עידן התגליות הייתה התקופה מתחילת המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-17, בה חוקרים ומגלי ארצות אירופאים חיפשו בכיוונים שונים ברחבי העולם דרכי מסחר חדשות ושותפי מסחר חדשים. בתקופה זו גילו האירופאים ארצות ופגשו עמים שלא היו ידועים להם לפני כן. בין מגלי הארצות המפורסמים של התקופה: כריסטופר קולומבוס, וסקו דה גמה ופרדיננד מגלן.
בבסיס עידן התגליות היו טכנולוגיות ורעיונות חדשניים שנולדו בתקופת הרנסאנס, כמו חידושים בתחומי הקרטוגרפיה, הניווט, הנשק ובניית ספינות. בין ההתפתחויות החשובות ביותר היו המצאות ספינות הקאראק והקרוולה בפורטוגל; אלה היו הספינות האירופיות הראשונות שיצאו מהים התיכון השקט וחצו בבטחה את האוקיינוס האטלנטי[1].
דרך היבשה
ההקדמה לעידן התגליות הייתה סדרת מסעות של אירופאים שחצו את אירואסיה בסוף ימי הביניים. בזמן שהם איימו על אירופה, המונגולים גם גרמו לאיחוד חלקים נרחבים באירואסיה, ויצרו דרכי מסחר ותקשורת חדשות שהשתרעו מהמזרח התיכון ועד סין. אירופאים רבים ניצלו רשת מסחר זו לחקירת המזרח. חוקרים אלה היו ברובם איטלקים, כי באותה תקופה המסחר בין אירופה למזרח התיכון נשלט ברובו על ידי סוחרים מערי המדינה באיטליה. גם האפיפיור שלח מספר משלחות מחקר מזרחה בתקווה למצוא שם מומרים ולהפיץ את הנצרות (ר' אגדת הכומר יוחנן).
החוקר הראשון שהפליג מזרחה היה האיטלקי ג'ובאני דה פיאן דל קרפינה במסעו למונגוליה ובחזרה, בין 1241–1247. ואולם, החוקר המפורסם ביותר היה מרקו פולו, שכתב על מסעותיו ברחבי אסיה בין 1271–1295, בתארו את הביקור כאורח בחצרו שלקובלאי חאן. ב-1439 הסוחר ניקולו דה קונטי המשיך במסורת של מרקו פולו ופרסם ספר על מסעותיו בהודו ובדרום-מזרח אסיה.
ברם למסעות אלה לא הייתה השפעה גדולה על מהלך ההיסטוריה. האימפריה המונגולית קרסה במהירות והמסע למזרח הפך לקשה ומסוכן יותר. גם מגפת המוות השחור במהלך המאה ה-14 מנעה מסחר ומסעות. דרך המסחר היבשתית לאסיה הייתה ארוכה וקשה מדי למסחר יעיל ורווחי, וכמו כן היא נפלה בידיהן של אימפריות איסלאמיות העוינות את האירופאים.
תחילת המסעות בפורטוגל
ערך מורחב – תגליות פורטוגזיות
עם המצאת ספינות הקאראק והקרוולה במאה ה-15 בחצי האי האיברי יזמו האירופאים שוב מסעות למזרח. חרף לחימתם של הספרדים והפורטוגלים כנגד המורים בחצי האי האיברי, הם גם הרוויחו מהמגע עימם: בבניית הספינות המתקדמות החדשות השתמשו בידע ערבי, וכמו כן דרך הערבים האירופאים גם גילו מחדש את הידע בגאוגרפיה מימי יוון העתיקה, שאיפשר להם להבין טוב יותר את צורתן של יבשות אפריקה ואסיה.
הגל הגדול הראשון של מסעות מחקר הושק על ידי הנסיך הפורטוגלי אנריקה הספן. הפורטוגלים הפליגו ראשונים למרחבי האוקיינוס האטלנטי וכך גילו את איי מדיירה ב-1419 ואת האיים האזוריים ב-1427, שהפכו למושבות פורטוגזיות. אך תוכניתו החשובה ביותר של אנריקה הייתה חקר החוף המערבי של אפריקה. במשך מאות שנים דרכי המסחר היחידות שחיברו בין אירופה למערב אפריקה עברו דרך מדבר סהרה. דרכים אלה בהן העבירו בעיקר עבדים וזהב, נשלטו על ידי המדינות האיסלמיות של צפון אפריקה, אויבותיהן של ספרד ופורטוגל. הפורטוגלים קיוו לעקוף את הערבים על ידי מסחר ישיר עם מערב אפריקה דרך הים, ובנוסף הם האמינו כי דרומית לסהרה הם ימצאו מדינות נוצריות שיעזרו במאבקם נגד הערבים.
הנווטים הפורטוגלים התקדמו לאט אך ביציבות והצליחו כל שנה להרחיק יותר דרומה, עד שב-1434 הצליחו לעבור את מכשול כף בוז'אדור. בצו אפיפיורי שניתן ב-1455 נקבע כי פורטוגל, כממלכה קתולית, תזכה במונופול למדינות החדשות שיתגלו מעבר לכף בוז'אדור.
תוך שני עשורים החוקרים הפורטוגלים התגברו על מחסום הסהרה והקימו תחנת מסחר בעבדים בסנגל דהיום. הם המשיכו דרומה והקימו תחנות מסחר ומבצרים באלמינה (גאנה דהיום) ובסאו טומה ופרינסיפה, שם הוקמה המושבה הפורטוגלית הראשונה שנועדה לייצור סוכר; במקביל, הזהב שיובא לפורטוגל מגינאה עזר להכשיר את המשלחות הבאות. ב-1482 משלחת בפיקודו של דיוגו קאו יצרה לראשונה קשר עם ממלכת קונגו, אך פריצת הדרך הגדולה ביותר הייתה ב-1487 כשבארתולומיאו דיאש הקיף לראשונה את כף התקווה הטובה ובכך הוכיח שניתן להגיע דרך הים לאוקיינוס ההודי. ב-1498 וסקו דה גמה עשה זאת בדיוק והיה לאירופאי הראשון שהגיע להודו דרך הים.
הצטרפות ספרד לעידן התגליות
יריבתה של פורטוגל, ממלכת קסטיליה, התמהמהה בחקר האוקיינוס האטלנטי, ורק בסוף המאה ה-15 ימאים קסטיליאנים החלו להתחרות בשכניהם. התחרות הראשונה הייתה בשליטה על האיים הקנריים, בה ניצחה פורטוגל. רק עם איחודן של קסטיליה וארגון וסיום הרקונקיסטה החלה הממלכה המאוחדת הגדולה להקדיש עצמה ביסודיות לגילוי דרכי מסחר חדשות ולייסוד קולוניות מעבר לים. ב-1492 מלכי ספרד המשותפים פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה כבשו את ממלכת גרנדה מידי המורים, מה שהכניס הון רב לאוצרם. הם החליטו להקדיש את הכסף למסעו של כריסטופר קולומבוס, בתקווה שהוא ימצא דרך ימית לאסיה בהפלגה מערבה, דרך שתעקוף את השליטה הפורטוגזית באפריקה ובאוקיינוס ההודי.
קולומבוס לא הגיע לאסיה, תחת זאת גילה יבשת חדשה: את אמריקה. הוא נחת לראשונה באיי הבהאמה ב-12 באוקטובר 1492, אך הגיע לראשונה ממש ליבשת דרום אמריקה רק במסעו השלישי, ב-1498; עד ליום מותו קולומבוס היה בטוח שהוא הגיע לאסיה. ב-1500 נווט פורטוגלי בשם פדרו קברל גילה לראשונה את ברזיל דהיום, ועניין חלוקת העולם החדש בין שתי המעצמות הימיות הפך לנושא קריטי. לפי צו שפרסם האפיפיור ב-1494 נקבע כי כל הארצות החדשות שהתגלו או יתגלו בעתיד יחולקו רק בין ספרד לפורטוגל, כך שפורטוגל קיבלה את כל מה שממזרח לקו דמיוני שעבר כ-270 ליגות מזרחית לכף ורדה (אזור שכלל את כל אפריקה, אסיה ומזרח דרום אמריקה, כלומר ברזיל). לעומת זאת ספרד קיבלה את כל האדמה שממערב לקו זה, אדמה שלא נחקרה כלל עד אותה תקופה, וכללה את כל מערב אמריקה ואת איי האוקיינוס השקט.
קולומבוס ומגלי ארצות ספרדים אחרים בזמנו, התאכזבו תחילה מתגליותיהם: בניגוד לבני אפריקה ואסיה, לתושבי האיים הקריבים לא היה כמעט במה לסחור עם יורדי הים הספרדים. רק כשהיבשת עצמה החלה להיחשף הספרדים גילו את העושר שהיה בה, בעיקר את הזהב הרב. הספרדים גילו באמריקה אימפריות שהיו גדולות בשטחן ובאוכלוסייתן כמו אלו שבאירופה, אך גדודים קטנים של קונקיסטאדורים ספרדים בסיוע שבטים מקומיים בני בריתם, הצליחו להשתלט על כולן. שתי האימפריות החזקות והחשובות ביותר אותן הביסו הספרדים היו האצטקים במקסיקו דהיום, והאינקה בפרו ואקוודור של היום. אימפריות אלו לא הוכרעו רק בכוח החרב, אלא גם על ידי מגפות של מחלות כמו האבעבועות שחורות שהביאו עימם האירופאים. עם ביסוס השליטה הספרדית באזור, הכובשים הספרדים הפנו תשומת לבם למציאת וייצוא זהב וכסף.
ב1519 המלכים הספרדים מימנו את מסעו של פרדיננד מגלן הפורטוגלי (באותה התקופה היה נהוג שממשלות העסיקו מגלי ארצות מנוסים ממדינות שונות); מטרת המסע הייתה כשל מסעו של קולומבוס: למצוא את "איי התבלינים", ככל הנראה איי מאלוקו של היום, ולהכפיפם לשלטון הכתר הספרדי. המסע, שלקח שלוש שנים, היה מוצלח ביותר והיווה את הקפת כדור הארץ המלאה הראשונה בהיסטוריה. המסע גם ביסס את נוכחות ספרד באוקיינוס השקט ואיפשר את פתיחת דרך המסחר הימית בין סין, אמריקה ואירופה.
הידרדרות המונופול הפורטוגלי
התגליות וההתיישבויות הפורטוגליות נמשכו למרות התחרות החדשה עם ספרד. הפורטוגלים היו האירופאים הראשונים שסחרו עם יפן, ותחת שלטונו של המלך מנואל הראשון, פתחה המלוכה הפורטוגלית בתוכנית שנועדה לשמור על השליטה באדמות ובדרכי המסחר שלהם. האסטרטגיה הייתה לבנות סדרה של מבצרים שיאפשרו להם לשלוט על כל דרכי המסחר החשובות של המזרח. מבצרים אלו נבנו בחוף הזהב (גאנה של היום), לואנדה, מוזמביק, זנזיבר, מומבסה, סוקוטרה, הורמוז (דרום איראן של היום, במצר הורמוז), קולקטה, גואה, מומבאי, מלאקה (במלזיה של היום), מקאו וטימור. בנוסף לכך, הפורטוגלים גם שלטו בברזיל.
פורטוגל התקשתה בהרחבת האימפריה שלה לפנים הארץ והתרכזה בעיקר בשליטה על האזורים החופיים. עם הזמן האומה התגלתה כקטנה מדי כדי לספק את הממון ואת כוח האדם הנדרש לנהל ולהגן על אימפריה כל כך גדולה. המבצרים שהתפשטו ברחבי העולם היו בדרך כלל לא מאוישים מספיק ולא מצוידים מספיק, ולא יכלו להתמודד עם האומות הגדולות יותר שהחלו בהדרגה גם הן להתיישב במזרח. בשנת 1580 פליפה השני, מלך ספרד הפך גם למלך פורטוגל מתוקף היותו נכדו של מנואל הראשון, מלך פורטוגל, ושתי האימפריות שאוחדו יחדיו היו פשוט קטנות מדי כדי להמשיך לשלוט בעולם ללא תחרות. הצרפתים (הקתולים) ההולנדים והאנגלים (הפרוטסטנטים) התעלמו מצו האפיפיור שחילק את העולם החדש בין ספרד לפורטוגל, ובמהלך המאה ה-17, עם ייסוד עוד ועוד דרכי מסחר הולנדיות, אנגליות וצרפתיות במזרח, על חשבונה של פורטוגל, הפכו המעצמות החדשות לחזקות ועשירות מדי והחלו להשתלט על המושבות הפורטוגליות במערב אפריקה, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. חלק מהמושבות, כמו מומבאי, ניתנו במתנה ללא קרב (המושבה ניתנה לאנגליה כמתנת חתונה לרגל נישואיהם של קתרינה, נסיכת פורטוגל וצ'ארלס השני, מלך אנגליה). המושבות במקאו, מזרח טימור, גואה, אנגולה, מוזמביק וברזיל נשארו תחת שליטה פורטוגלית.
מדינות צפון אירופה
המדינות שמחוץ לחצי האי האיברי סירבו להכיר בחלוקת העולם החדש לפי צו האפיפיור. לצרפת, הולנד ואנגליה הייתה מסורת ימית ארוכת ימים, וטכנולוגיות הניווט ובניית הספינות האיברית עברה בהדרגה צפונה. מסע הגילוי הראשון של מדינה צפון אירופאית היה זה של ג'ון קבוט, איטלקי שמומן על ידי האנגלים, והיה לאירופאי הראשון בעידן החדש להגיע לצפון אמריקה. האנגלים והצרפתים התרכזו בחקר צפון אמריקה בעוד שספרד לא ששה להיכנס לאזור משום שהייתה עסוקה במרכז ובדרום היבשת. מסעותיהם של קאבוט, ז'אק קרטייה ואחרים נועדו בעיקר למצוא את המעבר הצפון-מערבי שיאפשר להם דרך ימית צפונית לאסיה. דרך זו לא נמצאה אולם בתחילת המאה ה-17 החלו מספר מדינות צפון אירופאיות להקים מושבות בחוף המזרחי של צפון אמריקה.
הצפון אירופאים הפכו לאויב הראשי של הפורטוגלים באפריקה ובאוקיינוס ההודי. ספינות הולנדיות, צרפתיות ואנגליות החלו להתעלם מהמונופול הפורטוגלי וייסדו דרכי מסחר ומושבות משלהן. הצפון אירופאים היו גם הראשונים לחקור את מערב צפון אמריקה, את האוקיינוס השקט ואת אזור אוקיאניה.
סוף עידן התגליות
נהוג להגדיר את סיומו של עידן התגליות בראשית המאה ה-17, לאחר שספינות אירופיות וטכנולוגיות ניווט מתקדמות אפשרו הגעה כמעט לכל אזורי העולם המיושב. אף שבשלב זה כבר היו ידועות יבשות אמריקה, אפריקה ואסיה לקהילייה האירופית, אזורים רבים נותרו בלתי־מוכרים: אוסטרליה נחקרה לראשונה בידי אירופים רק בשנת 1770, ואזורי הקוטב נחקרו באופן שיטתי רק בהמאה ה-19. כמו כן, חקר פנים היבשות — מדבריות, יערות גשם, רכסי הרים ונהרות — נמשך עוד מאות שנים.
המשך חקר העולם לאחר עידן התגליות
לאחר דעיכת מסעות הגילוי הימיים הגדולים, השתנה אופיו של חקר העולם: ממסעות גילוי חד־פעמיים עבר הדגש למחקר שיטתי, מדעי וממוסד, שמטרתו מיפוי מדויק והעמקת הידע על אזורים שכבר היו מוכרים באופן כללי אך לא נחקרו לעומק. כמו כן המחקר עבר למספר מעצמות מערביות חדשות, שהשתמשו בתהליך שמזין ומחזק את עצמו - שבו עוד מחקרים בתחום הגאוגרפיה ותחומים נוספים הובילו להבנה טובה יותר של העולם לשם צבירה של עוד עוצמה כלכלית , צבאית ופוליטית וניצול חלק מהעוצמה הזו כדי לפתח מסעות מחקר נרחבים ומעמיקים יותר.
מעבר מוקד המחקר למעצמות חדשות
במהלך המאות ה־17–19 עבר מוקד המחקר הגאוגרפי ממעצמות דרום אירופה, ובראשן האימפריה הספרדית והפורטוגזית, למעצמות צפוניות ומרכזיות יותר, במיוחד האימפריה ההולנדית, האימפריה הבריטית, הצרפתית והגרמנית. מעצמות אלו פיתחו מוסדות מדעיים, אקדמיות למדעים וחברות גאוגרפיות (החברה הגאוגרפית המלכותית, החברה הגאוגרפית הצרפתית החברה הגאוגרפית הרוסית ועוד), והשקיעו משאבים ניכרים במשלחות מחקר מאורגנות וארוכות טווח. בכך הפך חקר העולם לפעילות ממוסדת ורב־תחומית, הנתמכת בידי מדינות ולא רק בידי יוזמים פרטיים.
שכלולים טכנולוגיים בחקר העולם
במקביל חלו שיפורים טכנולוגיים משמעותיים שאפשרו חקר מדויק, בטוח ומעמיק יותר. פיתוח מכשירי מדידה אסטרונומיים מתקדמים, מצפנים משופרים וכרונומטרים ימיים מדויקים אפשר חישוב אמין של קו האורך והפחית במידה ניכרת טעויות ניווט. דוגמה לכך היה פיתוח הכרונומטר הימי במאה ה־18, ובראשו שעוניו של ג'ון הריסון, שנוסו בין היתר במסעותיו של ג'יימס קוק. שעונים אלו אפשרו לראשונה קביעת מיקום מדויק בלב ים והפכו את המיפוי הימי לשיטתי ואמין.
לצד זאת חלו התקדמויות גם בלוגיסטיקה של מסעות ארוכים. כבר במאה ה־18 החלו ניסיונות שיטתיים למנוע מחלות ימיות נפוצות, ובראשן צפדינה. במסעותיו של ג'יימס קוק יושמו לראשונה בקנה מידה רחב עקרונות תזונתיים למניעת המחלה, ובהם צריכת מזון טרי, כרוב כבוש, מיצי פירות ותוספים נוספים, עוד בטרם הובן התפקיד המדויק של ויטמין C. צעדים אלה הביאו לירידה דרמטית בתמותה והוכיחו כי ניתן לנהל מסעות ימיים ארוכים תוך שמירה על בריאות הצוות. במאה ה־19 נוספו לכך חידושים טכנולוגיים בתחום שימור המזון, ובראשם פיתוח פחיות השימורים, שאפשרו אספקת מזון בטוחה ויציבה לאורך חודשים ואף שנים.
בתחום הספנות הופיעו במאה ה־19 אוניות קיטור ואוניות ברזל, שהיו עמידות ומהירות יותר ופחות תלויות ברוחות ובתנאי מזג האוויר. כלי שיט אלו אפשרו תנועה סדירה בנהרות פנימיים, חדירה לעומק יבשות ומיפוי אזורים שבעבר היו קשים או מסוכנים לגישה. במקביל התפתחו טכניקות מדידה יבשתיות, כגון טריאנגולציה, מדידות גובה מדויקות ושימוש בנתונים מגנטיים, שאפשרו מיפוי מפורט של אזורים הרריים, מדבריים וקטביים.
מיפוי שיטתי של יבשות ואזורים פנימיים
במסגרת זו התפתח בצפון אירופה מיפוי מדויק של חופים, נהרות ואזורים הרריים, בין היתר בעבודתם של קרטוגרפים הולנדים ובריטים. בדרום אמריקה נחקרו נהרות האמזונס והאורינוקו בידי חוקרים כגון אלכסנדר פון הומבולדט, ששילב מדידות גאוגרפיות עם חקר טבע ונחשב מאבות הגאוגרפיה המודרנית.
באפריקה החלו מסעות חקר לעומק היבשת, כולל אגן הנילוס, הסהרה ומזרח אפריקה, בידי חוקרים כדוגמת ריצ'רד פרנסיס ברטון, ג'ון הנינג ספיק ודייוויד ליווינגסטון. באסיה הועמק הידע על סיביר ומרכז אסיה במסגרת משלחות רוסיות וגרמניות, ועל תת־היבשת ההודית באמצעות סקרים בריטיים רחבי־היקף. מסעות אלה שילבו מדידות גאוגרפיות, תצפיות אסטרונומיות ואיסוף נתונים אתנוגרפיים.
בצפון אמריקה התמקד החקר במיפוי פנים היבשת, נהרותיה והאזורים ההרריים שבה. חוקרים ומודדים, רבים מהם במסגרת משלחות צרפתיות, בריטיות ובהמשך אמריקאיות, מיפו את נהר המיסיסיפי ואגן ניקוזו, את הרי הרוקי ואת אזורי המישורים והיערות בצפון היבשת. בין הדמויות הבולטות נמנים אלכסנדר מקנזי, שחצה לראשונה את היבשת מצפון לקנדה אל האוקיינוס השקט, וכן משלחת לואיס וקלארק, שפעלה בחסות ארצות הברית ותרמה להבנת הגאוגרפיה, המשאבים והעמים הילידיים של מערב היבשת.
שינוי אופי המחקר ופיתוח מדעים חדשים
במקביל למיפוי הגאוגרפי התפתח חקר הטבע. בוטנאים, זואולוגים וחוקרי טבע ליוו משלחות מחקר ואספו מינים חדשים של צמחים ובעלי חיים. עבודתם של חוקרים כגון קארולוס לינאוס ותלמידיו יצרה שיטות סיווג מדעיות שאפשרו מיפוי שיטתי של עולם החי והצומח, והניחו את היסודות לביולוגיה המודרנית ולאקולוגיה.
בתקופה זו הפך חקר העולם ממסעות הרפתקניים למדע מוסדר. נוצרו תחומי ידע חדשים כגון גאוגרפיה פיזית, קרטוגרפיה, גאולוגיה וגאומורפולוגיה. חוקרים החלו להבין את מבנה כדור הארץ, תהליכי היווצרות הרים, הרי געש ורעידות אדמה, ואת הקשר בין אקלים, קרקע והתיישבות אנושית.
חקר אזורים קשים לגישה
במאות ה־18 וה־19 התאפיין חקר העולם גם בגילוי אזורים מרוחקים במיוחד או קשים לגישה: חקר אוסטרליה, ניו זילנד ואיי האוקיינוס השקט, וכן משלחות מסוכנות לאזורי הקוטב הארקטי והאנטארקטי. במקביל נמשכו ניסיונות למיפוי אזורים קשים לגישה כגון איים קטנים ומבודדים, מדבריות נרחבים, נהרות ג’ונגל סבוכים ואזורים הרריים. בתקופה זו החלו גם ניסיונות שיטתיים להגיע לפסגות הרים גבוהים, כחלק מהתפתחות חקר ההרים והגאומורפולוגיה, ובהם טיפוסים ראשונים בהרי האלפים ובהרי ההימלאיה, ששילבו מדידות גובה, תצפיות אקלימיות וחקר תנאי קיצון.
לצד החקר היבשתי התפתח גם חקר ימי ומדע האוקיינוגרפיה. משלחות מחקר החלו לחקור את מבנה קרקעית האוקיינוסים, זרמים ימיים והרכב המים. במחצית השנייה של המאה ה־19 נערכו מדידות עומק ראשונות בקנה מידה עולמי, שחשפו את קיומן של תהומות ימיות עמוקות, ובהן תהום מריאנה, והניחו את היסודות להבנת הטופוגרפיה התת־ימית של כדור הארץ. מחקרים אלה הרחיבו את תפיסת העולם הגאוגרפית מן היבשה אל מעמקי הים והעמיקו את הידע המדעי על כוכב הלכת כולו.
מחקר, קולוניאליזם וניצול משאבים
חקר העולם בתקופה שלאחר עידן התגליות היה כרוך קשר הדוק בהתרחבות קולוניאלית. גילויים גאוגרפיים ומדעיים אפשרו למעצמות אירופיות ביסוס שליטה טריטוריאלית, הקמת מושבות, פיתוח דרכי מסחר וניצול אוצרות טבע כגון מתכות, קרקעות חקלאיות וחומרי גלם. בכך שימש הידע המדעי לא רק להבנת העולם, אלא גם ככלי מרכזי בעיצוב הכלכלה, הפוליטיקה והיחסים הבין־לאומיים של העת החדשה.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל היסטוריה | ||
לקריאה נוספת
- פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 2–12.
קישורים חיצוניים
שעה היסטורית: הפרופסור מיכאל הרסגור וליעד מודריק משוחחים על מסעות מגלי הארצות האירופיים., להאזנה באתר גלי צה"ל
- דני זמרין, לא גילו את אמריקה - עידן התגליות והעת'מנים". באתר "אותו הים" - ספנות ישראלית ועוד, 1 בדצמבר 2021.
הערות שוליים
- ↑ יש הסבורים כי הפיניקים והמצרים הקיפו כבר את אפריקה, וכן קדם להם לייב אייריקסון שהגיע לאמריקה הצפונית
