נישואים בנצרות הם מוסד סקרמנטלי ודתי הנתפס כחוק טבעי שהוענק על ידי אלוהים לאנושות, ומשמש גם כמסגרת חברתית ומשפחתית בסיסית. המסורת הנוצרית, הנשענת בין השאר על ספר בראשית וסיפורי אדם וחוה, רואה בנישואין ברית מונוגמית והטרוסקסואלית בין גבר ואישה, המכוונת לפוריות, אהבה ונאמנות. על פי התאולוגיה הנוצרית, מוסד זה נוסד בבריאת העולם והוא מבטא את כוונתו המקורית של האל לקיום מסודר של החברה האנושית והמבנה המשפחתי.
בזרמים המרכזיים הקתוליות, הנצרות האורתודוקסית והאנגליקניות הנישואים נתפסים כאחד משבעת הסקרמנטים, ומתקיימים בליטורגיה של טקס הנישואין, בנוכחות כומר או כהן דת. לעומת זאת, בזרמים הפרוטסטנטיים (כגון לותרניזם, קלוויניזם ומתודיזם), נישואין נתפסים לעיתים כמוסד מקודש אך לא כסקרמנט, אלא כברית חוזית בעלת אופי דתי-חברתי.
הנישואין משמשים לעיתים גם סמל ליחסים שבין ישו לבין הכנסייה, כפי שנרמז בהאיגרת אל האפסים, והם נחשבים למרכיב מובהק של ההשקפת עולם נוצרית על מוסר מיני וטהרה. על פי הגותו של אוגוסטינוס, הנישואין כוללים שלושה מרכיבים עיקריים: הולדת ילדים, נאמנות זוגית, וסמליות דתית.
במהלך העת העתיקה המאוחרת וימי הביניים, קיבלה הכנסייה הקתולית סמכות בלעדית על קידוש הנישואין והסדרת המשפט הקאנוני הנוגע להם. בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16, חל שינוי דרמטי בהבנת מוסד זה, כאשר ועידת טרנטו הבהירה את מעמד הסקרמנט ושללה לחלוטין את האפשרות לגירושים. לעומת זאת, הרפורמציה הדגישה את החירות הדתית והתירה במקרים מסוימים נישואין שניים ופירוד.
במאה ה־19 וה־20, עם עליית החילון והמודרניזם, עבר מוסד הנישואין שינוי: נישואים אזרחיים הונהגו במדינות רבות, תוך ירידה בהשפעת הדין הכנסייתי ועלייה בשיעור הגירושין. כיום, סוגיות כמו נישואים חד-מיניים מעוררות דיון עז בין זרמים שונים, וממחישות את המתח שבין מסורת נוצרית לבין ערכים ליברליים בני זמננו.
יסודות תאולוגיים ועקרונות הנישואין
הנצרות רואה בנישואי איש ואישה מוסד שנקבע על-ידי האל, וככזה הוא בעל משמעות רוחנית עמוקה עבור המאמינים. לפי ספר בראשית (ב’, כ"ד), “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” פסוק שמודגש בנצרות כהוכחה לכוונת הבורא שחיי האיש והאישה יתאחדו במסגרת מחייבת של נישואים.
פוליגיניה, כלומר מצב שבו גבר נשוי למספר נשים בו-זמנית, נחשבת לאחת מצורות הנישואין המתועדות ביותר בתנ"ך. עם זאת, בקרב חוקרי המקרא קיימת מחלוקת באשר לשכיחותה בפועל בקרב האוכלוסייה הכללית של בני ישראל, וזאת נוכח המשאבים הכלכליים הנדרשים לניהול משפחה פוליגינית.[1] הדמויות המרכזיות במקרא, לרבות שלושת האבות ומלכי ישראל, מתוארים כמי שניהלו מערכות יחסים פוליגמיות, אולם יש המפרשים תיאורים אלה לא כהצדקה נורמטיבית אלא כציון מציאות היסטורית.[2] חוקר המקרא פיטר ג'נטרי טוען כי העובדה שפוליגיניה מתועדת במקרא אינה מהווה אישור אלוהי לנוהג זה. לדבריו, הסיפורים המקראיים מבליטים דווקא את הקשיים והבעיות הכרוכות במערכות יחסים אלו, כדוגמת המקרים של אברהם, יעקב, דוד ושלמה.[3] בהקשר זה, מציע ג'נטרי את המושג "אבסולוטיזם מדורג", לפיו המציאות החברתית המתוארת בטקסט אינה משקפת את האידיאל האלוהי אלא תוצר של סובלנות הדרגתית כלפי מוסדות קיימים.
במקרא, האירוסים מתוארים כהתחייבות מחייבת לקראת נישואין, אך נבדלים מהם מבחינה טקסית וחוקית, כאשר פרק הזמן שבין השניים אינו אחיד. בתקופת המקרא נתפסה האישה כרכוש, ולכן תהליך האירוסין כלל פעולת רכישה סמלית של האישה מאביה או מאפוטרופסה, המתבצעת באמצעות תשלום מחיר כלה. החוק המקראי אינו דורש במפורש את הסכמת האישה לצורך אירוסין, אם כי בתיאור סיפור רבקה ניכרת שאלה ישירה בדבר הסכמתה לנישואין. אנתרופולוגים בני זמננו, כגון פיליפ רוספאבה, טוענים כי יש לראות במחיר הכלה לא פעולה של רכישה כלכלית במובנה המסחרי, אלא מחווה תרבותית סמלית, המייצגת את הכרת החתן בחובו החברתי כלפי משפחת הכלה, ולא תשלום מוחשי עבור קניין.
בקרב בני ישראל, בדומה לתרבות הערבית השכנה בתקופה הקדם-אסלאמית,[4] טקס הנישואין כלל את איסוף הכלה על ידי החתן, אך בשונה מהפרקטיקות השכנות, תהליך זה קיבל צביון חגיגי מובהק. התהלוכה כללה לעיתים קרובות מוזיקה, ריקודים ואורות, והובילה לסעודות חגיגיות שנמשכו לעיתים שבוע שלם.
גם בברית החדשה מובאים דברי ישו על כך ש“מה שחיבר אלוהים, אדם לא יפריד” הצהרה התומכת בתפיסת הנישואין כברית קודש בלתי־ניתקת. השליח פאולוס לימד באיגרותיו שעל אף הערך שבחיי רווקות למען עבודת האל, “טוב לאדם לשאת אישה... ונשים לבעליהן” (ע"פ האיגרת הראשונה אל הקורינתים ז’, 2), ובאיגרת אל האפסים הוא ממשיל את אהבת הבעל לאשתו לאהבתו המסורה של ישו לכנסייה. השוואה זו, שבה הכנסייה מתוארת ככלה והמשיח כחתן, הפכה לגרעין התאולוגיה הנוצרית של הנישואים: קשר הנישואין מדומה לברית שבין אלוהים ועמו ברית של אהבה, נאמנות והקרבה. רעיון זה העניק לנישואים מעמד מיוחד כנשגבים בפן הרוחני, מעבר להיבט החברתי-משפחתי שלהם.
במהלך הדורות עיצבו הוגי הכנסייה שורה של עקרונות ותכליות לנישואין הנוצריים.
המונוגמיה: הנישואין מותרים אך ורק בין שני אנשים (גבר אחד ואישה אחת), ואין הכרה בנישואים רבי-בני זוג. כבר מראשיתה, הנצרות אימצה וגיבשה את ערך הנאמנות הבלעדית בין בני הזוג, ודחתה מנהגי פוליגמיה שהתקיימו בחברות קדומות.
ברית לכל החיים: הנישואין נתפסים כחוזה מחייב לכל ימי חיי בני הזוג, והמסורת הנוצרית הקלאסית שוללת התרת נישואים בגירושין שרירותיים. בפרשנות הנוצרית, עצם אפשרות הגירושין נתפסה כהכרה בכישלון הברית, ולכן הכנסייה שאפה למנוע זאת. טרטוליאנוס טען כי נישואים שניים, לאחר ששוחררו מהראשונים על ידי המוות, "יצטרכו להיקרא לא יותר מאשר סוג של זנות", בין היתר בהתבסס על ההיגיון שזה כרוך ברצון להינשא לאישה מתוך להט מיני, שממנה צריך להימנע גר נוצרי. [5]
אהבה וקדושה: הנצרות העמידה את ערך האהבה (אגאפה) בין האיש לאשתו במרכז חיי הנישואין, לצד ראיית הקשר הזוגי כדרך להתקדשות בני הזוג מחויבים לדאוג זה לזה, לסלוח ולכפר זה על עוונותיו של זה, ובכך מתחנכים למידות של חסד,
הולדת ילדים וחינוך דתי: בהתאם לציווי “פרו ורבו” שבספר בראשית, אחד מייעודי הנישואים הוא הבאת צאצאים וגידולם. במסורת הנוצרית הודגש שהמשפחה היא המסגרת הנכונה לגידול הילדים, להקניית אמונה ומוסר, ולהבטחת יציבות
מניעת חטא וצניעות: בהשקפת הכנסייה, הנישואים מספקים מסגרת מותרת ומקודשת לקיום יחסי אישות. כל עוד יחסים אינטימיים מתקיימים בתוך הנישואין, הם נתפסים כחלק מתוכניתו של האל ולא כחטא; בכך הנישואים “מרסנים” את היצר המיני סמליות וברית רוחנית: מעבר לכל היעדים המעשיים, נחשבים הנישואים בנצרות לסמל מוחשי של קשר בין-אישי בצלם האל. רבים מן התאולוגים הנוצריים תיארו את הזוגיות בנישואים כמודל מוקטן של יחסי אלוהים-אדם: כשם שהאל אוהב את הברואים ונאמן להם, כך בני הזוג נקראים לאהוב בנאמנות זה את זה. בכנסייה האורתודוקסית, למשל, נאמר ש“הנישואים הם איקונין (תמונה) של הקשר בין ישו לכנסייה”.
בנוסף, מושגים כמו “הכנסייה הביתית” מבטאים את הרעיון שהמשפחה הנוצרית היא יחידה קדושה שבה בני הזוג כורתים ברית לפני אלוהים ומשמשים יחד כמעין כוהני דת של ביתם שלהם. בכלל, הדרישות המוסריות בנישואין חלות באופן שוויוני על הגבר והאישה כאחד הנצרות תבעה נאמנות מינית מלאה משני בני הזוג, וגינתה ניאוף ובגידה הן מצד הבעל והן מצד האישה (בניגוד לחלק מהחברות בעת העתיקה שגילו סלחנות כלפי בעל שבגד).[6] כל העקרונות הללו מציבים את הנישואים בעיני הנצרות כאידיאל של חיי שותפות המשלבים אהבה אנושית עם ברכה אלוהית.
טקס הנישואין והמנהגים הדתיים
טקס הנישואין הנוצרי (לעיתים נקרא “חתונה נוצרית” או “טקס הכלולות”) הוא הטקס הדתי שבו נכרתת ברית הנישואים בין בני הזוג בפני הכנסייה והקהילה. ברוב זרמי הנצרות, הטקס נערך בתוך כנסייה או אתר פולחן נוצרי, במעמד כוהן דת ובהשתתפות קהל מוזמנים. המאפיין העיקרי של הטקס הוא
ההסכמה ההדדית: בני הזוג ניצבים יחד לפני המזבח או לפני איש הדת, וכל אחד מהם מצהיר במפורש על רצונו החופשי לקחת את השני/ה לבן או בת זוג בנישואים. בניגוד לטקס היהודי (הקידושין) שבו באופן מסורתי רק הגבר “מקדש” את האישה בחוזה הנישואין, הרי שבטקס הנוצרי שני בני הזוג נודרים ביניהם נדרי נאמנות ומתחייבים הדדית לקשר הנישואין. מרכיב מרכזי נוסף הוא
החלפת הטבעות: בני הזוג מעניקים זה לזה טבעות נישואין סמל לאהבתם המחברת ולקשר הנצחי כביכול ביניהם ומענידים אותן זה על אצבעות של זה. יש הרואים במנהג הטבעת המשך סמלי של טקס הקידושין היהודי (שבו הבעל מעניק טבעת לכלה כסימן לברית ביניהם). לאחר אמירת ה*"I do"* (בלשון העברית הכמרים נוהגים לשאול כל אחד מבני הזוג: “האם תרצה/תרצי לקחת את פלוני/אלמונית להיות לך לבעל/לאישה?”), מכריז הכומר או מנהיג הטקס על בני הזוג כעל “איש ואישה” באופן רשמי. בחברות נוצריות רבות נהוג שהחתן מנשק את הכלה אחרי הכרזה זו, כמימוש פומבי ראשון של קשר הנישואין.
הטקס מלווה בתפילות, בברכות ובטקסי משנה מגוונים בהתאם למסורת העדתית. ברוב הטקסים הנוצריים ישנם קטעי קריאה מן התנ”ך ומהברית החדשה בנושאי אהבה ונישואים, דרשה קצרה מפי הכומר על משמעות הנישואין, ותפילות וברכות למען הזוג. בכנסייה הקתולית והאורתודוקסית טקס הנישואים יכול להשתלב בתוך מיסה חגיגית שבה הזוג מקבל ברכה וסקרמנט תוך כדי הטקס. בכנסיות הפרוטסטנטיות הטקס נוטה להיות פשוט יותר, ומתמקד בהכרזת הנדרים, בהחלפת הטבעות ובברכה הכנסייתית. עם זאת, בעדות נוצריות שונות התפתחו מנהגים ייחודיים: למשל בכנסייה האורתודוקסית טקס הנישואים כולל הנחת כתרים על ראשי בני הזוג כמסמל מלכות רוחנית של חיי המשפחה, או לגימת יין מספל משותף כסמל לאחדות הזוג. בחלק מהקהילות נערך גם "טקס איחוד הידיים" שבו ידי החתן והכלה נקשרות במטלית כנסייתית כסימן לאיחודן. כל המנהגים הללו נועדו לבטא את שמחת הקהילה בנישואי בני הזוג ולהעניק לנישואים תוקף טקסי מקודש. נהוג גם שיהיו לפחות שני עדים רשמיים לחתימה על רישום הנישואים (מנהג שמזכיר את דרישת העדים ביהדות), ולעיתים לפני סיום הטקס מכריז הכומר: “אם יש מישהו מהנוכחים שמתנגד לנישואים האלה ידבר כעת או ישתוק לעד”, כהזמנה אחרונה לוודא שאין מניעה להשלים את הקידוש. בסיום הטקס, אצל נוצרים רבים, חותמים בני הזוג והעדים על תעודת הנישואים, ולאחר מכן נערכת חגיגה חגיגית (Reception) בהשתתפות המשפחה והחברים. במהלך הדורות השתלבו מרכיבים תרבותיים-חילוניים רבים בטקס הנוצרי כגון שמלת כלה בלבן, נגינת “מארש החתונה” בעוגב הכנסייתי, פיזור פרחים על השביל, וקישוט מכוניות החתונה אך מרכיבים אלו משתנים ממקום למקום ואינם חלק מההוראות הדתיות הפורמליות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Gene McAfee "Sex" The Oxford Companion to the Bible.
- ↑ Dale Martin lecture.
- ↑ Showalter, Brandon (14 בדצמבר 2019). "Does God condone polygamy? Bible scholar says 'no,' OT shows it only creates turmoil". נבדק ב-21 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - 1 2 William Robertson Smith, Kinship and Marriage in early Arabia, (1885), 81
- ↑ "Chapter IX.—Second Marriage a Species of Adultery" ANF04.
- ↑ The Reformation and the Reform of Marriage: Historical Views and Background for Today’s Disputes – Issues in Christian Education (באנגלית אמריקאית)
