במאי 2012 |
הבא: ויקטור זובקוב (בפועל), דמיטרי מדבדב |
| הקודם: בוריס גריזלוב |
מנהיג מפלגת רוסיה המאוחדת.png) 7 במאי 2008 - 26 במאי 2012 |
הבא: דמיטרי מדבדב |
| הקודם: דמיטרי מדבדב |
נשיא הפדרציה הרוסית 7 במאי 2012 |
הבא: |
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
|