 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
גבריאל גארסיה מארקס  |
| שפת המקור |
ספרדית |
| סוגה | רומן |
| מקום התרחשות |
מקונדו |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Editorial Sudamericana |
| מקום הוצאה |
בואנוס איירס |
| תאריך הוצאה | 1967 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך | 1972 |
| תרגום | ישעיהו אוסטרי-דן |
| מספר עמודים | 369 |
| פרסים | |
| |
  | |
הרומן מאה שנים של בדידות (בספרדית: Cien años de soledad) יצא לאור בשנת 1967, והוא ספרו הבולט של גבריאל גארסיה מארקס שהקנה לו תהילה בינלאומית, ואף זכייה בפרס נובל לספרות. הרומן מביא את סיפורה של שושלת בואנדיה, המתפרשת על פני כמאה שנה, ומרכזה בעיירה הדמיונית מקונדו. במקביל לשינויים ולתמורות בחייהם של בני המשפחה, הספר עוקב כבדרך אגב אחר השינויים הדרמטיים בקולומביה.
הרומן שייך לזרם הריאליזם המאגי והוא אחד מהספרים מחוללי סוגה זו ונציג בולט של הבום הלטינו-אמריקאי. העלילה מצעידה את בני המשפחה בתוך רצף של אירועים ומהפכות, שחלקם מעשה ידי אדם וחלקם מעולם הדמיון. חוקי העולם וחוקי הטבע מכופפים לעיתים בספר, מתרחשים לעיתים דברים על טבעיים, ובתוך כל זה פועלים יצרים עזים, המתוארים ביד האמן של גארסיה מארקס. קורות המשפחה הבדיונית הזאת נראים כה אמיתיים ומציאותיים לעיתים, עד שהם נראים כגוללים את גורל האנושות כולה. דרמות וטרגדיות סובבות סביב המשפחה, הנראית כאילו היא חיה במעגל בדידות החוזר על עצמו ללא הרף. המוטיב המרכזי בעלילה, הבדידות, חוזר על עצמו במשך כל הסיפור, ורק מתגבר בעזרת מלחמות, מרידות, אהבה, שנאה ובגידה, שמתחילים ומסתיימים במרכז המשפחה.
הרומן תורגם לעשרות שפות, בהן תרגום לעברית בידי ישעיהו אוסטרי-דן שיצא לאור במסגרת ספריה לעם של הוצאת עם עובד.[1]
יצירת הרומן
בשנת 1965 נסע גבריאל גרסיה מארקס לחופשה עם משפחתו באקפולקו, כשעלתה במוחו התחלה לספר חדש; הוא סובב את מכוניתו, ביקש מאשתו לנהל את כספי המשפחה בחודשים הקרובים, ונסע חזרה לביתו במקסיקו סיטי. במשך שנה וחצי שלאחר מכן בילה את זמנו בכתיבת מה שיהפוך בסופו של דבר ל"מאה שנים של בדידות". בנוסף להשראה מההיסטוריה הקולומביאנית ומחוויותיו כעיתונאי, גרסיה מארקס הושפע רבות מסביו וסבתו מצד אמו: ניקולס ריקרדו מארקס וטרנקילינה איגוארן קוטס. ריקרדו מארקס היה ותיק מעוטר במלחמת אלף הימים, וסיפוריו על המרד נגד ממשלת קולומביה השמרנית הובילו את נכדו לגישה סוציאליסטית. אמונותיה הטפלות של טרנקילינה איגוארן קוטס הפכו לבסיס סגנונו של הספר. ביתם של בני הזוג בארקטקה (אנ'), שם בילה גרסיה מארקס את ילדותו, היווה השראה להפיכת מקונדו לרקע לספרו.[2][3]
גרסיה מארקס היה אחד מארבעת הסופרים הלטינו-אמריקאים שנכללו לראשונה בפריחה הספרותית של אמריקה הלטינית של שנות ה-60 של המאה ה-20 וה-70; שלושת האחרים היו הפרואני מריו ורגס יוסה, הארגנטינאי חוליו קורטאסר והמקסיקני קרלוס פואנטס.
הספר יצא לאור בשנת 1967, וזיכה את גרסיה מארקס בפרסום בין־לאומי כסופר של תנועת הריאליזם הקסום בספרות אמריקה הלטינית.
בשנת 2017, האמנית הצ'יליאנית לואיסה ריברה איירה מהדורה מיוחדת לרגל חמישים שנה להוצאת הספר, שפורסמה על ידי הוצאת רנדום האוס בספרד.[4]
עלילת הרומן
הרומן מספר את סיפורם של שבעה דורות של משפחת בואנדיה בעיירה מקונדו. מייסדי מקונדו, חוסה ארקדיו בואנדיה ואורסולה איגוארן, עוזבים את עיר הולדתם לאחר שחוסה ארקדיו הורג את פרודנסיו אגילר משום שרמז לאחר קרב תרנגולים שחוסה ארקדיו אימפוטנט. לילה אחד במסע ההגירה שלהם, בזמן שהם חונים על גדת נהר, לאחר ימים של נדודים בג'ונגל, חוסה ארקדיו חולם על "מקונדו", עיר של מראות המשקפת את העולם בתוכה וסביבה. עם התעוררותו, הוא מחליט להקים את מקונדו על גדת הנהר.
חוסה ארקדיו בואנדיה מאמין שמקונדו מוקפת במים, ומאי זה הוא יוצר את העולם על פי תפיסותיו. זמן קצר לאחר ייסודה, מקונדו הפכה לעיירה שפוקדים אותה אירועים יוצאי דופן, הכוללים את דורות משפחת בואנדיה, שאינם מסוגלים או מוכנים להימלט מאסונותיהם המחזוריים (שברובם נגרמו על ידם). במשך שנים העיירה הייתה מבודדת ומנותקת מהעולם החיצון, למעט ביקורה השנתי של חבורת צוענים, המציגים לתושבי העיירה תגליות מדעיות כמו מגנטים, טלסקופים, מצלמה וקרח. מנהיג הצוענים, אדם בשם מלקיאדס, שומר על ידידות קרובה עם חוסה ארקדיו, שהופך להיות יותר ויותר מסוגר, אובססיבי לחקר מסתורי היקום המוצגים בפניו על ידי הצוענים. בסופו של דבר, חוסה ארקדיו משתגע, מדבר רק בלטינית, ונקשר לעץ ערמון על ידי משפחתו במשך שנים רבות עד מותו.
בסופו של דבר מקונדו נחשפת לעולם החיצון ולממשלת קולומביה העצמאית החדשה. בחירות מזויפות בין מפלגות השמרנים והליברלים נערכות בעיר, מה שמניע את אאורליאנו בואנדיה (בנו של חוסה ארקדיו) להצטרף למלחמת אזרחים נגד הממשלה השמרנית. הוא הופך למנהיג מהפכני איקוני, נלחם במשך שנים רבות ושורד ניסיונות התנקשות מרובים, אך בסופו של דבר מתעייף מהמלחמה וחותם על הסכם שלום עם השמרנים. מאוכזב, הוא חוזר למקונדו ומבלה את שארית חייו בייצור דגיגי זהב זעירים בסדנה שלו.
מסילת הרכבת מגיעה למקונדו, מביאה טכנולוגיה חדשה ומתיישבים זרים רבים. חברת פירות אמריקאית מקימה מטע בננות מחוץ לעיר, ובונה כפר נפרד משלה מעבר לנהר. זה מבשר תקופה של שגשוג שמסתיימת בטרגדיה כאשר הצבא הקולומביאני טובח באלפי עובדי מטעים שובתים, אירוע המבוסס על טבח הבננות של 1928. חוסה ארקדיו השני, הניצול היחיד מהטבח, לא מוצא ראיות לטבח, ותושבי העיר שנותרו בחיים מכחישים או מסרבים להאמין שזה קרה.
בסוף הרומן, מקונדו נקלעת למצב מוזנח וכמעט נטוש, כאשר בני בואנדיה היחידים שנותרו הם אמראנטה אורסולה ואחיינה אאורליאנו, שהוריו מוסתרים ממנו על ידי סבתו פרננדה; הוא ואמראנטה אורסולה מתחילים, מבלי דעת, מערכת יחסים של גילוי עריות. יש להם ילד הנושא זנב של חזיר, מה שמגשים את פחדה הרב של אורסולה, האם שמתה מזמן. אמראנטה אורסולה מתה בלידה והילד נטרף על ידי נמלים, ומשאירה את אאורליאנו כבן המשפחה האחרון. הוא מפענח הצפנה שמלקיאדס השאיר אחריו בכתב יד לפני דורות. כתב היד חושף כל מזל ואסון שחוו דורותיה של משפחת בואנדיה. בזמן שאאורליאנו קורא את כתב היד, הוא מרגיש סופת רוח מתחילה סביבו, והוא קורא במסמך שמשפחת בואנדיה נידונה להימחק מעל פני האדמה בגללה. במשפט האחרון של הספר, המספר מתאר את אאורליאנו קורא את השורה האחרונה בדיוק כשהעיירה מקונדו כולה נמחקת.
דמויות
| עץ משפחת בואנדיה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הדור הראשון
- חוסה ארקדיו בואנדיה
חוסה ארקדיו בואנדיה הוא אבי שושלת בואנדיה ומייסד מקונדו. הוא עוזב את עיר הולדתו ריוּהָאצ'ה (אנ'), קולומביה, יחד עם אשתו (ובת־דודתו) אורסולה איגוארן, לאחר שהיה רדוף על־ידי גופתו של פרודנסיו אגילאר, אדם שהרג בדו-קרב. הגופה נראית לו כשהיא שותתת דם ומנסה לשטוף את פצעיה. לילה אחד, ליד נהר, הוא חולם על עיר של מראות ושמה מקונדו, ומחליט להקים אותה שם. חוסה ארקדיו בואנדיה הוא אדם מופנם וסקרן, בעל כוח פיזי ואנרגיה עצומים. הוא מקדיש את זמנו למחקרים מדעיים יותר מאשר למשפחתו, מתנסה באלכימיה ובאסטרונומיה, ומתרחק בהדרגה מהחברה. לבסוף הוא משתגע, נקשר לעץ ערמון, ושם מת.
- אורסולה איגוארן
אורסולה היא אם השושלת, אשתו ובת־דודתו של חוסה ארקדיו בואנדיה. היא חיה למעלה ממאה שנה ומנהלת ביד רמה את בית בואנדיה לאורך שישה דורות. לפרנסתה היא מייצרת ממתקים ועוגות עד הגעתה של פרננדה. לאורסולה אופי חזק והיא מצליחה פעמים רבות במקום שהגברים נכשלים, למשל בפתיחת נתיב יציאה ממקונדו. היא חרדה מאוד מפני תוצאות של גילוי עריות במשפחתה, לאחר שלקרוביה היו תווי פנים חייתיים. בשנותיה האחרונות היא מצטמקת עד שגופה קטן כגופו של תינוק, ולבסוף מתה.
הדור השני
- חוסה ארקדיו
בנם הבכור של חוסה ארקדיו בואנדיה ואורסולה. אופיו עז ובלתי מרוסן כאביו. לאחר פרשה עם פילאר טֵרנרה הוא נוטש את המשפחה בעקבות צוענייה, ושב שנים רבות אחר־כך כאדם ענק ומקועקע, מספר ששט באוקיינוסים. הוא נושא לאישה את אחותו המאומצת רבקה, מודח מבית המשפחה, ולבסוף נורה למוות בירייה מסתורית.
- הקולונל אאורליאנו בואנדיה
הילד השני של חוסה ארקדיו ואורסולה, והראשון שנולד במקונדו. נחשב לבעל כוחות נבואה כי דבריו נוטים להתגשם. דמותו משלבת לוחם ומשורר – הוא מנהיג צבאי, ובמקביל כותב שירה ויוצר דגיגי זהב זעירים. בנוסף לבנו מפילאר, אאורליאנו חוסה, במלחמותיו הוליד 17 בנים מ-17 נשים, כולם נקראו על שמו. כולם נרצחו בסתר לפני גיל 35, מלבד אחד.
- אמראנטה
בתם השלישית של חוסה ארקדיו ואורסולה. בילדותה חברה לאחותה המאומצת רבקה, אך יריבות קשה פורצת ביניהן סביב פיייטרו קרספי, המורה למוזיקה. אמראנטה אף ניסתה לרצוח את רבקה כדי למנוע את נישואיה. היא מתה רווקה בתולה ובודדה, אך מפויסת עם גורלה. בשנותיה האחרונות טיפלה באחיינה אאורליאנו חוסה.
- רמדיוס מוסקוטה
בתו הצעירה של המושל השמרני אפולינר מוסקוטה. תוארה כבעלת עור מושלם ועיניים ירוקות־ברקת. אאורליאנו הצעיר מתאהב בה ונושא אותה, אך היא מתה זמן קצר אחר־כך מרעלת הריון, כשתאומים ברחמה. בובותיה נשמרו בחדרו של הקולונל עד סמוך למותו.
- רבקה
בת־דודתה של אורסולה, בתם היתומה של ניקאנור אויואה ורבקה מונטיאל. בילדותה הייתה אילמת, ביישנית, ואכלה אדמה וסיד מהקירות (הפרעת אכילה בשם תסמונת פיקה). היא נושאת עמה שק בד שבו עצמות הוריה. היא נישאת לאחיה המאומץ חוסה ארקדיו, ולאחר מותו בנסיבות מסתוריות חיה בבידוד עד מותה.
- פילאר טֵרנרה
אישה מקומית שהגיעה למקונדו לאחר שנאנסה בצעירותה. היא מקיימת יחסים עם חוסה ארקדיו ועם אאורליאנו, ויולדת להם בנים: ארקַדיו ואאורליאנו חוסה. פילאר ידועה ביכולת לקרוא עתידות בקלפים ומלווה את משפחת בואנדיה לאורך כל חייה הארוכים, עד גיל מופלג מאוד. במותה נאמר: "זה היה הסוף".
הדור השלישי
- ארקַדיו
בנו הלא־חוקי של חוסה ארקדיו מפילאר, מבלי שידע זאת. בבגרותו הוא מורה בבית ספר שמקבל על עצמו את הנהגת מקונדו לאחר שהקולונל אורליאנו בואנדיה עוזב. הוא הופך לעריץ ומשתמש בתחמידיו כצבאו האישי, ומקונדו הופכת במהרה נתונה לגחמותיו. כאשר כוחות הליברלים במקונדו נופלים, ארקדיו נורה על ידי כיתת יורים שמרנית.
- סנטה סופיה דה לה פיידד
בת חנווני יפהפייה. נשכרת בידי פילאר כדי לשכב עם בנה ארקַדיו, והופכת לאשתו. לאחר מותו היא נשארת בבית בואנדיה עם ילדיה, אך לאחר מות אורסולה היא נעלמת ללא עקבות.
- אאורליאנו חוסה
בנו הלא־חוקי של הקולונל אאורליאנו בואנדיה מפילאר. הוא מצטרף לאביו בכמה מלחמות אך עורק וחוזר למקונדו לאחר שהתאהב בדודתו אמראנטה, שגידלה אותו מלידה והתעללה בו מינית כילד, וזו דוחה את הצעת הנישואין שהוא מציע כמבוגר. לבסוף הוא נורה למוות בידי קצין שמרן.
- 17 האאורליאנוס
בנוסף לאאורליאנו חוסה, לקולונל אורליאנו בואנדיה נולדו, במהלך 32 מערכות מלחמת האזרחים שלו, 17 בנים מ-17 נשים, כל אחד מהבנים נקרא על שם אביו. ארבעה מאורליאנים אלה נשארים במקונדו והופכים לחלק קבוע מהמשפחה. בסופו של דבר, כנקמה בקולונל, כולם נרצחים על ידי תוקפים לא ידועים, שזיהו אותם לפי צלב יום רביעי של האפר הקבוע באופן מסתורי על מצחם. הניצול היחיד מהטבח בורח לג'ונגל ונרצח בפתח בית אביו שנים רבות לאחר מכן.
הדור הרביעי
- רמדיוס היפה
בתם הראשונה של ארקדיו וסנטה סופיה. נאמר שהיא האישה היפה ביותר שנראתה אי פעם במקונדו, ושהיא גורמת, שלא במתכוון, למותם של כמה גברים שאוהבים אותה או חושקים בה. היא נראית לרוב תושבי העיר כתמימה, וחלקם חושבים שהיא סובלת מפיגור שכלי. עם זאת, קולונל אורליאנו בואנדיה מאמין שירשה צלילות נפשית רבה: "זה כאילו חזרה מעשרים שנות מלחמה", אמר. יפה מדי, ואפשר לטעון שגם חכמה מדי לעולם, רמדיוס עולה לגן עדן אחר צהריים אחד, תוך כדי קיפול הסדין הלבן של פרננדה.
- חוסה ארקדיו השני
אחד משלושת ילדיהם של ארקַדיו וסנטה סופיה, תאומו של אאורליאנו השני. שקט ומהורהר. הוא משחק תפקיד מרכזי בשביתת עובדי הבננות, והוא היחיד ששרד את טבח הבננות. הוא מקדיש את שארית ימיו לפענוח הקלפים של מלקיאדס, ובהדרכת אורליאנו הצעיר. הוא מת בדיוק ברגע שבו מת אחיו התאום.
- אאורליאנו השני
אחיו התאום של חוסה ארקדיו השני, ואחד משלושת ילדיהם של ארקדיו וסנטה סופיה. מבין שני האחים, אאורליאנו השני הוא הרועש והאימפולסיבי יותר, בדומה לחוסה ארקדיו במשפחה. הוא לוקח את חברתו הראשונה פטרה קוטס כפילגשו במהלך נישואיו לפרננדה דל קרפיו היפה והמרירה. כשהוא גר עם פטרה, בעלי החיים שלו מתרבים בפראות, והוא מתמכר להוללות בלתי מרוסנת. לאחר שנות הגשמים הארוכות מאבד את הונו. הוא פונה לחיפוש אחר אוצר קבור, מה שכמעט מוביל אותו לשיגעון. הוא מת ממחלת גרון לא ידועה באותו רגע כמו אחיו התאום. במהלך הבלבול בהלוויה, הגופות מוחלפות, וכל אחת נקברת בקברה של האחרת.
- פרננדה דל קארפיו
מגיעה ממשפחה אריסטוקרטית הרוסה ששמרה עליה מבודדת מהעולם. נבחרה ליפה מבין 5,000 נערות. היא מובאת למקונדו כדי להתחרות ברמדיוס היפה על תואר מלכת הקרנבל המקומי, אך הופעתה הופכת את הקרנבל לעימות עקוב מדם. לאחר הפיאסקו, היא נישאת לאאורליאנו השני, שלמרות זאת מקיים קשר עם פילגשו, פטרה קוטס. היא לוקחת במהרה את הנהגת המשפחה מידי אורסולה השברירית כעת, ומנהלת את ענייני בואנדיה ביד רמה. יש לה שלושה ילדים מאאורליאנו השני: חוסה ארקדיו; רנטה רמדיוס, המכונה גם ממה; ואמראנטה אורסולה. היא נשארת בבית לאחר מות בעלה, ודואגת למשק הבית עד מותה. פרננדה לעולם אינה מקובלת על ידי איש בבית בואנדיה, משום שהם רואים בה נטע זר, אם כי אף אחד מבני בואנדיה אינו מורד בשמרנותה הנוקשה. חוסר היציבות הנפשית והרגשית שלה מתגלה דרך הפרנויה שלה, ההתכתבות שלה עם "הרופאים הבלתי נראים", והתנהגותה הלא רציונלית כלפי בנה של ממה, אאורליאנו, אותו היא מנסה לבודד מהעולם.
- פטרה קוטס
אישה מולאטית כהת עור עם עיניים חומות-זהובות כעיני פנתר. היא פילגשו של אורליאנו השני ואהבת חייו. היא מגיעה למקונדו כנערה עם בעלה הראשון. לאחר מות בעלה, היא מתחילה מערכת יחסים עם חוסה ארקדיו השני. כשהיא פוגשת את אורליאנו השני, היא מתחילה מערכת יחסים גם איתו, מבלי לדעת שהם שני גברים שונים. לאחר שחוסה ארקדיו מחליט לעזוב אותה, אאורליאנו השני מקבל את סליחתה ונשאר לצידה. הוא ממשיך לראות אותה גם לאחר נישואיו. בסופו של דבר הוא גר איתה, מה שגורם מרירות רבה לאשתו, פרננדה דל קארפיו. קשר האהבה ביניהם גורם לריבוי פלאי בעדריהם, עד שנות הגשמים שהכחידו את כולם. פטרה מספקת סלי מזון לפרננדה ולמשפחתה לאחר מותו של אאורליאנו השני.
הדור החמישי
- חוסה ארקדיו
קרוי על שם אבותיו במסורת בואנדיה, הוא בנם הבכור של אורליאנו השני ופרננדה וממשיך את מגמותיהם של ארקדיו הקודמים. אורסולה מגדלת אותו, ומתכוונת שיהיה אפיפיור, ולשם כך שולחת אותו לרוצא. לאחר מותה של פרננדה הוא חוזר מרומא מבלי שהפך לכומר. הוא מבלה את ימיו בכמיהה לאמראנטה. לבסוף, הוא מגלה את האוצר שאורסולה קברה מתחת למיטתה, ומבזבז אותו על מסיבות מפוארות והרפתקאות עם נערים מתבגרים. מאוחר יותר הוא מתחיל ידידות מהוססת עם אאורליאנו בבילוניה, אחיינו. חוסה ארקדיו מתכנן להקים לאאורליאנו עסק ולחזור לרומא, אך נרצח באמבטיה שלו על ידי ארבעה מהנערים המתבגרים שבוזזים את ביתו וגונבים את זהבו.
- רנאטה רמדיוס (מֶמֶה)
בתם השנייה של פרננדה ואאורליאנו השני. למרות שהיא לא יורשת את יופיה של פרננדה, יש לה את אהבת החיים והכריזמה הטבעית של אאורליאנו השני. לאחר שאמהּ מצהירה שהיא לא תעשה דבר מלבד לנגן בקלאוויקורד, היא נשלחת לבית ספר למוזיקה שם היא זוכה להכרה אקדמית. בזמן שהיא שואפת לנגן בקלאוויקורד עם "משמעת נוקשה" כדי לפייס את פרננדה, היא גם נהנית ממסיבות ומפגינה את אותה נטייה להוללות כמו אביה. היא פוגשת ומתאהבת במאוריסיו בבילוניה, אך כאשר פרננדה מגלה את הרומן ביניהם, היא דואגת שיירו במאוריסיו, בטענה שהיה גנב תרנגולות. לאחר מכן היא נלקחת למנזר ונשארת אילמת למשך שארית חייה, בין היתר בגלל הטראומה, אך גם כסימן למרד. מספר חודשים לאחר שהגיעה למנזר, היא יולדת בן, אאורליאנו, שנשלח לגור עם משפחת בואנדיה. אאורליאנו מגיע בסל ופרננדה מתפתה להרוג את הילד כדי להימנע מבושה, אך במקום זאת טוענת שהוא יתום כדי להסתיר את הפקרותה של בתה ונאלצת "לסבול אותו בניגוד לרצונה למשך שארית חייה, משום שברגע האמת חסר לה האומץ להמשיך בנחישותה הפנימית להטביע אותו".
- אמראנטה אורסולה
בתם השלישית של פרננדה ואאורליאנו השני. היא לעולם אינה יודעת שהילד שנשלח לבית בואנדיה הוא אחיינה, בנה הלא חוקי של ממה. הוא הופך לחברהּ הטוב ביותר בילדותה. היא חוזרת מאירופה עם בעל בלגי מבוגר יותר, גסטון, שעוזב אותה כשהיא מודיעה לו על הרומן הלוהט שלה עם אאורליאנו בבילוניה. היא מתה מדימום לאחר שילדה את האחרון משושלת בואנדיה.
- מאוריסיו בבילוניה
מכונאי ישר, נדיב ונאה העובד בחברת הבננות. נאמר שהוא צאצא של הצוענים המבקרים במקונדו בימיה הראשונים. יש לו את המאפיין יוצא הדופן של להיות מוקף תמיד בפרפרים צהובים, שעוקבים אפילו אחר אהובתו לזמן מה. מאוריסיו מתחיל רומן עם ממה עד שפרננדה מגלה אותם ומנסה לסיים אותו. כאשר מאוריסיו ממשיך להתגנב לבית כדי לראות אותה, פרננדה יורה בו בטענה שהוא גנב תרנגולות. משותק ומרותק למיטה, הוא מבלה את שארית חייו הארוכים בבדידות.
- גסטון
בעלה הבלגי העשיר של אמראנטה אורסולה המבוגר ממנה בכחמש עשרה שנים. הוא טייס והרפתקן. היא מתחתנת איתו באירופה וחוזרת איתו למקונדו., והוא חושב שזו רק שאלה של זמן עד שתבין שגינוניה האירופיים אינם במקום, מה שיגרום לה לרצות לחזור לאירופה. עם זאת, כשהוא מבין שאשתו מתכוונת להישאר במקונדו, הוא דואג לשלוח את מטוסו כדי שיוכל להקים שירות דואר אווירי. המטוס נשלח לאפריקה בטעות. כשהוא נוסע לשם כדי לאסוף אותו, אמראנטה כותבת לו על אהבתה לאורליאנו בבילוניה בואנדיה. גסטון מקבל את החדשות בקלילות, ומבקש רק שישלחו לו את האופניים שלו.
הדור השישי
- אאורליאנו בבילוניה (אאורליאנו השני)
בנה הלא־חוקי של מֶמֶה ממאוריסיו בבילוניה. דמות מהורהרת ושקטה הדומה לקולונל. נשאר במקונדו, חוקר את כתבי מלקיאדס. מנהל קשר אהבים עם דודתו אמראנטה אורסולה, מבלי לדעת את קרבתה. לאחר מותה וחשיפת הכתבים, מקונדו נחרבת ברוח אדירה, והוא האחרון לבית בואנדיה.
הדור השביעי
- אאורליאנו
בנם של אאורליאנו בבילוניה ואמראנטה אורסולה, נולד עם זנב חזיר כפי שאורסולה חששה כל חייה. אמו מתה בלידה, והוא נטרף בידי נמלים.
דמויות נוספות
- מלקיאדס
מלקיאדס הוא אחד מחבורת הצוענים המגיעה מדי שנה במרץ למקונדו ומציגה חפצים מופלאים מכל רחבי העולם. מלקיאדס מוכר לחוסה ארקדיו בואנדיה כמה המצאות חדשות, בהן זוג מגנטים ומעבדת אלכימיה. לימים מדווחים הצוענים כי מלקיאדס מת בסינגפור, אולם הוא שב לחיות עם בני משפחת בואנדיה, בטענה שאינו יכול לשאת את בדידותו של המוות. הוא נשאר בבית המשפחה ומתחיל לכתוב את המגילות המסתוריות, אשר יתורגמו בסופו של דבר בידי אאורליאנו בבילוניה, וחוזות את קץ שושלת בואנדיה. מלקיאדס מת בשנית, הפעם מטביעה בנהר סמוך למקונדו, ולאחר טקס מפואר שארגנו בני המשפחה, הוא האדם הראשון שנקבר במקונדו. שמו מזכיר את דמותו של מלכיצדק מן התנ"ך, שמקור סמכותו ככהן גדול נותר לוט בערפל.
- פייטרו קרספי
פייטרו הוא מוזיקאי איטלקי יפה תואר ומנומס, המנהל בית ספר למוזיקה. הוא מתקין את הפיאנולה בבית בואנדיה. הוא מתארס לרבקה, אולם אמראנטה, שגם היא מאוהבת בו, מצליחה לעכב את הנישואים במשך שנים. כאשר חוסה ארקדיו ורבקה מחליטים להינשא, מתחיל פייטרו לחזר אחר אמראנטה, אך זו, ממורמרת, דוחה אותו באכזריות. מיואש מאובדן שתי האחיות, הוא שם קץ לחייו.
- מר הרברט ומר בראון
מר הרברט הוא גרינגו שמופיע יום אחד לארוחת צהריים בבית בואנדיה. לאחר שטועם לראשונה את הבננות המקומיות, הוא מארגן הקמת מטע בננות במקונדו. את המטע מנהל בקשיחות ג'ק בראון העריץ. כאשר חוסה ארקדיו השני מסייע לארגן שביתת עובדים במטע, לוכדת החברה את יותר משלושת אלפים השובתים ויורה בהם למוות בכיכר העיירה. חברת הבננות והממשלה מעלימות לחלוטין את האירוע. חוסה ארקדיו הוא היחיד שזוכר את הטבח. החברה דואגת שהצבא יחסל כל התנגדות, ולאחר מכן נוטשת את מקונדו. האירוע מבוסס ככל הנראה על טבח הבננות שהתרחש בסיינאגה, מחוז מגדלנה, בשנת 1928.
- הקולונל חרינלדו מארקס
ידידו ובן בריתו של הקולונל אאורליאנו בואנדיה. מחזר לשווא אחר אמראנטה.
- גבריאל (מארקס)
גבריאל הוא דמות משנית ברומן, אך ייחודו בכך ששמו כמעט זהה לשמו של המחבר. הוא נינו-נכדו של הקולונל חרינלדו מארקס. הוא ואאורליאנו בבילוניה חברים קרובים, משום ששניהם יודעים את תולדות העיירה – ידע שאיש אחר אינו מאמין בו. גבריאל נוסע לפריז לאחר שזוכה בתחרות ומחליט להשתקע שם, מתפרנס ממכירת עיתונים ישנים ובקבוקים ריקים. הוא מן המעטים שמצליחים לעזוב את מקונדו לפני חורבנה המוחלט.
פרשנות
נושאים עיקריים
סובייקטיביות של המציאות וריאליזם קסום
מבקרים רבים מציינים יצירות מסוימות של גארסיה מארקס, כמו "איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות" ו"מאה שנים של בדידות", כדוגמאות מובהקות לריאליזם קסום – סגנון כתיבה שבו העל-טבעי מוצג כרגיל, והרגיל כעל-טבעי או יוצא דופן. את המונח טבע מבקר האמנות הגרמני פרנץ רוֹה (אנ') בשנת 1925.[6]
הרומן מציג סיפור בדיוני במסגרת בדיונית. האירועים יוצאי הדופן והדמויות מומצאים, אך מארקס משתמש בסיפורו הפנטסטי כביטוי למציאות - מיתוס והיסטוריה חופפים זה לזה. המיתוס משמש כלי להעברת ההיסטוריה אל הקורא.
שלושה מרכיבים מיתיים עיקריים ניכרים ברומן: סיפורים קלאסיים המרמזים על ראשית ובריאה, דמויות הדומות לגיבורים מיתולוגיים, ואלמנטים על־טבעיים.[7] הריאליזם הקסום מושג על ידי שזירה מתמדת של היומיומי עם יוצא הדופן. ריאליזם קסום זה פוגע בתחושתנו המסורתית לגבי ספרות נטורליסטית. יש משהו קסום באופן מובהק בעולם מקונדו. זהו מצב תודעתי לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר מקום גאוגרפי. לדוגמה, כמעט ואין מידע על תבניתו הפיזית הממשית. יתרה מזאת, ברגע שנכנסים אליו, על הקורא להיות מוכן לפגוש כל מה שדמיונו של המחבר מזמן לו.[8]
מארקס משלב את המציאות עם הקסום באמצעות טון והסגנון הסיפורי. על ידי שמירה על אותו טון לאורך הרומן, מארקס גורם ליוצא הדופן להשתלב ביומיומי. הדחיסות של האירועים והאופן האדיש שבו הוא מתאר אותם הופכים את העל־טבעי לפחות מרשים מכפי שהוא באמת, ובכך מערבבים עוד יותר את המציאות עם הקסום.[9] אפקט זה מתחזק בזכות הטון הבלתי־נדהם שבו כתוב הספר. טון זה מגביל את יכולת הקורא להטיל ספק באירועי הרומן, אך בו־בזמן גורם לו לערער על גבולות המציאות.[10] בנוסף, השימוש באותו מספר לכל אורך הרומן יוצר היכרות עם קולו ומרגיל את הקורא לאירועים הפנטסטיים המתוארים בו.[10]
לאורך הרומן גרסיה מארקס משלב בין היומיומי למופלא, בין ההיסטורי לפנטסטי, ובין ריאליזם פסיכולוגי לדמיונות סוריאליסטיים פרועים. זהו רומן מהפכני המעניק מראה לנפשו ולאמונותיו של מחברו, שבחר להעניק קול ספרותי לאמריקה הלטינית.
על אף שמדובר בנרטיב מורכב ביותר, מצליח מארקס להגדיר נושאים ברורים תוך שמירה על זהויות ייחודיות לדמויות, ומשתמש בטכניקות נרטיביות שונות כגון מספרים בגוף שלישי, מספרים מנקודת מבט מסוימת, וזרמי תודעה. גם טכניקות קולנועיות משולבות ברומן, כמו רעיון המונטאז' (אנ') והקלוז-אפ, אשר מחברים ביעילות בין הקומי לגרוטסקי ובין הדרמטי לטרגי. בנוסף, מציאות פוליטית והיסטורית משתלבת עם העולם המיתי והקסום של אמריקה הלטינית. לבסוף, דרך קומדיה אנושית נחשפות בעיות של משפחה, עיר ומדינה. כל זאת מוגש באמצעות סגנון הסיפור הייחודי של מארקס, הגורם לכך שהרומן לעולם אינו מפסיק להיות בשיא עניינו.[11]
בדידות
נושא מרכזי בספר הוא הבדידות. מקונדו נוסדה בג'ונגלים הנידחים של יערות הגשם בקולומביה. בדידותה של העיירה מייצגת את תקופת הקולוניאליזם בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, שבה מוצבים ויישובים קולוניאליים היו, למעשה, מנותקים זה מזה. מבודדים משאר העולם, בני משפחת בואנדיה הולכים ונעשים בודדים ואנוכיים יותר ויותר. כאשר כל אחד מבני המשפחה חי רק למען עצמו, הופכים בני בואנדיה לייצוג של האליטה האריסטוקרטית, בעלי האדמות, ששלטו באמריקה הלטינית בהתאם לחוש ההיסטורי המובלע ברומן. אגוצנטריות זו מגולמת במיוחד בדמותו של אאורליאנו, החי בעולם פרטי משלו, ובדמותה של רמדיוס היפה, ההורסת בתמימות את חייהם של ארבעה גברים שהתאהבו ביופייה הבלתי־נתפס, משום שהיא חיה במציאות שונה – מה שנתפס על ידי אחדים כאוטיזם. לאורך הרומן נדמה כי אף דמות אינה מסוגלת למצוא אהבה אמיתית או להימלט מההרס שבאגוצנטריות שלה.[12]
אנוכיותה של משפחת בואנדיה נשברת בסופו של דבר על ידי אאורליאנו השני, שבעברו היה שטחי, ופטרה קוטס, המגלים תחושת סולידריות הדדית ושמחת נתינה לאחרים בעת המשבר הכלכלי של מקונדו.[12] השניים אף מוצאים אהבה, ודפוס זה חוזר אצל אאורליאנו בבילוניה ואמראנטה אורסולה.[12] בסופו של דבר נולד להם ילד, ואמראנטה אורסולה משוכנעת כי הוא יסמל התחלה חדשה למשפחת בואנדיה שפעם הייתה יהירה.[12] אולם הילד מתגלה כמפלצת שחששו מפניה תמיד – עם זנב חזיר.
ובכל זאת, הופעתה של האהבה מייצגת שינוי במקונדו, גם אם שינוי שמוביל לחורבנה. "הופעת האהבה ברומן, המחליפה את האגואיזם המסורתי של משפחת בואנדיה, משקפת את עליית הערכים הסוציאליסטיים ככוח פוליטי באמריקה הלטינית – כוח שישטוף את משפחת בואנדיה ואת הסדר שהיא מייצגת."[12] סופו של הספר עשוי להיקרא כנבואה אופטימית של גארסיה מארקס, שהיה סוציאליסט ידוע, ביחס לעתידה של אמריקה הלטינית.[12]
נזילות הזמן
הספר מכיל כמה רעיונות בנוגע לזמן. על אף שניתן לקרוא את הסיפור כהתקדמות ליניארית של אירועים – הן מבחינת חיי הדמויות הבודדות והן מבחינת ההיסטוריה של מקונדו – גארסיה מארקס מותיר מקום לכמה פרשנויות אחרות של הזמן:
- הוא חוזר שוב ושוב על המטאפורה של ההיסטוריה כתופעה מחזורית, באמצעות חזרתם של שמות ותכונות במשפחת בואנדיה. לאורך שישה דורות, כל הקרויים חוסה ארקדיו מתאפיינים בסקרנות ובשכלתנות לצד כוח פיזי עצום. הקרויים אאורליאנו, לעומתם, נוטים לבדידות ולשקט. חזרה זו על תכונות משחזרת את ההיסטוריה של הדמויות הבודדות, ולבסוף גם את ההיסטוריה של העיירה – כהשתלשלות של אותם טעויות שוב ושוב, בשל יוהרה פנימית הטבועה בטבע האדם.
- הרומן חוקר גם את נושא הנצח או האל־זמניות, אפילו בתוך המסגרת של קיום אנושי סופי. מוטיב מרכזי שבאמצעותו הוא עושה זאת הוא מעבדת האלכימיה בבית משפחת בואנדיה. המעבדה עוצבה לראשונה על ידי מלקיאדס בתחילת הסיפור, והיא נותרת למעשה ללא שינוי לכל אורכו. זהו מקום שבו בני בואנדיה יכולים להיכנע לרצונם לבדידות: אם באמצעות ניסיונות לפרק את העולם באמצעים רציונליים, כפי שעשה חוסה ארקדיו בואנדיה, ואם באמצעות יצירה והרס אינסופיים של דגיגי זהב, כפי שעשה בנו, הקולונל אאורליאנו בואנדיה. מעבר לכך, לאורך הטקסט שורה תחושה של בלתי־נמנעות. זהו רגש שלפיו, לא משנה כיצד נביט בזמן, טבעו הכולל הוא ההכרה האמיתית היחידה.
- מצד שני, על אף שהרומן בעיקרו כרונולוגי וליניארי במתאריו הרחבים, מציג גם פיתולים רבים בזמן: הן חזרות לאירועי עבר והן קפיצות גדולות לאירועי עתיד. אחת הדוגמאות לכך היא אהבת הנעורים של מֶמֶה ומאוריסיו בבילוניה, שמוצגת בעיצומה לפני שאנו מקבלים מידע על ראשית הרומן הזה.[12] דוגמה נוספת היא משפט הפתיחה הנודע של הרומן, שכבר קובע נקודת מבט מתחלפת בין עבר, הווה ועתיד:[13][14]
- "שנים רבות לאחר כך, כשיעמוד הקולונל אאוארליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח."[15]
גילוי עריות
נושא חוזר ברומן הוא הנטייה של בני משפחת בואנדיה לגילוי עריות. אבי המשפחה, חוסה ארקדיו בואנדיה, הוא הראשון מבני בואנדיה הרבים שנושא אישה קרובת משפחתו, כאשר הוא מתחתן עם בת־דודתו, אורסולה. יתרה מזאת, העובדה שלאורך כל הרומן רודף את המשפחה הפחד מעונש בדמות לידתו של ילד מפלצתי עם זנב חזיר נובעת מן המעשה הראשוני הזה ומהמעשים החוזרים של גילוי עריות בקרב בני משפחת בואנדיה.
אליטיזם
נושא מרכזי נוסף ברומן הוא האליטיזם של משפחת בואנדיה. גארסיה מארקס מביע את ביקורתו כלפי האליטה של אמריקה הלטינית דרך סיפוריהם של בני משפחה רמת־מעמד, אשר למעשה מאוהבים בעצמם עד כדי חוסר יכולת להבין את טעויות עברם וללמוד מהן. אהבתם של בני בואנדיה לעצמם, באמצעות גילוי העריות, אינה רק מראה כיצד האליטות רואות את עצמן מעל החוק, אלא גם חושפת עד כמה הן אינן לומדות מההיסטוריה שלהן.
חוסה ארקדיו בואנדיה ואורסולה חוששים שעקב קרבת המשפחה ביניהם, ילדם ייוולד עם תכונות חייתיות; אף כי זה לא קורה אצלם, הילד האחרון בשושלת בואנדיה – אאורליאנו, בנם של אאורליאנו ואמראנטה אורסולה – נולד עם זנב חזיר. כיוון שאינם מכירים את עברם, אין הם יודעים שחשש זה כבר התממש בעבר, ואף אינם יודעים שלוּ היה הילד שורד, הסרת הזנב הייתה מביאה למותו. עובדה זו משקפת כיצד האליטות באמריקה הלטינית אינן מעבירות לדורות הבאים את ההיסטוריה המציגה אותן באור שלילי.
יתרה מזאת, בני משפחת בואנדיה אינם מצליחים להשתחרר ממעגל ההאדרה העצמית, הבאה לידי ביטוי במתן אותם שמות לילדיהם שוב ושוב. השם "חוסה ארקדיו" מופיע ארבע פעמים בעץ המשפחה, "אאורליאנו" מופיע 22 פעמים, "רמדיוס" מופיע שלוש פעמים, ו"אמראנטה" ו"אורסולה" מופיעים פעמיים כל אחד.
האזכורים החוזרים לבית בואנדיה העצום מעלים בזיכרון את רעיון ה"בית הגדול" או ההאסיינדה (אנ') – אחוזה רחבת־ידיים שבה התגוררו משפחות האליטה וניהלו את אדמותיהן ואת עובדיהן.[16] בקולומביה, שבה מתרחש הרומן, "בית גדול" היה ידוע כבית מפואר בן קומה אחת עם חדרי שינה רבים, סלונים, מטבח, מזווה וורנדה – כל אלה מוזכרים בבית משפחת בואנדיה לאורך הספר.[16]
הרומן מתמקד במשפחה אחת בלבד, על רקע שפע התושבים של מקונדו, כדי לשמש ייצוג לאופן שבו הכפרים העניים ביותר באמריקה הלטינית דוכאו ונשכחו לאורך ההיסטוריה של האזור.
זיקה להיסטוריה הקולומביאנית
כפרשנות מטפורית וביקורתית של ההיסטוריה הקולומביאנית, מראשיתה ועד למדינה בת זמננו, הספר מציג מיתוסים לאומיים שונים דרך סיפורה של משפחת בואנדיה, שרוח ההרפתקנות שלה מציבה את בניה במרכז האירועים החשובים של ההיסטוריה הקולומביאנית. אירועים אלה כוללים את צירוף הצוענים (הרומה), הרפורמה הפוליטית הליברלית של אורח החיים הקולוניאלי, והוויכוחים בעד ונגד רפורמה זו במאה ה-19; הגעת מסילת הרכבת למדינה הררית; מלחמת אלף הימים (1899–1902); ההגמוניה התאגידית של חברת הפירות המאוחדת (בספר "חברת הפירות האמריקאית"); הקולנוע; המכונית; והטבח הצבאי בעובדים שובתים כמדיניות יחסי ממשלה-עובדים.
צירוף הרומה ("צוענים")
לפי הייזל מארש, מרצה בכירה ללימודים לטינו-אמריקאיים באוניברסיטת מזרח אנגליה, ההערכה היא שכ-8,000 בני רומה חיים בקולומביה. עם זאת, "רוב ספרי ההיסטוריה של דרום אמריקה... מדירים את נוכחותם של בני הרומה."[17] "מאה שנים של בדידות" שונה ממגמה זו בכך שהוא כולל את בני הרומה הנוודים לאורך כל הסיפור. בראשות אדם בשם מלקיאדס, בני הרומה מביאים תגליות וטכנולוגיות חדשות לכפר המבודד מקונדו, ולעיתים קרובות מעוררים את סקרנותו של חוסה ארקדיו בואנדיה.
תיאור מלחמת אלף הימים
מלחמת אלף הימים בקולומביה הייתה מלחמה בין ליברלים ושמרנים בשנים 1899–1902. השמרנים היו "בשליטה פחות או יותר מתמדת מאז 1867", והליברלים, בעיקר בעלי מטעי קפה ועובדים שהודרו מייצוג, הציתו מרד באוקטובר 1899.[18] הלחימה נמשכה כמה שנים, וההערכה היא שיותר מ-130,000 בני אדם נהרגו בה.
בפרקים 5 ו-6 של הרומן, הצבא השמרני פלש לעיירה מקונדו, מה שמוביל את אורליאנו להנהיג מרד. המרד מצליח – הצבא השמרני נופל – ולאחר מכן, אורליאנו, כעת "קולונל אורליאנו בואנדיה", מחליט להמשיך להילחם. הוא עוזב את מקונדו עם קבוצת האנשים שעזרו לו להדיח את הצבא השמרני כדי להמשיך להילחם במקום אחר למען הצד הליברלי.
כיוון שמקונדו היא עיירה בדיונית שיצר גרסיה מארקס, האירועים המדויקים של מלחמת אלף הימים כפי שהתרחשו בספר הם בדיוניים. עם זאת, אירועים אלה נחשבים באופן נרחב למטפורה למלחמת אלף הימים כפי שחוותה אותה כל מדינת קולומביה.
ממשל צבאי
בשנת 1928 הוכרז ממשל צבאי באמצעות צו מס' 1, שאסר על התכנסות של יותר משלושה אנשים שאינם בני אותה משפחה, איפשר לצבא לירות בשובתים במידת הצורך ואסר על ההמון לנוע לאחר תרועת החצוצרה הצבאית.[19] באופן שונה, הצו שנקרא מול תחנת מקונדו הוא צו מס' 4. עם זאת, תוכן צו זה תואם לזה של צו מס' 1, בנוגע למתן סמכות לצבא לירות כדי להרוג. יתר על כן, צו מס' 1 תואם כמעט בדיוק לאורכו של צו מס' 4 שנקרא במקונדו, שגרסיה מארקס טוען כי הוא מורכב משלושה סעיפים של שמונים מילים בסך הכל. במציאות, הטקסט הרשמי של צו מס' 1 מכיל שבעים וחמש מילים, וגם הוא מורכב משלוש הוראות בסך הכל. צו מס' 4, שלפי גרסיה מארקס כינה את השובתים "חבורה של בריונים", אומץ במציאות רק יום לאחר שהתרחש "טבח הבננות", כלומר ב-7 בדצמבר 1928. גם צו זה היה מורכב משלוש הוראות והסעיף הראשון הכריז על השובתים "cuadrilla de malhechores", כלומר קבוצת פושעים. בנוסף, הוא איפשר לצבא להעמיד לדין כל אדם הקשור לשביתה והאשים את השובתים בהצתת בניינים, ביזה, חיתוך תקשורת ותקיפת אזרחים שלווים.
ייצוג "טבח הבננות"
"טבח הבננות" התרחש ב-5–6 בדצמבר 1928, בסיאנחה (אנ') שליד סנטה מרתה. עובדי מטעי בננות שבתו נגד חברת הפירות המאוחדת כדי להשיג תנאי עבודה טובים יותר כאשר חברי הצבא המקומי ירו לתוך ההמונים.[20]
אירוע זה, המתרחש בפרק 15, תואר בדיוק יחסי, למעט חוסר ודאות בנוגע לעובדות הספציפיות סביב האירועים. לדוגמה, למרות שגרסיה מארקס כותב ש"שלושת אלפים... מתו", המספר האמיתי של הקורבנות אינו ידוע. עם זאת, המספר כנראה לא היה רחוק מהאמת, מכיוון שההערכה היא ש"מספר ההרוגים היה מעל אלף", לפי ד"ר חורחה אנריקה אליאס קארו וד"ר אנטונינו וידאל אורטגה.[20] חוסר המידע סביב "טבח הבננות" נחשב במידה רבה ל"מניפולציה של המידע כפי שנרשם על ידי ממשלת קולומביה וחברת הפירות המאוחדת."[20] חוסר ודאות זה בא לידי ביטוי גם בתיאור הרומן את ההשלכות, שבהן ההכחשה הרשמית מודגשת באמצעות תגובה משפטית בדיונית שבה "שישה עורכי דין טוענים כי 'לחברת הבננות לא היו, מעולם לא היו, ולעולם לא יהיו עובדים בשירותה,' ובית המשפט קובע 'בצווים חגיגיים כי העובדים לא קיימים'."[21] רגע זה ממחיש כיצד הרומן משקף את העמימות ההיסטורית והנרטיבים הסותרים שאפפו את האירוע האמיתי.
סמליות ומטאפורות
נושא דומיננטי בספר הוא החזרה הבלתי נמנעת של ההיסטוריה במקונדו. הגיבורים נשלטים על ידי עברם ומורכבות הזמן. לאורך הרומן, הדמויות סובלות מרוחות רפאים. "הרוחות הן סמלים של העבר והאופי הרדוף שיש לו על מקונדו. הרוחות והחזרה העקובה שהן מעוררות, למעשה, מבוססות היטב על ההתפתחות הספציפית של ההיסטוריה הלטינית-אמריקאית", כותב דניאל אריקסון. "טרנספיגורציה אידאולוגית הבטיחה שמקונדו ובני בואנדיה תמיד היו רוחות רפאים במידה מסוימת, מנוכרים מההיסטוריה שלהם, לא רק קורבנות של המציאות הקשה של תלות וחוסר פיתוח, אלא גם של האשליות האידאולוגיות הרודפות ומחזקות תנאים חברתיים כאלה."[22]
גורלה של מקונדו נידון ונקבע מראש מעצם קיומה. "פטליזם הוא מטאפורה לתפקיד המסוים שמילאה האידאולוגיה בשמירה על תלות היסטורית, על ידי נעילת הפרשנות של ההיסטוריה של אמריקה הלטינית בדפוסים מסוימים המכחישים אפשרויות חלופיות. הנרטיב מאשר לכאורה את הפטליזם כדי להמחיש את תחושת המלכודת שאידאולוגיה יכולה ליצור באופן פרפורמטיבי."[22]
גרסיה מארקס משתמש בצבעים כסמלים. צהוב וזהב הם הצבעים הנפוצים ביותר ומסמלים אימפריאליזם ואת תור הזהב של ספרד. זהב מסמל חיפוש אחר עושר כלכלי, בעוד שצהוב מייצג מוות, שינוי והרס.
עיר הזכוכית היא דימוי שעולה לחוזה ארקדיו בואנדיה בחלומו. זוהי הסיבה למיקומה של מקונדו, אך גם סמל לגורלה. היגינס כותב, "עם זאת, עד העמוד האחרון, עיר המראות הפכה לעיר של תעתועים. מקונדו מייצגת אפוא את החלום של עולם חדש ואמיץ שאמריקה כאילו הבטיחה, ושהוכח באכזריות כאשליה על ידי מהלך ההיסטוריה שלאחר מכן."[12] דימויים כמו עיר הזכוכית ומפעל הקרח מייצגים כיצד אמריקה הלטינית כבר קבעה את ההיסטוריה שלה ולכן היא נידונה להרס.[22]
יש דפוס בסיסי של היסטוריה של אמריקה הלטינית בספר. נאמר שהרומן הוא אחד ממספר טקסטים ש"תרבות אמריקה הלטינית יצרה כדי להבין את עצמה".[7] במובן זה, ניתן לתפוס את הרומן כארכיון ליניארי המספר את סיפורה של אמריקה הלטינית שהתגלתה על ידי חוקרים אירופאים, אשר ישותה ההיסטורית פותחה על ידי הדפוס. הארכיון הוא סמל לספרות שהיא הבסיס להיסטוריה של אמריקה הלטינית וגם כלי פענוח. מלקיאדס, שומר הארכיון, מייצג גם את הגחמני וגם את הספרותי.[7]
השימוש באירועים ודמויות היסטוריים מסוימים הופך את הספר ליצירת מופת של ריאליזם קסום, שבה הרומן דוחס עשרות שנים של סיבה ותוצאה תוך כדי מסירת סיפור מעניין.[23]
אינטרטקסטואליות
בתיאור מלחמת האזרחים והשלום שלאחר מכן ברומן, ישנם אזכורים רבים לכך שהפנסיות לא הגיעו לוותיקי המלחמה, וזו התייחסות לאחת מיצירותיו המוקדמות של גרסיה מארקס, "אין לקולונל מי שיכתוב אליו". בפרק האחרון של הרומן, גרסיה מארקס מתייחס לרומן "קלאס" מאת חוליו קורטאסר בשורה הבאה: "...בחדר מלא ריחות של כרובית מתבשלת, שרוקאמאדוּר ודאי מת שם".[24] רוקאמאדוּר הוא דמות בדיונית ב"קלאס" שאכן מתה בחדר המתואר. הוא מתייחס ברומן גם לשתי יצירות מרכזיות נוספות של סופרים לטינו-אמריקאים: "מותו של ארטמיו קרוס" (בספרדית: La Muerte de Artemio Cruz) מאת קרלוס פואנטס ו"פיצוץ בקתדרלה" (בספרדית: El siglo de las luces) מאת אלחו קרפנטייר.
הוקרה
הרומן זכה להכרה כלל־עולמית ופרסים בין־לאומיים רבים: פרס צ'יאנצ'יאנו באיטליה, פרס הספר הזר הטוב ביותר בצרפת, פרס רומולו גאייגוס בוונצואלה (אנ'), ופרס נוישטדט לספרות בארצות הברית (אנ'). בנוסף, גארסיה מארקס קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. פרסים אלה סללו את הדרך לזכייתו של גארסיה מארקס בפרס נובל לספרות בשנת 1982.
הרומן דורג במקום הראשון ברשימת הספרים שעיצבו יותר מכל את הספרות העולמית ב־25 השנים האחרונות, על פי סקר של סופרים בין־לאומיים שנערך ביוזמת כתב העת הספרותי הבריטי Wasafiri (אנ'), במסגרת חגיגות 25 שנה להקמתו.[25][26]
הספר מופיע במקום החמישי ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים.[27]
שבחי הביקורת והקוראים כאחד ממחישים את ההערכה העצומה לה זכה הרומן. המשורר הצ'יליאני וחתן פרס נובל, פאבלו נרודה, כינה אותו: "ההתגלות הגדולה ביותר בשפה הספרדית מאז דון קיחוטה של סרוונטס", בעוד שג'ון לנארד ב"ניו יורק טיימס" כתב: "בקפיצה אחת מזנק גבריאל גארסיה מארקס לבמה לצד גינתר גראס וולדימיר נבוקוב."[28]
על פי אנטוניו סאקוטו (ספ'), פרופסור בסיטי קולג' של ניו יורק, הספר נחשב לאחד מחמשת הרומנים המרכזיים בספרות הלטינו־אמריקאית (לצד "כבוד הנשיא", פדרו פארמו, "מותו של ארטמיו קרוס" ו"העיר והכלבים"). רומנים אלה נחשבים לעיתים קרובות כמייצגי הבום הלטינו-אמריקאי שאיפשר לספרות הלטינו־אמריקאית להגיע לרמה של הספרות הצפון־אמריקאית והאירופית, מבחינת איכות טכנית, עושר נושאים וחדשנות לשונית, בין יתר מאפייניה.[11]
הרולד בלום ציין: "הרושם הראשוני שלי בעת קריאה מחודשת של 'מאה שנים של בדידות' הוא סוג של עייפות קרב אסתטית, שכן כל דף מלא חיים מעבר ליכולת של כל קורא יחיד לספוג… אין משפטים מיותרים, אין מעברים בלבד ברומן הזה, ואתה חייב לשים לב לכל דבר ברגע שאתה קורא אותו."[29]
דיוויד הייברלי (אנ') טען כי ייתכן שגארסיה מארקס שאב נושאים ממספר יצירות, כגון "Yoknapatawpha County" של ויליאם פוקנר, "אורלנדו" של וירג'יניה וולף, "יומן שנת המגפה" של דניאל דפו ו"אטאלה" של שאטובריאן, כדוגמה לאינטרטקסטואליות.[30]
עיבודים
אף שלרומן הייתה השפעה אדירה על התרבות העולמית לא הופקו סרטי קולנוע על היצירה מאחר שגרסיה מרקס מעולם לא הסכים למכור את זכויות ההפקה. במרץ 2019 הודיע בנו של הסופר, רודריגו גרסיה ברצ'ה, כי נטפליקס מפתחת סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר. הסדרה, שזכתה לציפייה רבה, הושקה לבסוף בדצמבר 2024, וזכתה לתגובות נלהבות מצד המבקרים והקהל כאחד. היא הצליחה לשמר את רוח הריאליזם המאגי של הספר, תוך התאמתו למדיום הטלוויזיוני, והפכה לאחת מסדרות הדגל של נטפליקס.[31]
לקריאה נוספת
- Gene H. Bell-Villada (editor), Gabriel García Márquez's One Hundred Years of Solitude: A Casebook, Oxford University Press, 2002
- Michael Wood, Gabriel García Márquez: One Hundred Years of Solitude, Cambridge University Press, 1990
קישורים חיצוניים
- אורי לוטן, הכמיהה לבדידות והצורך באהבה, באתר nrg, 17 באוקטובר 2004
- ירין כץ, יובל ל"מאה שנים של בדידות": הספר שהצליח להדהים פרופסורים וזונות, באתר וואלה, 4 במאי 2017
- איזה פרליס, סאגה דרום-אמריקאית, מאזנים, לד-5/6, אפריל-מאי 1972, באתר JSTOR
- אלן בארה The Wall Street Journal, סיפור בלתי נשכח על זיכרונות שאבדו, באתר גלובס, 23 בדצמבר 2023
- מאה שנים של בדידות, באתר OCLC (באנגלית)
- מאה שנים של בדידות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ מאה שנים של בדידות, באתר הוצאת עם עובד
- ↑
Why should you read "One Hundred Years of Solitude"? - Francisco Díez-Buzo, סרטון בערוץ "TED-Ed", באתר יוטיוב - ↑ ירין כץ, יובל ל"מאה שנים של בדידות": הספר שהצליח להדהים פרופסורים וזונות, באתר וואלה, 4 במאי 2017
- ↑ García Márquez, Garcia (2017). "Cien años de soledad (edición ilustrada)" (בספרדית). Penguin Random House Group Editorial, Spain.
- ↑ כדי שהקו יסמן הורות הוא צריך לרדת למטה
- ↑ Franz Roh, Nach-Expressionismus. Magischer Realismus. Probleme der neuesten europäischen Malerei, Klinkhardt & Biermann, Leipzig 1925
- 1 2 3 Roberto González Echevarría, Cien años de soledad: the novel as myth and archive, MLN, Vol. 99, No. 2, Hispanic Issue (March 1984), pp. 358-380, in JSTOR
- ↑ Ian Johnston (March 28, 1995) "On Marquez's One Hundred Years of Solitude" (אורכב 16.04.2016 בארכיון Wayback Machine), Malaspina University College (now Vancouver Island University), Canada
- ↑ Ricardo Gullon, Review: Gabriel García Márquez & the Lost Art of Storytelling, Diacritics, Vol. 1, No. 1 (Autumn, 1971), pp. 27–32., in JSTOR
- 1 2 Michael Wood, Gabriel García Márquez: One Hundred Years of Solitude, Cambridge University Press, 1990
- 1 2 Antonio Sacoto (1979) Cinco novelas claves de la novela hispano americana (El señor presidente, Pedro Páramo, La muerte de Artemio Cruz, La ciudad y los perros, Cien años de soledad), Eliseo Torres & Sons, New York
- 1 2 3 4 5 6 7 8 Gene H. Bell-Villada (editor), Gabriel García Márquez's One Hundred Years of Solitude: A Casebook, Oxford University Press, 2002
- ↑ Adam, Claire (19 בפברואר 2019). "On the Iconic First Line of One Hundred Years of Solitude". Literary Hub.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Fassler, Joe (24 באפריל 2018). "How Gabriel García Márquez Created a World in a Sentence". The Atlantic.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ גבריאל גרסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, תרגם ישעיהו אוסטרידן, עם עובד, 2011, עמ' 5
- 1 2 Meade, Teresa A. (19 בינואר 2016). A history of modern Latin America : 1800 to the present (Second ed.). Chichester, West Sussex. ISBN 978-1-118-77248-5. OCLC 915135785.
{{cite book}}: (עזרה) - ↑ "The Roma Gypsies of Colombia | Latino Life". www.latinolife.co.uk. אורכב מ-המקור ב-2021-04-09. נבדק ב-2021-03-24.
- ↑ Minster, Christopher (2 בינואר 2020). "The Thousand Days' War". www.thoughtco.com. נבדק ב-2021-03-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Juanita Bernal Benavides, “La violencia del orden de lo maravilloso: Cien Años de Soledad y la ley de la masacre de las bananeras” (2019) Arkansas State University, Revista de Estudios Colombianos No. 54, pg. 83.
- 1 2 3 Caro, Jorge Enrique Elías (2012). "The worker's massacre of 1928 in the Magdalena Zona Bananera - Colombia. An unfinished story" (PDF). Revista digital de Historia y Arqueología desde el Caribe colombiano – via Memorias.
- ↑ Bell-Villada, Gene H. (2010). García Márquez: The Man and His Work. University of North Carolina Press
- 1 2 3 Daniel Erickson, Ghosts, Metaphor, and History in Toni Morrison's Beloved and Gabriel García Márquez's One Hundred Years off Solitude, Macmillan, 2009
- ↑ McMurray, George R. (בדצמבר 1969). "Reality and Myth in Garcia Márquez' 'Cien anos de soledad'". The Bulletin of the Rocky Mountain Modern Language Association. 23 (4): 175–181. doi:10.2307/1346518. JSTOR 1346518.
{{cite journal}}: (עזרה) - ↑ גבריאל גרסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, תרגם ישעיהו אוסטרידן, עם עובד, 2011, עמ' 418
- ↑ "25 acclaimed international writers choose 25 of the best books from the last 25 years". Wasafiri Magazine. ספטמבר 25, 2009. אורכב מ-המקור ב-אוקטובר 5, 2009.
- ↑ אסתי סגל, "מאה שנים של בדידות" נבחר לספר המשפיע ביותר ב-25 השנים האחרונות, באתר גלובס, 29 בספטמבר 2009
- ↑ The Greatest Books - אתר ששואב מידע מלמעלה מ-120 רשימות של "100 הספרים הטובים ביותר" מעיתונים, אוניברסיטאות, איגודי סופרים ואתרים שונים, ויצר שיטת ניקוד שמדרגת ספרים לפי כמות הפעמים שהם מופיעים ברשימות השונות, איכות הרשימה, נימוקי הדירוג וכיוצא בזה (באנגלית)
- ↑ One Hundred Years of Solitude, HarperCollins
- ↑ Harold Bloom, Gabriel García Márquez's One Hundred Years of Solitude One Hundred Years of Solitude (Bloom's Modern Critical Interpretations), Philadelphia: Chelsea House Publishers, 2003
- ↑ David T. Haberly, Bags of Bones: A Source for Cien Años de Soledad, The Johns Hopkins University Press, 1990
- ↑ סמדר שילוני, "מאה שנים של בדידות" בנטפליקס עושה כבוד ליצירתו האלמותית של מארקס, באתר ynet, 12 בדצמבר 2024;
רון שוורץ, "מאה שנים של בדידות" היא האירוע הטלוויזיוני של השנה, באתר מאקו, 15 בדצמבר 2024
