מילת ישו

ברית המילה של ישו, מנזר פראובראז'נסקי, בולגריה

מילת ישו היא אירוע מחייו של ישו המתואר בבשורת לוקאס בו נאמר כי שמונה ימים לאחר לידתו, נערכה לו ברית מילה והוא נקרא בשם ישוע כשם שנקבע לו מבעוד מועד על ידי המלאך בעת הבשורה.[1] האירוע עומד בקנה אחד עם דיני ההלכה היהודית, המחייבים מילה לזכרים ביום השמיני להיוולדם, ובמהלכה ניתן להם שמם.

האירוע מצוין בלוח השנה הליטורגי של זרמים נוצריים שונים, לרוב בתאריך 1 בינואר. בכנסייה האורתודוקסית המזרחית הוא נחוג כחג מילת המשיח, ואילו בכנסייה הקתולית הוא מצוין כיום שמו הקדוש של ישו בעבר ב-1 בינואר, וכיום ב-3 בינואר, כיום זיכרון אופציונלי. גם בקהילות אנגליקניות רבות מצוין האירוע באותו תאריך.

מילת המשיח הפכה במהלך ההיסטוריה לנושא אמנותי רווח, בעיקר החל מהמאה ה־10, לעיתים כחלק ממחזורי חיים של ישו ולעיתים כנושא עצמאי, במיוחד בתקופת הרנסאנס. כמו כן, במהלך הדורות הופיעו מספר שרידים קדושים שטענו להיות העורלה של ישו (ערלתו) וזכו להוקרה במסורות נוצריות מסוימות.

תיאורים במקורות התנ"כיים

תיאור מילת ישו בבשורת לוקאס הוא קצר ביותר, במיוחד בהשוואה לתיאורו המפורט בהרבה של פאולוס על מילתו שלו בפרק השלישי של האיגרת אל הפיליפים. הדבר הוביל את התאולוגים פרידריך שליירמאכר ודוד שטראוס לשער כי מחבר בשורת לוקאס הניח כי המילה היא עובדה היסטורית, או שמא הוא העביר אותה כפי שנזכרה על ידי מישהו אחר.[2]

בנוסף לתיאור הקנוני בבשורת לוקאס, הבשורה הערבית לילדות מכילה את ההתייחסות הראשונה לשימור העורלה של ישו. בפרק השני מסופר הסיפור הבא: "וכאשר הגיע זמן מילתו, כלומר, היום השמיני, שבו ציוותה התורה למול את הילד, הם מלו אותו במערה. והאישה העברייה הזקנה לקחה את העורלה (אחרים אומרים שהיא לקחה את חבל הטבור), ושמרה אותה בקופסת אלבסטר של שמן נר הלילה. והיה לה בן שהיה רוקח, ואליו אמרה, 'היזהר שלא תמכור את קופסת האלבסטר הזו של משחת נר הלילה, גם אם יציעו לך שלוש מאות פני כסף עבורה'. זו הקופסה שמרים החוטאת רכשה, ובה שפכה את המשחה על ראשו ורגליו של אדוננו ישו המשיח, ומחתה אותה בשערות ראשה".[3]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מילת ישו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. 21
  2. "The contrast however between the fullness of detail with which this point is elaborated and coloured in the life of the Baptist, and the barrenness with which it is stated in reference to Jesus, is striking, and may justify an agreement with the remark of Schleiermacher, that here, at least, the author of the first chapter is no longer the originator." - Strauss, 217
  3. "The Lost Books of the Bible," New York: Bell Publishing Company, 1979