הפֶדַאיון הפלסטיני (בערבית: الفدائيّون) הם קבוצות חמושות או לוחמי גרילה בעלי אוריינטציה לאומנית מקרב הפלסטינים.
הפדאיון נחשבים לסמלים של התנועה הלאומית הפלסטינית, ושאבו השראה מתנועות גרילה בווייטנאם, סין, אלג'יריה ואמריקה הלטינית. האידאולוגיה של הפדאיון הפלסטיני הייתה בעיקרה שמאלנית לאומנית, סוציאליסטית או קומוניסטית, ומטרתם המוצהרת הייתה להביס את הציונות ולכבוש את "פלסטין הגדולה".
באמצע שנות ה-50 החלו הפדאיון להפעיל מבצעים חוצי גבולות לישראל ממצרים וירדן. בניגוד להסתננויות כפריים שניסו לחזור לאדמות החקלאיות שאיבדו כתוצאה מהמלחמה[1], הסתננויות הפדאיון היו למטרות טרור - תקיפת צבא ההגנה לישראל ומטרות אזרחיות. רצועת עזה, השטח היחיד של הפרוטקטורט הפלסטיני - מדינה פלסטינית שהוכרזה באוקטובר 1948 - הפכה למוקד של פעילות הפדאינים הפלסטינית. התקפות פדאיון כוונו לגבולות עזה וסיני עם ישראל, וכתוצאה מכך ישראל נקטה בפעולות תגמול אשר כוונו לפדאיון.
פעולות פדאיון צוינו על ידי ישראל כאחת הסיבות לפתיחת מלחמת סיני ב-1956. קבוצות פדאיון פלסטיניות אוחדו תחת המטריה ארגון שחרור פלסטין (אש"ף) לאחר תבוסת הצבאות הערביים במלחמת ששת הימים ב-1967, אם כי כל קבוצה שמרה על מנהיג משלה וכוחות מזוינים עצמאיים.
היסטוריה
כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל, נקראו חברי אגודות מחתרתיות טרוריסטיות ערביות בשם הכולל אל פדאיה, שמשמעו "המוכנים למסור את נפשם". חברי האגודות נקראו "פדאיון" ולעיתים כינו את עצמם בשמות כגון "אל-כף א-סודא" שמשמעו "היד השחורה".
הפדאיון החלו לפעול יחד עם תופעת ההסתננות לתחומי מדינת ישראל של פלסטינים שנטשו את הארץ במלחמת העצמאות. מטרות ההסתננות היו בתחילתה, בין היתר, ניסיונות לחזור לבתים שננטשו או על מנת להציל רכוש או יבול שנותר. הפעולות הראשונות החריפו במהלך המחצית הראשונה של 1950 וכללו גנבות[2] ואף רצח של תושבים יהודים ישראלים באזורי הספר. ישראל הגיבה בפעולות התגמול נגד המסתננים ומחנות הפליטים שמהם הגיעו ונגד כוחות הביטחון של המדינות שמהן יצאו.
פדאיון מרצועת עזה
תנאי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים הגבילו את היקף כוחות הצבא ברצועת עזה. הפתרון של ממשלת מצרים למגבלה זו היה להקים כוח משטרה פרה-צבאי פלסטיני. משטרת הגבולות הפלסטינית הוקמה בדצמבר 1952. משטרת הגבולות הייתה תחת פיקודו של עבד אל-מנאמי עבד אל-ראוף, לשעבר מפקד חטיבת האוויר המצרי, חבר האחים המוסלמים וחבר המועצה המהפכנית. 250 מתנדבים פלסטינים החלו לקחת חלק באימונים של משטרת הגבולות במרץ 1953, כאשר מתנדבים נוספים הגיעו לאימונים בחודשים מאי ודצמבר 1953.
מסוף שנת 1954 ואילך בוצעו פעולות פדאיון בקנה מידה גדול יותר משטחי מצרים. ממשלת מצרים פיקחה על הקמתן של קבוצות פדאיון רשמיות ברצועת עזה ובצפון-מזרח סיני.[3] הגנרל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה, ציין שהוא הקים יחידות פידאין פלסטיניות "על מנת שיבצעו פשיטות טרור בגבול הדרומי של ישראל",[4] כמעט תמיד נגד אזרחים ישראלים.[5]
יחידות הפדאיון שהקים נאצר באפריל 1955[6] הורכבו ממגויסים פלסטינים מרצועת עזה, תחילה לשם פעילות כנגד הבריטים ששלטו בתעלת סואץ,[7] ולאחר מכן נגד ישראל, לאחר פעולת התגמול הישראלית "חץ שחור" ברצועת עזה, פעולה שנערכה בפברואר 1955 בתגובה על סדרת מעשי רצח ואלימות שביצעו מסתננים, ששיאם ברצח של תושב ישראלי ברחובות ושבה נהרגו 37 חיילים מצרים.
יחידות הפדאיון היו כפופות באופן מנהלי לדיוויזיה בעזה ומנו בסוף 1955 כ־600 איש בארבע פלוגות ויחידת גששים. האחראי הראשי לפעולותיהם היה הקולונל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה.[6]
פיגועי אוגוסט 1955
ערך מורחב – פיגועי אוגוסט 1955
לאחר התקפה של יחידות צה"ל על עמדה של הצבא המצרי מול מפלסים, יזמו המצרים את מסע הפדאיון ה"רשמי" הראשון.[8] סדרת פיגועים בחודש אוגוסט 1955 שבוצעה על ידי מספר חוליות פדאיון שחדרו מרצועת עזה ובמהלכה עד תחילת ספטמבר נרצחו כ-15 ישראלים ונפצעו יותר מ-12 נוספים. בין הנרצחים, חבר קיבוץ יד מרדכי שנהרג ב-25 באוגוסט 1955 במארב שכלל רימוני יד ויריות של חולית פדאיון לג'יפ בו נסע בסמוך לקיבוץ ארז ולאחריו חייל שנהרג בסמוך לאשקלון בלילה אור ל-28 באוגוסט 1955. ב-28 באוגוסט 1955 שיגרה מצרים מספר חוליות פידאיון לשטח ישראל, שחדרו לעומק של 40 קילומטר והגיעו עד כפר מנחם ופרדסי נס ציונה. הם רצחו ב-29 עד 30 באוגוסט 1955, עשרה אזרחים, תקפו מכוניות צבא וניסו לחבל במתקני רשות השידור. אחד מאנשי הפידאיון נפצע ונשבה, וכך נתגלו לראשונה פרטים על ארגונו ומשימותיו.[6]בנאום שנשא ב-31 באוגוסט 1955 אמר נשיא מצרים נאצר: "מצרים החליטה לשלוח את גיבוריה, תלמידי פרעה ובני האסלאם והם ינקו את אדמת פלסטין... לא יהיה שלום בגבול ישראל משום שאנו דורשים נקמה, ונקמה היא השמדתה של ישראל."[9]
ב-7 עד 11 באפריל 1956 נערך מסע פדאיון ששיאו בטבח בבית הספר למלאכה במושב שפריר (כפר חב"ד).[10]
מתקפת הפדאיון נגד ישראל במלחמת סיני
- ערך מורחב – מתקפת הפדאיון נגד ישראל במלחמת סיני
ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני בין ישראל ומצרים, וכעבור יומיים החלה ביוזמת מצרים מתקפת פדאיון נגד ישראל שהתחוללה בארבע חזיתות.[11] כוחות צה"ל נכנסו לח'אן יונס אשר הייתה באזור רצועת עזה שהיה בשליטה מצרית וערכו חיפושים מבית לבית בחיפוש אחר לוחמי פדאיון וכלי נשק.[12] במהלך המבצע נהרגו 275 פלסטינים. 111 פלסטינים נוספים נהרגו בפשיטות ישראליות במחנה הפליטים רפיח.
לאחר מלחמת סיני
נוכחות כוח החירום של האומות המאוחדות וחששו של נאצר מפני מתקפה ישראלית עתידית, מנעו הפעלה מחודשת של הפדאיון.[13] מלחמת סיני פתרה את בעיית הההסתננות הפלסטינית האלימה ואת בעיית הפדאיון ברצועת עזה, והביאה בעקבותיה עשור של שקט יחסי לאורך גבולות מדינת ישראל.[14] עדיין היו מספר מתקפות פדאיון מגבולות לבנון, סוריה וירדן, ביניהן מתקפה בתל מונד של חוליית פדאיון שהגיעה מירדן ורצחה את שמעון ויג, שומר וגנן האחוזה בה התגוררה רבקה זיו נשיאת ויצו העולמית.[15] לאחר מכן הצטמצמו ההסתננויות האלימות לתוך גבולות ישראל עד להקמת ארגון "פת"ח".[11]
ראו גם
לקריאה נוספת
- בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956: ההסתננות הערבית, פעולות הגמול והספירה לאחור למבצע קדש (תרגם מאנגלית: יעקב שרת), תל אביב: עם עובד, תשנ"ו 1996.
- שאול ברטל, הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1949–1956, כרמל, ירושלים, תש"ע 2009.
- משה שמש, "התבססות ארגוני הפדאיון בירדן: בין 'מדינה בתוך מדינה' ובין חיסול בסיסיהם, יולי 1967 – יולי 1971"; "הזירה הפלסטינית, 1968–1970: ארגוני הפדאיון כמובילי התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה, הפלסטינים כגורם מרכזי בסכסוך הערבי–ישראלי"; "ארגוני הפדאיון שפעלו בתקופה הנסקרת", בתוך: מהנכּסה לעֻבּוּר: הסכסוך הערבי־ישראלי והתנועה הלאומית הפלסטינית – מתבוסה צבאית לניצחון אסטרטגי 1967–1974, רסלינג, 2022. פרק 7, עמ' 175–211; שער שלישי, עמ' 213–307; נספחים, עמ' 579–638.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל המזרח התיכון | ||
| ההיסטוריה | ||
התקפות הפדאיון נמשכות, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 2:18)
הערות שוליים
- ↑ כף הרגל הענקית של חלחולי וסמואלי, באתר www.m-y-net.co.il
- ↑ חלק מהדיווחים על גנבות בקר מרפתות ביישובי הספר בידי פדאיון היו למעשה כיסוי להעלמת בשר מפקחי משרד האספקה והקיצוב, כדי למכרו בשוק השחור, ראו: ינון רויכמן, מי אמר שוק שחור?, באתר ynet, 21 בספטמבר 2006
- ↑ Martin Gilbert (2005). The Routledge Atlas of the Arab-Israeli Conflict. Routledge. ISBN 0-415-35901-5.
- ↑ Lela Gilbert (2007-10-23). "An 'infidel' in Israel". The Jerusalem Post. אורכב מ-המקור ב-2013-07-06.
- ↑ Kameel B. Nasr (1 בדצמבר 1996). Arab and Israeli Terrorism: The Causes and Effects of Political Violence, 1936-1993. McFarland. pp. 40–. ISBN 978-0-7864-3105-2.
Fedayeen to attack...almost always against civilians
{{cite book}}: (עזרה) - 1 2 3 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק א, עמ' 1146–1147.
- ↑ חיה רגב, אביגיל אורן, "פעולות התגמול בראשית שנות החמישים", הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1995.
- ↑ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 108.
- ↑ "Fedayeen". Jewish Virtual Library.
- ↑ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 401–402.
- 1 2 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 431.
- ↑ Baylis Thomas (1999). How Israel Was Won: A Concise History of the Arab-Israeli Conflict. Lexington Books. p. 107. ISBN 0-7391-0064-5.
- ↑ בני מוריס, קורבנות, עמ' 284.
- ↑ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 450.
- ↑ סיפורה של וילה זיו בתל -מונד, באתר News1 מחלקה ראשונה, 13 בפברואר 2023
